שש שנים אנחנו הורים, ושש שנים לקח לי לשכנע אותו להסכים לצאת לחופשה משפחתית. שש שנים הוא טוען שלצאת עם הילדים לחופש זה יותר קשה מלהיות איתם בבית במשך כל החג.
בחושים מחודדים של אישה שרוצה משהו, זיהיתי שעת כושר וסימסתי לו כשהוא היה באמצע חזרה: "נוסעים לשבוע בפסח. זה יוצא ממש זול, אל תדאג". החלק האחרון היה קריטי, כי שש שנים הוא טוען שלצאת עם הילדים לחופשה זה גם יותר יקר מבייביסיטר. ובכן, הוא לא טועה.
כשתכננתי את החופשה, דמיינתי אותנו: משפחה לבושה בבגדים בצבעי לבן ובז', שמיכה משובצת על החוף, הילדים משתובבים, אבא שלהם ואני משיקים כוסות יין לבן לצד גבינה טובה.
במציאות, כמובן, הקטן מרח את עצמו ברוטב עגבניות והוא מטפס על השולחן במסעדה וצועק "מ־ת־נה, מ־ת־נה", הגדולה צורחת שניקח אותה בידיים למרות שהיא בת 6, בן הזוג עם כאב ראש נוראי כי הוא לא בילה בשמש מאז גיל 16 ולא שתה מים מאז 1985, ואני עומדת שם וממלמלת "איזה כיף לנו, נכון כיף לנו?"
חברים שמכירים את שנינו חושבים שאני הפרקטית מבינינו, אבל אני זו שחיה בסרט שיש לנו שני ילדים נורבגים במקום שתי החיות שאנחנו באמת מגדלים.
• • •
אנשים פרקטיים לא היו מזמינים חופשה בבד אנד ברקפסט מקסים בעיירה ציורית, שאין בה שום דבר לעשות חוץ מלקשקש בטושים על השטיח, ואז את צריכה ללכת מבוישת לאחראי, להתנצל ולהציע לשלם על הניקוי, והאחראי יחייך ויגיד "לא נורא" - אבל ליתר ביטחון ידאג שיוציאו מהחדר גם את כל השטיחים האחרים.
חופשה שבה האטרקציה הכי גדולה לילדים היא כנראה ערימה ענקית של חצץ, ואם זה נשמע כמו מטאפורה, זה לא.
אבל מה כל זה משנה אם הילדה המתוקה והמאוד לא נורבגית שלי הלכה ובחרה לי שרשרת עם תליון בצורת לב מאחד הדוכנים ונתנה לי אותה בגן שעשועים, באחד מהרגעים האלה שנכנסים לאלבום התמונות הפנימי.
והפעוט שלי, שבהחלט אינו נורבגי, באמת קיבל בסוף מתנה - מר תפוח אדמה שהוא קורא לו "אֲדוֹנִי". ובן הזוג לקח את העניינים לידיים והזמין לנו מקומות במלון אחר, שבו ערסים בריטים צולים עצמם ליד הבריכה, וברמקולים משמיעים שירים שהם בהחלט לא של רונה קינן.
• • •
והצלחתי במשך שבוע לא לפתוח שום רשת חברתית, שזה הכי מסאז' לנפש שיש, כי בזמן האחרון העור שלי כבר לא כל כך עבה ואני מוצאת את עצמי בשתיים לפנות בוקר חושבת על מה שכתב לי מגיב אחד, ומנסחת בראש תשובות עוקצניות שאני לעולם לא אפרסם.
לא נכנסתי ולא כעסתי על אנשים זרים ולא ספרתי לייקים, ובכלל לא העליתי שום תמונה, כי אני והחופשה שלי קיימות, גם אם לא נספר על זה לאף אחד
אבל החיים בינתיים עוברים, והם מלאים מכדי לבזבז אותם על איזה דוד שהגיב למודעה של הופעה שלי ודרש שאני אבהיר אם אני הולכת לשטוח את דעתי גם על הבמה, והתשובה היא מובן שלא, אני לא מדברת בכלל בהופעות וגם משתדלת לשיר שירים עם כמה שפחות מילים, אלה למעשה שעה ורבע של המהום. בכל אופן, זו התשובה העוקצנית שלא כתבתי לו, כי אני לא יכולה להיעלב יותר. כלומר, אני יכולה ועוד איך, אני פשוט לא רוצה.
• • •
אז לא נכנסתי ולא כעסתי על אנשים זרים ולא ספרתי לייקים, ובכלל לא העליתי שום תמונה, כי אני והחופשה שלי קיימות, גם אם לא נספר על זה לאף אחד.
במקום זה הסתכלתי לצדדים וקדימה, על התוכיים הצווחניים במסעדה ליד הים, על הצבע של המים, על הגדולה עסוקה בפרויקט נדל"ן שאפתני מבוץ ומצדפים, ועל הקטן מחרב אותו. הסתכלתי על מילים של אחרים, בספרים. מילים שמישהו חשב היטב לפני שהוא הניח אותן שם. חשבתי סתם מחשבות, בלי פאנץ' ליין, מחשבות שלא מנוסחות בצורת ציוץ או סרטון טיקטוק, מחשבות שלא יקבלו בשום מקום 150 אלף צפיות, שזה יותר רייטינג משל רוב התוכניות בטלוויזיה. מחשבות כאלה, כמו שפעם הייתי חושבת בזמן הזה שבין מתי שמתעוררים למתי שקמים.
• • •
כשחזרנו גילינו שהפקק קפץ, ככה שהיינו צריכים לזרוק את כל תכולת המקרר לפח. בצירוף מקרים אכזרי זה קרה בערב יום השואה, וכל החנויות היו סגורות, ובאמת מתבקש להכניס פה בדיחה על רעב ושואה, ואני לא אעשה את זה - כי כולנו ממילא על הקצה. אבל בסוף זו היתה הזדמנות ממש טובה לנקות את המקרר.
שתילי התאנה והאבוקדו צמחו כל אחד לפחות ב־20 סנטימטרים, הרי אנחנו יודעים שצמחים וילדים גדלים רק כשלא מסתכלים עליהם, ואפילו בן הזוג השתכנע ושאל לאן ניסע בשנה הבאה. הנה, לכולם יש תקווה. אפילו למר תפוח אדמה.
• • •
שני ספרים קראתי בחופשה, ועל שניהם אני רוצה לספר. הראשון הוא "הראיון האחרון" של אשכול נבו. לא שאשכול צריך אותי שאמליץ על הספרים שלו, אבל זו הפעם השנייה שאני קוראת אותו, וגם הפעם הוא הצליח לשבור לי את הלב בכנות ובכוח שלו, ובין שהוא אוטוביוגרפי ובין שהוא מומצא לחלוטין, הוא מקלף את השכבות של הסופר והקוראים בו־בזמן.
הספר השני הוא "טסקה" של אילנה רודשבסקי, וכמה שהספר הזה יפה ומגעגע (מלשון גורם לגעגועים), אפילו שהוא מדבר על העלייה הרוסית של שנות ה־70, ואני בכלל צברית ואין לי יותר מדי למה להתגעגע. מומלץ בחום למי שהלב שלהם פתוח, או לפחות בשיפוצים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו