זו היתה כנראה היממה המוזרה ביותר שחוויתי מעודי, והתחרות לא קלה: במסגרת סיקור של נסיעות מנהיגינו בעולם, כבר שהיתי במקומות חריגים. בפאבלות של גואטמלה צץ לפניי פתאום דגל ישראל ענקי שכמותו לא ראיתי בארץ. בברזיל הריע לי המון אוהב ישראל כשזיהה את הכיפה שלראשי. בליבריה ראיתי את נתניהו טס הלוך וחזור בתוך 12 שעות, מפני שנאסר עליו לישון במדינה שבה אפילו בית המלון שאירח אותו בקושי עמד על תילו.
אך דבר לא ישווה למראות שנחשפנו אליהם, עמיתיי ואני, כשנחתנו ביום רביעי באמצע החודש שעבר בשדה התעופה הכמעט ריק של אשחבד, כשליווינו את שר החוץ אלי כהן לקבלת הפנים שהמתינה לו לרגל פתיחת השגרירות הישראלית במדינה. מחלון המטוס נשקף אלינו טרמינל יפהפה, מעוצב היטב, מרובה שרוולים לקליטת נוסעים ומואר באור יקרות. רק דבר אחד היה חסר בו: מטוסים. בכל השדה העצום הזה ראינו רק שניים.
כהן, פמלייתו ואנחנו, שבעה עיתונאים מישראל, בכללם עבדכם (גילוי נאות: הנסיעה מומנה מכספי כלי התקשורת השונים), הגענו מאזרבייג'ן השכנה. משרד החוץ נאלץ לשכור מטוס פרטי לצורך הנסיעה, שכן אפילו עם אזרבייג'ן, שכנתה של טורקמניסטן מעברו המערבי של הים הכספי, מרחק שעה וחצי של טיסה מבאקו, אין לה קו תעופה סדיר. זאת, על אף קשרי סחר מסועפים בין המדינות. ככל שהעלתה הבדיקה שלי, טיסות ישירות מטורקמניסטן יוצאות רק לסין ולטורקיה.
אז ברוכים הבאים לטורקמניסטן, אחת המדינות המסוגרות והמטורפות ביותר בעולם. מייד עם הירידה מהמטוס נדרשנו לעבור בדיקת קורונה. בדיקה נוספת נערכה למחרת בבוקר. תשאלו למה? כי הקורונה היתה ונשארה תירוץ טוב לשלטונות לצמצם עוד יותר את קשריה המצומצמים ממילא עם העולם. ויש עוד קשיים: תייר שיבקש לבקר פה, יידרש לשלם סכום של 75 עד 150 דולר על הבקשה לוויזה, ואותה עצמה יוכל לקבל רק אם גורם רשמי מתוך המדינה הזמין אותו. יש עוד סדרה של תשלומים ודרישות ביורוקרטיות מטרידות, למי שמתעקשים להגיע בכל זאת. כך, למשל, חובה לשכור מדריך תיירים שייצמד לכל צעד שלך, ויגבה סכום עתק.
לפני הקורונה אירחה טורקמניסטן, על פי הנתונים הרשמיים, רק 15,000 תיירים בשנת 2019. אך כלל לא בטוח שזה המספר האמיתי. בכל מקרה, נראה שכיום המספר זעום בהרבה. עם התנאים הקשוחים האלה, אין פלא שהמדינה המסוגרת הזו הוגדרה לא אחת כ"צפון קוריאה של מערב אסיה".
בסביבות 11 בלילה יצאנו משדה התעופה, בואכה מלון Oguzkent. הנסיעה ארכה כרבע שעה, שבמהלכה לא ניתן היה להסיר את העיניים מהחלון. הדבר הראשון שלכד את תשומת ליבי הוא צבען האחיד של המכוניות - כולן לבנות, באופן מוחלט: גם האוטובוסים, המשאיות והמוניות. כולם בלבן. פה ושם נראתה מכונית באפור או בבז'.
עוד עניין מוזר: הרִיק בכבישים. הדרך משדה התעופה למלון נמשכה כרבע שעה, 8 ק"מ בלבד. אך בין אם השיירה האריכה את המסלול במכוון ובין אם לאו, לא היה אפשר אי אפשר היה שלא להשתאות לנוכח הכבישים השוממים. אלה עמדו בניגוד משווע לפאר ולהדר שמסביב. הבתים, הבניינים, הפסלים, המזרקות, האנדרטאות וכיפות המסגדים - כולם יפהפיים. המונומנטים הרבים ענקיים ומנקרי עיניים. וגם הם רק בלבן, שהואר בלילה באורות צבעוניים ומתחלפים. והכל ריק: איש לא נראה באתרים הרבים. לא ילדים ולא מבוגרים, לא תיירים ולא מקומיים. עיר רפאים יפהפייה, שכדי לבנות אותה נמחקו שכונות מגורים שלמות.
בבית המלון אותה ריקנות חזרה על עצמה. בִּמקום קדחת קבועה של יוצאים ונכנסים, כמקובל, מצאנו 15 קומות פנויות לגמרי. אנחנו, הישראלים, היינו האורחים היחידים. התנאים היו סבירים, אך ברף נמוך מהמקובל במלונות מקבילים בעולם.
הצ'ופר לזרים: כרטיס סים
השר כהן ואנשיו הוזהרו עם הנחיתה מהאזנות בחדרים. באמצעות השגרירות הישראלית קיבלנו באופן חריג כרטיס סים שאִפשר לנו תקשורת עם העולם החיצון. אורחים אחרים, וכמובן מקומיים, לא נהנים ממוצר המותרות הזה. יש להם טלפונים חכמים, אך אלה מנותקים משירותי אינטרנט ומכל סוג אחר של קשר עם העולם החיצון. כן, הטורקמניסטנים חיים ללא ווטסאפ, על הטוב והרע שבדבר.
כך גם ערוצי הטלוויזיה. בשעות היום, לפחות בבית המלון, הוקרנו אמנם חדשות מקומיות והיתה גם אפשרות לצפות ב־BBC מלונדון. בלילה, לעומת זאת, ערוץ 1 שידר תמונה סטטית של אשחבד. ערוץ 2 הראה דגים באקווריום, ערוץ 3 הציג אח מבוערת, ובערוצים הבאים שידורי דת ופולקלור. היתרון הוא שלנוכח המראות האלה היה קל להירדם.
למחרת בבוקר שמש נפלאה האירה את אשחבד. נופיה המרהיבים של העיר הלבנה - במלוא מובן המילה - הקיפו אותנו מכל עבר. וגם הריקנות. התנועה בכבישים הדו־מסלוליים ועל המדרכות הרחבות היתה דלילה. פקקי תנועה אין פה. אחרי תצפית על ההרים העצומים של צפון איראן - הושט היד וגע בם, במרחק 12 ק"מ בלבד מאשחבד - יצאנו לסיור בעיר.
בלילה, ערוץ 1 של הטלוויזיה הלאומית שידר תמונה סטטית של אשחבד. בערוץ 2 נראו דגים באקווריום, ערוץ 3 הציג אח מבוערת, ובערוצים האחרים - שידורי דת ופולקלור. היתרון הוא שלנוכח המראות האלה היה קל להירדם
"מדוע הרחובות שלכם כל כך ריקים?" שאלתי מקומי שנקרה בדרכנו. כדי לשמור על שלומו נקרא לו "טורקמני". השיחה התפתחה למשחק משעשע של "לכל שאלה תשובה".
"אנשים עובדים", טען טורקמני.
יכול להיות שהרחובות ריקים כי פשוט אין אנשים?
"יש אנשים. 6 מיליון זה המספר הרשמי, אבל אי אפשר לדעת מה המספר האמיתי. אבל אתה תראה אנשים אחר הצהריים, בסוף יום העבודה".
למה כל המכוניות לבנות?
