הסיסמה המסורתית של 1 במאי, "פועלי כל הארצות - התאחדו", נאמרה בישראל ב־1953 באירוניה מרה, לנוכח אי־יכולתן של מפלגות הפועלים השונות בארץ לשמור, לפחות ביום חג העבודה, על מסגרת חיצונית מאוחדת כבעבר.
כעת, כשהמסכות הוסרו, הטינה־שנאה בין המפלגות היתה כה גדולה, עד שאיש לא ניסה עוד להסתיר, גם ב־1 במאי, את התהום העמוקה שנפערה בין מפלגות השמאל במהלך השנה. זו באה לביטוי בשלושה אירועים עצמאיים ונפרדים - במקום אירוע אחד מאוחד.
מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ראתה כי בשנה האחרונה נשמט הבסיס לחגיגה משותפת עם מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) והחליטה על צעד מהפכני בתולדות ההסתדרות: ביטול התהלוכות ההסתדרותיות המסורתיות, בנימוק ש"לא נוכל לצעוד עוד יחד עם מצדיקי האשמות מוסקבה כלפי יהודים באשר הם, ויהא זה אפילו ב־1 במאי".
מתנגדי מפא"י מהקצה השמאלי של מפ"ם טענו ש"מפא"י נכנעת להנחיות שהגיעו אליה ממחלקת המדינה האמריקאית, ובכך היא מבטאת את הזדהותה עם תנועת האימפריאליזם העולמית שמקורה בוושינגטון".
עם זאת, שתי המפלגות יחד הביעו באותה הזדמנות את סלידתן המשותפת מהתנועה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), בהנהגת משה סנה, וסירבו לקיים עימה פעילות משותפת, לא ב־1 במאי ולא בכל תאריך אחר. זאת בעוד מק"י תקפה בעיקר את מפ"ם בטענה ש"חברי מפ"ם בקיבוצים לא חסו בשעת הפילוג הגדול על חבריהם שביקשו להגשים את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלהם במלואה - וסילקו אותם מביתם".
הפילוג בין המחנות נרשם גם בקרב הצעירים, כשהתהלוכה המסורתית של ארגוני הנוער ההסתדרותיים שנהגו לצעוד יחד בשעות הבוקר המוקדמות בחוצות תל אביב בוטלה. תחתיה נערכו שתי תהלוכות, אחת לכל מפלגה, במסלולים שונים.
סכנה לגעפליטע פיש: ענף המדגה בצרות
מנהל חטיבת המזון במשרד המסחר והתעשייה, חיים רוטמן, הודיע בתחילת מאי 1953 על הפעלת תוכנית חדשה במטרה לקדם את ענף המדגה בישראל, "שלמרבה הצער לא מצליח לעמוד בתחזיות ובציפיות, ואינו עונה על צורכי המשק".
ב־1953 התבססה אספקת דגים למאכל מהכנרת, מהים התיכון, מהחולה ומבריכות דגים. אילת היתה רחוקה מכדי להוות מקור אספקת דגים לאוכלוסייה במרכז הארץ, ואגם החולה היה באותו זמן כבר בעיצומו של מפעל הייבוש.
על פי תוכניות הפיתוח של המדגה, הענף אמור היה להשתרע ב־1953 על שטח בריכות של 41 אלף דונמים, אולם ההתפתחות התנהלה בעצלתיים ושטח הבריכות עמד על 32 אלף דונמים בלבד, עם נפח ייצור דגים מתחת למצופה.
דרישת השוק בישראל עמדה באותם ימים על 20 אלף טונות דגים בשנה, אולם כל מקורות המדגה הישראלי בים ובבריכות הצליחו לספק 8,000 טונות בלבד - עובדה שאילצה את ממשלת ישראל לייבא לארץ, בתמורה למטבע זר, כ־12 אלף טון דגים בשנה.
"המדגה אינו מתפתח, כיוון שלחברי הקיבוצים השולטים בדיג הבריכות אין מוטיבציה", הסביר המנהל רוטמן, והוסיף: "הקיבוצניקים באו ודרשו סובסידיה, ואנו אכן נותנים 350 פרוטה על כל ק"ג דג שנמכר. אבל בתפוקה - אין שינוי".
התוכנית החדשה לענף התבססה על גידול דגים באגם מי גשמים במרכז עמק בית נטופה, שהמים שנאגרים בו לא מתנקזים. בתחילת מאי 1953 הוכנסו לאגם 120 אלף דגיגונים, ובחטיבת המזון שילבו אצבעות בתקווה להצלחה - אך הפרויקט נכשל לבסוף.
שבחים למחזמר הראשון בארץ
ב־30 באפריל 1953 עלתה בתיאטרון הבימה הצגת הבכורה של "זעקי ארץ אהובה", המחזמר הראשון שהוצג בישראל, ושזכה לשבחים מכל עבר. אפילו מבקר התרבות המחמיר של עיתון "הארץ", חיים גמזו, קבע בביקורתו (ב־15 במאי 1953) שמדובר ב"הצגה חשובה ומעניינת, המעניקה לצופה חוויה עמוקה למשמע זעקת גזע שלם ולמראה מר גורלו".
"זעקי ארץ אהובה" מבוסס על ספר באותו שם שכתב ב־1946 הסופר הדרום־אפריקני אלן פטון. עלילת הספר התבררה כנבואית, שכן ב־1948, השנה שבה יצא לאור, עלתה לשלטון בדרום אפריקה "המפלגה הלאומית", שדגלה בהפרדה גזעית ויישמה מדיניות שנודעה לימים כ"אפרטהייד".
לישראל הגיע המחזה ביוזמת המלחין היהודי־גרמני קורט וייל, שהיה מגדולי מלחיני המחזות באירופה, ובעל קשרים חמים עם התרבות בישראל בכלל ועם תיאטרון הבימה בפרט. הלחנת המוזיקה להצגה דרמטית זו היתה יצירתו האחרונה, לפני מותו ב־1950.
את ההצגה ביים הבמאי הצ'כי־בריטי הידוע יוליוס גלנר, שביים הצגות רבות בהבימה עד שהפך למנהלו האמנותי של התיאטרון בשנות ה־60. "נעשה כאן ניסיון שהצליח, להמיר את העלילה האיטית מדי לבמה לקצב מואץ - על ידי שיתופה של המוזיקה", נכתב באחת הביקורות למחזמר.
בהצגה השתתפו כ־30 שחקנים בולטים, בהם אהרון מסקין, גדעון זינגר, אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי, שמואל עצמון, שרגא פרידמן, אלכס אנסקי הצעיר, שמעון ישראלי, שלמה בר־שביט, ועוד. היא הועלתה כ־220 פעם.
ב־1994 חידש תיאטרון הבימה את "זעקי ארץ אהובה", עם יוסי פולק, יגאל שדה, אברהם מור, אתי אנקרי ודוד ד'אור, אך הפעם עלה המחזמר רק 44 פעם.
לול תרנגולות ביתי
בניסיון לפתור את מצוקת המזון בישראל יצא בתחילת מאי 1953 המדור למשקי עזר במשרד החקלאות ביוזמה חדשה, שפורסמה במודעות גדולות בעיתונים, ושנועדה להבטיח הקמה של לול תרנגולות בביתו או בחצרו של כל אזרח שיהיה מעוניין בכך, כשהמכסה עמדה על שתי פרגיות לכל נפש.
המעוניינים נדרשו להירשם אצל ספקי המספוא בכל חלקי הארץ ולהביא עימם את פנקס המזון, שממנו יגזרו הספקים את תלושי הביצים. עוד נמסר ש"אלה שיקימו לעצמם לול ביתי יוכלו לרכוש מספוא בהנחה באותו מקום שבו נרשמו למבצע".
כמו כן דווח ש"המדור למשקי עזר אחראי רק על אספקת הפרגיות למבקשים. כל שאר ההוצאות, באם יהיו, כגון גדר ללול או חימום לימי החורף, יהיו באחריותו הבלעדית של בעל הלול".
"ריבה - בחנות לבחירתך"
"צעד ראשון לליברליזציה בשיווק מצרכי מכולת ייעשה עם חלוקת הריבה לחודש מאי", כך נמסר במודעות בעיתונות בתחילת מאי 1953. להזכיר, עד אותו זמן נדרש כל בית אב לרכוש את כל מצרכי המזון שלו לפי צרכיו רק בחנות המכולת שאליה הוא צוות בתחילת תקופת הצנע - כלומר זו ששמה, כתובתה ושם בעליה הופיעו בחלקו האחורי של פנקס המזון.
המבצע, שהחל כאמור בתחילת מאי, כלל גם הקלה לבעל חנות המכולת, שעד אז נדרש לרכוש את כל מוצריו אך ורק מספקים שנקבעו לו על ידי "המפקח על המזונות", כאשר העונשים לבעל מכולת שלא פעל על פי ההנחיות, או על ספק שסיפק סחורה לבעל מכולת שלא נמנה בין לקוחותיו, היו קשים. עונשים אלה כללו קנסות כספיים ולעיתים גם מאסר בפועל.
עוד נמסר, שהצרכנים יידרשו להציג לחנווני במכולת שבה בחרו את התלוש המתאים לריבה, ו"כמות הריבה שתסופק בחודש מאי תעמוד על 300 גרם לנפש". החנוונים, מצידם, נדרשו לאסוף את התלושים מהצרכנים, ובהתאם למספרם יוכלו להזמין אספקה לחודש הבא מהיצרנים שעימם בחרו לעבוד.
הנעלמים / פריטים שהיו - ונעלמו
מונה שיחות טלפון
בימים ההם, של ראשית המדינה, רק אזרחים מעטים החזיקו מכשיר טלפון בבית. מי שבכל זאת נדרש להתקשר היה הולך למכולת הסמוכה בשכונתו ומתקשר ממנה. לצורך החיוב על שיחה היה בעל המכולת מפעיל את מונה הטלפון שלו, כך שבכל כמה עשרות שניות היה מתבצע עוד חיוב - והחשבון נערם בהתאם למספר השניות הכללי ולמרחק הגיאוגרפי אל היעד. בתום השיחה היה בעל המכולת בודק את מספר החיובים שרשם מונה השיחות - ומחייב את המתקשר בהתאם.
הצרכנייה / נוסטלגיה בקיבוץ
כסף פנימי
בשנות ה־50, בתקופת הצנע בארץ, נהגו קיבוצים רבים להעניק לחבריהם בצרכנייה הקיבוצית, אחת לחודש, פריטים ללא תשלום שנקראו "אספקה קטנה". הללו כללו שרוכים, סבון רחצה, סיגריות ומיני סדקית נוספים. הכמות היתה מוגבלת לכל חבר, ומי שרצו לקבל יותר ממה שהוקצב בחינם (סיגריות, למשל) היו רוכשים זאת באמצעות פתקי כסף שחולקו במסגרת התקציב החודשי, ושעליהם הודפס ערך הפתק או שם הפריט הספציפי (כמו ביצים, בדוגמה שבצילום).
יום חג במשטרה: הוקם משמר הגבול
ב־26 באפריל 1953 החליט מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב יחזקאל סהר, להקים חיל מיוחד במסגרת המשטרה שייקרא "משמר הגבול". למפקדו הראשון של החיל מונה פנחס קופל (לימים המפכ"ל השלישי). משמר הגבול היה למעשה המשכו של "חיל הסְפָר", שהוקם כבר ב־1949 והוגדר כ"מופקד על שמירה וביטחון באזורים שמחוץ לערים ובאזור הגבול". במהלך השנים התרחב מג"ב, והוא עוסק בעשרות סוגי פעילויות ביטחוניות בכל רחבי הארץ. הוויכוחים אם יש להכפיפו למשטרה או לצה"ל נמשכים למעשה מאז הקמתו. בצילום: חיילי משמר הגבול בתצפית, שנות ה־50.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו