על ראש בינתי

בחודשים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר את המילים בינה מלאכותית וצ׳ט GPT. למי שאינם מכירים, ובמילים פשוטות - הכוונה למחשבים שיודעים לדבר איתנו באופן ידידותי ולעשות כל מיני מלאכות במקומנו.

אין כמעט תחום שלא מושפע מהעניין הזה, כולל תלמידים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, שיכולים לבקש מהמחשב לכתוב להם עבודות דוקטורט בתוך שניות, לייצר תמונות מתוך טקסט, לייצר סרטים ומוזיקה, לתכנן חופשות על פי הגדרות שהגדרנו ובלי שנצטרך לפתוח מפה או לדבר עם סוכנת נסיעות צרודה, ולייצר לנו דיאטה, כולל אילו מצרכים צריך לקנות בסופר ובאילו כמויות בדיוק (אם כי הבינה המלאכותית עדיין לא יודעת לעצור אותנו כשאנחנו מתגנבים למקרר ב־2 בלילה כדי לקחת עוגה מלאכותית) ועד להכניס תגובה אנושית לבוטים של קופת חולים, כדי שנחשוב שאנחנו מדברים עם מישהו אנושי ולא עם בוט שבחיים לא היתה לו נזלת.

העניין הזה מייצר הרבה התלהבות, ומנגד גם התנגדות, והפער בין המתנגדים למתלהבים נעוץ כנראה ביכולת להפליג בדמיון וברצון להתנסות בעולמות חדשים, מול הפחד מהלא נודע והחשש שבסוף הבוט יתפוס את מקומנו בעבודה, ואולי גם בחיי הנישואים.

בעולם המוזיקה היצירתי יש בשבועות האחרונים דרמה של ממש, כשיצאו שירים חדשים וגרסאות כיסוי לשירים קיימים של אמנים מפורסמים, שהחיסרון היחיד שלהם הוא שהם כבר לא בחיים. בארץ, למשל, יצאה גרסה של שיר חדש של עפרה חזה זצ"ל וזוהר ארגוב ז"ל, שבעצם "מושר" על ידי מחשבים שמדמים עצמם לעפרה ולזוהר ולמדו לחקות את הגוון הקולי של המנוחים.

במקרה של עפרה וזוהר זה אמנם נעשה ברשות המשפחות והיורשים, אבל בעולם יצאו בימים האחרונים שירים של שניים מהמוזיקאים הפופולריים ביותר בתבל, דרייק ודה וויקנד (שעדיין איתנו), שעושים שימוש בטכנולוגיית בינה מלאכותית. רק שלאמנים הללו לא היה שום קשר לשירים האלה, הם הופקו על ידי אנשים פרטיים ואנונימיים באמצעות מחשבים, שחיקו את הקולות שלהם כדי שנחשוב שהם באמת שרים. העניין הזה יוצר כאב ראש ענק לכל מי שעוסקים בתחום, בעיקר לאמנים ולחברות התקליטים, שלא רק שלא מרוויחים שקל מהביצועים הללו, הם גם לא עומדים מאחורי השירים, לא כתבו אותם ולא ביצעו אותם, ורק עסוקים בלמחוק אותם במהירות מכל פלטפורמה ולנסות להסביר שאין להם שום קשר לדבר הזה.

• • •

זו כמובן לא הפעם הראשונה שהעולם בכלל ועולם המוזיקה בפרט מתקשים להסתגל לחידושים טכנולוגיים שמגיעים בקצב מהיר כל כך. זה קרה כשהגיעו מכונות הייצור במהפכה התעשייתית של המאה ה־18, שינו את פסי הייצור ויצרו התנגדות עצומה. במוזיקה זה קרה ממש לא מזמן, כשהמציאו סינתיסייזרים שחיקו את נגינת הכלים האקוסטיים, כשהומצאו מכונות התופים והסמפלרים שהוציאו מתופפים ממעגל העבודה, וכשהומצאו קובצי ה־MP3 שגרמו לחובבי המוזיקה להחליף ביניהם אלבומי מוזיקה בלי לשלם. כשזה קרה, חברי להקת מטאליקה כל כך איבדו את הצפון, עד שהם תבעו מעריצים שלהם בעוון שיתוף קבצים.

חברות המוזיקה מעמידות את קהל הצרכנים מול השאלה - באיזה צד של ההיסטוריה אתם רוצים להיות: בצד של אמנים והיצירה אנושית, או בצד של דיפ פייק, הונאה ושלילת תמלוגים?

בהקשר הזה עולות עכשיו סוגיות של זכויות יוצרים, ולא ברור איך מתגמלים את מי שיצרו את היצירות שמהן "למדו" המחשבים לייצר תמונות ומוזיקה שנשמעים או נראים בדיוק כמוהן. האם סביר שנגרום למחשב לחקות את קולו של מישהו ללא הסכמתו, בעיקר אם הוא כבר לא חי, והאם ולאן אפשר להעביר את כספי זכויות היוצרים - בהנחה שאנחנו לא אמורים לדאוג לעתידו הכלכלי של הרובוט?

• • •

מוזיקאים רבים דווקא סקרנים לגבי היכולת שלהם להשתמש בטכנולוגיות החדשות, שאולי יסייעו להם ליצור יצירות חדשות בקלות רבה יותר. ברוח הימים האלה, החלטתי לבקש מצ'אט GPT לעזור לי לנסות להתקרב לרמת הכתיבה של נתן אלתרמן ולייצר עבורי שיר לכבוד יום העצמאות. משהו בסגנון: "בהרים כבר השמש מלהטת / ובעמק עוד נוצץ הטל, / אנו אוהבים אותך, מולדת, / בשמחה, בשיר ובעמל".

ג'פטו, כפי שאני מכנה אותו, לא היסס לרגע ובלי רגשי נחיתות כתב את המילים הבאות: "אנו אוהבים אותך מולדת, / מדברים את שפתך היפה, / כי בכל אופן, ישראל נפלאה, מבחר ושונה בכל מעלה. / ממעמקי הגלות באנו, / בחיפוש אחר תשובה, / הגענו אל ארצנו, מקורנו, / הכי מיוחדת מכל העמים בעולם. / אם נזכה לחיות בשלום, / בקרבנו להתפשט אחדות, / אז נוכל להגיד בתקופה הבאה, / שאתה עומדת לנצח, מולדת יקרה. / אנו אוהבים אותך מולדת, / את נצחי המוסר, היסטוריה יקרה, / ובזכותך אנו עמים בני ניצולי השואה, / כשפינו נעורים מעט מחדש את התקווה".

טוב, החרוזים לא משהו וגם לא המשקל, כך שבינתיים אלתרמן יכול לנוח על משכבו בשלום בלי לדאוג שמישהו גונב לו את המקום בטקסי יום העצמאות, אבל זוהי רק ההתחלה, תנו לצ'אט חודשיים-שלושה של מחנה אימונים, והוא קובר את כולנו.

• • •

עברו שלוש שנים מאז למדנו על מושגים כמו הדבקה, מגיפה, מטוש ואקספוננציאלי, עמדנו עם מסיכות במחסומים משטרתיים או בתור לחיסון ואסרו עלינו לצאת מרדיוס של מאה מטרים מהבית. הקורונה היתה באמת כאב ראש ענק, אבל יצא ממנה לפחות דבר אחד טוב - עמותת "למענם".
זה לא סוד שבן אדם אחד יכול לחולל שינוי ענק. בת אדם אחת כזו היא תמרה קוליץ, שבחודש אפריל 2020, בתחילת המגיפה, חשבה דווקא על מצוקתם הגוברת של שורדי השואה ופנתה לחברותיה הרופאות בהצעה להקים יחד מערך רפואי ייעודי למענם.

בשבוע שעבר צולמנו רבקה מיכאלי ואני לטובת קמפיין של העמותה, כדי להעלות את המודעות לשירותיה וכדי שמשפחות שורדי השואה יידעו ויְידעו את יקיריהן, שיש מי שמוכן לטפל בהם. ברשותכם, קצת עובדות ומידע שיחצנתי בסרטון:

בישראל חיים היום כ־150 אלף שורדי שואה - רובם חצו מזמן את גיל 80. כשהם זקוקים לשירות רפואי כזה או אחר, הם נופלים בקלות רבה מדי בין הכיסאות, בהמתנה של חודשים לרופאים מומחים במערכת הציבורית, בצורך להתמודד עם הררי הביורוקרטיה והטופסולוגיה, או בדרך לצלוח אתגרים טכנולוגיים בסגנון "לעברית הקש 1, נשלח אליך קוד, מיקומך בתור הוא... 300, תוכל לנתק ואנחנו מבטיחים לחזור אליך במועד הכי לא נוח בשבילך", וכן הלאה. גם אנשים צעירים יותר מתחרפנים בניסיון לקבל שירות או לקבוע תור מול הבוט של קופות החולים.

קביעת תורים אונליין בטח לא מתאימה לגילים מבוגרים, וגם כשכבר השגת תור, קשה לצאת מהבית ולהגיע לבדיקות ולטיפולים. לעיתים קרובות יש לדור הזה פחד של ממש מרופאים ומבדיקות רפואיות, שריד לחוויות הקשות שעברו. כל אלה מביאים להזנחה רפואית, פשוטו כמשמעו, ובכל חודש נפטרים בישראל יותר מ־1,000 שורדי שואה (40 ביום!)

העמותה שהקימה תמרה הוקמה בדיוק בשביל זה. אלפי רופאות ורופאים מומחים (אמיתיים, לא צ'אט), מכל תחומי הרפואה, שמקדישים מזמנם בהתנדבות מלאה מתוך תחושת מחויבות אמיתית לאלה ששרדו את הנורא מכל. רפואת מומחים מקצועית ומונגשת, בזמני המתנה קצרים וללא כל עלות. כמה פשוט - ככה משנה חיים.

בקיצור, ספרו מסביבכם על "למענם" - לחברים, לשכנה, למשפחה, לחבר'ה מהעבודה, כדי שגם הם יוכלו להושיט יד, להגיע ולטפל בכמה שיותר שורדות ושורדים כשהם עוד פה, כשעוד אפשר. חייגו 3191*, למענם.

yairn@israelhayom.co.il