טורקמני: "המכוניות אצלנו יכולות להיות בצבע לבן, כסף וזהב. זה נועד למנוע התחממות שלהן בקיץ. זה יותר טוב ככה".
מדוע נשים יושבות ברכב רק מאחור?
טורקמני: "זה נועד לשמור על שלומן. כי יותר בטוח מאחור".
אנשים פה לא מעשנים?
טורקמני: "אסור לעשן גם בחוץ. העישון מותר רק במקומות מסוימים בתוך הבית, ועד שנת 2025 ייאסר בכלל".
איך יאכפו איסור כזה?
"פשוט מאוד - יפסיקו לייבא סיגריות או לייצר אותן, ואז לא יהיה אפשר לעשן".
היורו אסור כאן בשימוש. רק המטבע המקומי, המאנאט, תופס, ולפעמים המוכרים יסכימו לקבל דולרים. והשער? רשמית - 3.5 מאנאט לדולר. בשוק - השער שונה מעט: 1,950 מאנאט לדולר. אבל למה לעשות עניין?
לזכותו של טורקמני אפשר לומר שהוא עשה את המיטב כדי להציג באור חיובי את ההחלטות המטורפות שמקבלים שליטי טורקמניסטן. המדינה קיבלה עצמאות מברית המועצות ב־1991.
השליט הראשון היה ספארמוראט ניאזוב, שבנה פסל זהב של פניו בגובה 15 מ' המסתובב מול השמש. ויש עוד: הוא שינה את שמות חודשי השנה על פי שמו ושם ילדיו. הוא היה הראשון שהטיל גזירות שונות ומשונות על אוכלוסיית טורקמניסטן.
מחליפיו - גורבנגולי ברדימוחמדוב, שקיבל את השלטון ב־2006, ובנו סרדר, שקיבל את השלטון מידי אביו בעודו בחיים לפני כשנה - ממשיכים בשלטון הטוטליטרי, אם כי יחסית הם קצת יותר שפויים מקודמם. שמות החודשים המקובלים בעולם הוחזרו, ובוטלו האיסורים לגדל שפם, להאזין לאופרה או להשתיל שיני זהב.
באווירה הפתוחה הזו מצאנו במשרד החוץ באשחבד לוח שנה חתרני באופן יוצא דופן. הוא כלל את החודשים הגריגוריאניים המקובלים, אך 12 תמונות שונות שליוו את הלוח משכו את תשומת הלב.
ברדימוחמדוב הבן נראה בהן בצמוד לכל חודש. בינואר יד שמאל שלו מונחת על הלב. בפברואר הוא משלב כפות ידיים על השולחן. במארס הוא מנופף לשלום ממטוסו, ביוני מחזיק עט, וביולי, באופן מקורי במיוחד, הוא חובק אלומת שיבולים, וכך הלאה. כדי לא לפגוע במארחינו השתדלנו לא לצחוק כשעברנו בין חודשי השנה.
קצת חיים וצבע בשוק הרוסי
אחרי הסיור במשרד החוץ, נלקחנו לסיור מרתק ברובע אחר של אשחבד, שבמרכזו "השוק הרוסי". כאן כבר נראתה תנועת אנשים. התלבושות הססגוניות שלהם היו קרנבל לעיניים. הבנות, בצבעים עזים, חלקן עם כיפות או מטפחות, על פי קודים הידועים רק להן. גם חלק מהבנים חבשו כיפות רקומות ועתירות גוונים. בין השמלות הארוכות, הילדים לבושי החליפות והכיפות, נדמה היה לי שאני משוטט במרחב שבין מאה שערים ושכונת הבוכרים. רק הרחובות הבוהקים מניקיון הבהירו כמה אני רחוק מהחלק ההוא של ירושלים.
"השוק הרוסי" היה מלא בתוצרת מקומית וסינית, ללא מותגים מערביים. למעט החנויות לתיקון טלפונים חכמים - מבחינת המראה, הקצב והאווירה, התחושה היתה של שנות ה־80. כלומר, לא עולם שלישי אבל גם לא ממש עזריאלי. כך גם בקניון שאליו נלקחנו בהמשך. הוא המה מלצרים וקצת פחות קונים, אבל המקום לא היה מת. אנשים עברו בין החנויות וישבו במסעדות. הם לא היו רבים, אבל המקום לא היה נטוש.
כשמגיעים לשוק אוריינטלי, רוצים כמובן לקנות מזכרות ומתנות. איך נחזור הביתה בלעדיהן? אבל בטורקמניסטן אסור השימוש בכרטיסי אשראי, ועל קנייה ב"אפל פיי" ודאי לא שמעו פה. גם היורו אסור כאן בשימוש - רק המטבע המקומי, מאנאט, תופס - ולפעמים המוכרים יסכימו לקבל דולרים. והשער? רשמית, נכון למארס 2023 - 3.5 מאנאט שווים דולר אחד. אבל שער השוק שונה במעט: רק 1,950 מאנאט לדולר, אבל למה לעשות עניין?
גורבנגולי ברדימוחמדוב קיבל את השלטון ב־2006. בנו, סרדר, קיבל את השלטון מידי אביו לפני כשנה. הוא ממשיך בשלטון הטוטליטרי, אבל ביטל את האיסורים לגדל שפם, להאזין לאופרה או להשתיל שיני זהב
תחנתנו הבאה כללה את פסל העצמאות של מאנאט, 98 מטרים גובהו, לציון השנה שבה הוקם. היה זה עוד פיל לבן שנפש חיה לא נראתה לידו. ארבעה פסלי ענק שחורים של אבות האומה ניצבו בארבעת צדדיו של הבניין, כלומר 16 מונומנטים רק באתר זה. הם שכנו בגן עצום ופורח, וסביבם מזרקות שופעות מים, משל אנחנו במדינה צפון־אירופית ולא בלב מדינה אסיאתית שהיא מדבר אחד גדול.
המזרקות הפזורות בכל העיר הן אולי נכס ארכיטקטוני, אך מתברר שהן מטילות עול פוליטי על טורקמניסטן. ציפור קטנה לחשה לי כי בגללן המדינה המוזרה לא מוכנה לגלות כמה תושבים חיים בה. ב־2022 נערך פה אמנם מפקד אוכלוסין, אך המשטר גנז את ממצאיו. הסיבה לכך היא הערה שקיבל מהאו"ם, ולפיה טורקמניסטן משתמשת ביותר מדי מים ביחס למספר התושבים. כנראה זו הסיבה שבגללה קשה לגלות נתונים מהימנים על מספר התושבים. במִפקד הקודם נמנו 6.2 מיליון, אך מאז נראה שרבים עזבו. כך לפחות טוענים מתנגדי המשטר, המדוכאים כאן ביד קשה מאוד.
ארץ עשירה, תושבים עניים
כל זה מתרחש בזמן שטורקמניסטן יכולה היתה להעשיר מאוד את תושביה, לו רק חפצה בכך. כי למדינה הזו יש את מאגר הגז היחיד הגדול בעולם, והיא נמצאת במקום הרביעי בעולם מבחינת מצבורי הגז שברשותה. נוסף על אלה היא נהנית ממזג אוויר נעים באביב ומאתרי טבע ייחודיים.
הבדיחה האזורית היא ש"לקירגיסטן השכנה אין כסף, אבל לאנשים יש. לכולם יש מכוניות, אבל אין כבישים. בטורקמניסטן למדינה יש כסף מהגז, אבל האזרחים עניים. יש כבישים אבל אין מכוניות".
כן, במאמץ קל טורקמניסטן יכולה היתה להפוך לפנינה תיירותית, אילו שליטיה רק רצו בכך. אבל הם לא. נראה שברדימוחמדוב, הבן וגם האב, מנתבים לעצמם ולאנשיהם את ההכנסות, כמקובל בדיקטטורות. מול העולם הם מתנהלים בזהירות, ולא מעבר לכך.
תייר שיבקש לבקר בטורקמניסטן יידרש לשלם עד 150 דולר על הבקשה לוויזה, ואותה עצמה יוכל לקבל רק אם גורם רשמי הזמין אותו. מי שמתעקש להגיע בכל זאת יחויב לשכור מדריך תיירים, שייצמד לכל צעד שלו ויגבה סכום עתק
אלא שבחודשים האחרונים חלה תפנית, כך לפחות סבורים משקיפים מקומיים. לדבריהם, נתגלע ריב בין השניים. זה החל בגלל שבעקבות המלחמה באוקראינה והחיפוש העולמי אחר מקורות אנרגיה, החלה מתקפת חיזורים אחרי טורקמניסטן. הבן, סרדר, הואר באור זרקורים, ואילו אביו, גורבנגולי, נתקנא בו והחל לצבור כוח פוליטי. בשלב זה אין עימות חזיתי בין השניים, אך מאחורי הקלעים מתנהלים מאבקי כוח - זו לפחות הטענה פה.
תשאלו: איך כל זה קשור לישראל? האמת היא שזה לא ממש קשור. שר החוץ אלי כהן הגיע לכאן כדי לחנוך את בניין הקבע של שגרירות ישראל באשחבד, הנמצאת במרחק יריקה מהגבול עם איראן. המעשה הזה סמלי בעיקרו, ונועד לשדר לאייתוללות את המסר שישראל נמצאת בכל מקום.
בינינו לבין האזרבייג'נים, שכניה של טורקמניסטן, מתקיים שנים רבות שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, שכן בבירה באקו מחבבים את שליטי איראן בערך כמונו. אך טורקמניסטן היא סיפור אחר. היא קיבלה מהאו"ם הכרה כמדינה ניטרלית ועושה הכל כדי לשמר אותה, וקשה להאמין שהשלטונות פה יראו בעין יפה פעילות חשאית ישראלית אנטי־איראנית.
היחידים שמצבם ישתפר, כנראה, כתוצאה מפתיחת השגרירות הישראלית, הם היהודים הבודדים שחיים פה, ועימם עוד כמה עשרות זכאי עלייה. כעת, כשיש כאן שירותים קונסולריים, יהיה להם קל יותר לקבל מידע על דרכי העלייה לארץ. זה לפחות מה שהם ביקשו מהשר כהן ביום חנוכת השגרירות.
לפי הנתונים הרשמיים, טורקמניסטן אירחה רק 15 אלף תיירים בשנת 2019. נראה שכיום המספר זעום בהרבה. עם התנאים הקשוחים האלה, אין פלא שהמדינה המסוגרת הזו הוגדרה לא אחת כ"צפון קוריאה של מערב אסיה"
הורים סועדים וילדים צוחקים
בסופו של היום המוזר הזה התארחנו במסעדה מקומית. בצד הסגירות לעולם, לפחות בחלק המטופח הזה הנחשף בפנינו נראה שדי שמח כאן: ההורים סועדים, הילדים משחקים בסמוך ומתנדנדים על נדנדה, קולות צחוק ומוזיקה מתערבבים זה בזה, ולרגע נראה שהחיים כאן פשוטים, תמימים ונטולי תסביכים של הכפר הגלובלי. עם היציאה מהמלון מישהו מעיר: "הם בטח ינעלו אותו אחרינו".
בדרך לשדה התעופה אנחנו שוב עושים סיבוב להארכת הדרך, והשיירה נלקחת לעוד סמל לאומי - פסל של כלב רועים ענק, מוזהב כמובן. גם הפעם הכבישים ריקים, ואני נזכר בסרט "המופע של טרומן", המתאר חיים שלמים שעברו על אדם באולפן ענק שבו נולד, בלי לדעת דבר וחצי דבר על העולם שבחוץ. זו גם התחושה באשחבד. עיר שהיא פנינה תיירותית ייחודית, שנבנתה בניגוד לכללי הטבע והשכל הישר, כהפקה שלא מהעולם הזה. כל עוד אנחנו רק מבקרים לרגע, אפשר ליהנות מהסרט המוזר הזה.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו