בא לעשות תוף: איך הפך ישראלי לכוכב תיפוף יפני מסורתי

"בסוף, אחרי מאמצים ותלאות, הם הסכימו שאתאמן איתם. לא עניין אותי כמה זמן זה ייקח, או איך התהליך ייראה. כבר לא היו לי ציפיות. שחררתי", כך מתאר ניתאי צלניקר (38), מייסד להקת Taiko Life Israel, קבוצה ישראלית המתמחה בתיפוף Taiko יפני־טייוואני, את הדרך שבה התקבל לקבוצת המתופפים הטייוואנית U-THEATRE.

ואכן, הדרך לשם היתה רצופה סירובים, אימונים מפרכים, ביטול עצמי והקרבה. במשך שנים צלניקר למד שיעורים משמעותיים על פחד, בדידות, קבלת הסבל וסגפנות, וספג ערכים מהחוכמה הבודהיסטית ומדרך החיים המקובלת בטייוואן וביפן. לאחר שהתמחה בטאיקו בקבוצות טייוואניות ויפניות, ייסד צלניקר, יחד עם אשתו היפנית מאהו סאטו (32), את "Taiko Life" - מופע תיפוף ייחודי לכל המשפחה המשלב תנועה, אמנויות לחימה ומדיטציה. המופע יעלה ב־10 במאי במוזיאון תל אביב, במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל ה־25 למוזיקה, שייערך בתאריכים 8-13 במאי.

"אני בעד לתת לסביבה. לא רק לחיות את דרך החיים הזו ולהופיע כשמזמינים אותך, אלא להפיץ את האמת שלי ולהשפיע", שוטח צלניקר את ה"אני מאמין" שלו. "להיות אתה והיקום לבד, כשאתה חופשי ויכול לעשות הכל, זה קשה. אבל הרבה יותר קשה מבחינתי היה לחזור לארץ, להביא את החוויות שעברתי, ולהצליח בתוך המערכת עם הדברים שלמדתי מחוץ למערכת".

מוזיקה ואמנויות לחימה

באולם רחב ידיים בפתח תקווה, העמוס בתופים בגדלים שונים ובכלי נגינה נוספים, פגשתי את צלניקר ואשתו מאהו סאטו. האולם הזה הוא ביתה של להקת Taiko Life Israel. בנם, ניאו, רק בן שנה ותשעה חודשים, נשאר בבית בראש העין. זו ההזדמנות שלנו להניח כריות על הרצפה ולשמוע את סיפורם.

מאהו נולדה בטייוואן וגדלה ביפן. בת יחידה במשפחה. ילדה שקטה שאהבה להתבודד וסבלה מבעיית שמיעה מלידתה. "לא יכולתי לסמוך על השמיעה שלי, אז הסתכלתי על אנשים והעתקתי את מה שהם עשו", היא מספרת. כנערה ניגנה בטובה, אהבה קומיקס, תנועה וריקוד, והתאמנה בקראטה ובג'ודו. אלפי קילומטרים משם, בתל אביב, צלניקר גדל בבית מוזיקלי במיוחד.

"אמא שלי, אורית צלניקר, היא נגנית קונטרבס, כך שמאז שהייתי קטן חייתי בעולם המוזיקה. לקחו אותי לקונסרבטוריון ונתנו לי כינור, אבל לא אהבתי אותו. למדתי לנגן בפסנתר, בסקסופון, בטרומבון ובכלי נגינה רבים. במקביל, התאמנתי בג'ודו, בקפוארה, בקונג פו וב'דניס הישרדות'. כך שמוזיקה ואמנויות לחימה תמיד היו חלק ממני, מאז שאני זוכר את עצמי".

הוא מעיד שילדותו בתל אביב היתה טובה ונעימה. "לא הייתי מהמקובלים, אבל גם לא דחוי חברתית ולא אאוטסיידר. מוזיקה היתה חלק מרכזי בחיי. אחותי הגדולה נועה, הגדולה ממני בשנתיים וחצי, השפיעה עלי רבות. היא תמיד היתה צעד אחד לפניי. היא נגנית דידג'רידו (כלי נשיפה קדום שפותח אצל שבט האבוריג'ינים; ש"ז) והיתה ההשראה שלי".

אחרי שירות צבאי כלוחם ביחידה מובחרת, צלניקר עבד בשדות פלפלים בערבה, התחבר למדיטציה ונסע להודו. אחרי מסע חיפושים ישראלי טיפוסי, נחת בארץ בגיל 23 באוניברסיטת באר שבע, כסטודנט מן המניין. לאחר שנה של לימודים, סדרת פלשבקים מסרט שראה ניערה אותו. מדובר בסרט עלילתי מ־2007, "The Drummer", שבמרכזו דמותו של סיד, נער יתום מאם המוברח לטייוואן אחרי הסתבכות פלילית. הוא מתוודע למתופפי זן בודהיסטים החיים בהרים, מתחבר אליהם, לומד תיפוף, קונג פו ומדיטציה, ועובר תהליך של ריפוי. צלניקר כבר צפה בסרט בעבר, אבל בלילה הזה הבין לראשונה שמדובר בקבוצת מתופפים טייוואנית אמיתית בשם U-THEATRE.

הוא איתר את הקבוצה ברשת מכיוון שהרגיש שהוא חייב להיות חלק ממנה. "זה היה קול שקרא לי ללכת לשם ולהיות חלק מזה", הוא משחזר בהתרגשות, "הבנתי בבהירות שאני צריך לנסוע לשם. הרגשתי שזה זה, ושאני חייב ללכת אחרי הלב שלי ולעשות את זה".

הוא שלח מכתבים וביקש להתקבל לקבוצת U-THEATRE, אבל כולם נענו בשלילה. "כתבו לי 'אל תגיע, בשום אופן'", הוא נזכר, אבל צלניקר החליט לא לוותר, קנה כרטיס טיסה לטייוואן, שלח צילום שלו והכריז שהוא מגיע. התשובה היתה: "תוכל להצטרף רק למסע הליכה ומדיטציה", והוא החליט ללכת על שביב ההזדמנות, ארז ונסע.

איך הגיבה הסביבה לתוכנית המשונה שלך?

"בעיקר בחוסר אמון. חשבו שמדובר בשיגעון חולף. לא חשבו שבאמת אסע, ונתנו לי חודשיים עד שאחזור".

רק אחותו הבכורה עודדה אותו לנסוע, וב־2011 ניתאי בן ה־26 נסע לטייוואן, כשברור לו שמדובר בהרפתקה יוצאת דופן, לא הגיונית כמעט. "זה חלק מהמשבר הראשון שחוויתי. שאלתי את עצמי, אתה יוצא לדרך חדשה, עוזב הכל ומנסה להתקבל לקבוצת מתופפים טייוואנית? ביפן, למשל, מקבלים לקבוצות מקצועיות מתופפים רק עד גיל 25. אבל הלכתי על זה. נסעתי בשביל המסע, מכרתי את האופנוע שלי, ואת כל הכסף שהיה מיועד ללימודים לקחתי לנסיעה. ידעתי שאחיה כמו נזיר".

על ההר עם 20 טייוואנים

צלניקר הגיע לקבוצה סגורה המונה 20 איש, שכולם בה, פרט אליו, טייוואנים שהשפה האנגלית כלל לא שגורה בפיהם. הם נפגשים בכל יום בשש וחצי בבוקר ונמצאים יחד עד שש וחצי בערב, מבודדים על ההר ומתאמנים. "זו תחושה של משפחה קטנה", הוא מתאר, "רציתי להתקבל ולהיות חלק מהם".

ההתחלה היתה קשה. במשך חודשים ארוכים צלניקר, השואף להתאמן בתיפוף ובאמנויות לחימה, חי חיי נזיר סגפני, בלי שום רכוש, וקיבל על עצמו את דין הקבוצה, הדורשת ממנו לחיות כך, אך במקביל - לא להיות חלק ממנה. "נוצרו קצת חברויות, אבל זה לא זז לשום מקום. זה לא היה נראה שהם עומדים לקבל אותי. התאמנתי לבד, למדתי וספגתי, אבל היה לי קשה מאוד".

אחד התרגולים במנזר כלל, למשל, צעידה של 20 קילומטרים בעיניים מכוסות. "הולכים בשורה, העיניים מכוסות, ואפשר לראות רק את הרצפה. המטרה היא להיכנס למדיטציה בהליכה", משחזר צלניקר, "לובשים בגדים פשוטים וצועדים בכל מזג אוויר, גם בגשם. עשיתי את זה איתם כמעט חודשיים, בכל יום". בשיאו של המסע צלניקר כמעט נשבר. "הייתי חולה מאוד ורק רציתי לבוא הביתה", הוא משחזר, "אבל קול פנימי אמר לי להמשיך".

מפגש גורלי עם גברת צ'ן

ואולי היתה זו גברת צ'ן ששינתה את חייו. מפגש אקראי בטייוואן, כמה שבועות בתוך אימוני ההליכה, הפיח בצלניקר מעט תקווה ומוטיבציה. כשהוא מדבר על גברת צ'ן, עיניו מתמלאות דמעות. "היא ידעה קצת אנגלית ותרגמה לי מה אומרים סביבי. פגשתי אותה לילה אחד, כשהקבוצה הגיעה להופעות בערים הגדולות.

"שוחחנו וגיליתי שהיא למדה הליכה במדיטציה אצל מאסטר בארה"ב, ומשם האנגלית שלה. זה היה עבורי צירוף מקרים הזוי, וקיבלתי מוטיבציה להמשיך. עבורי ההליכה לא היתה הבעיה, אלא זה שלא התייחסו אלי. לא לימדו אותי כלום, לא ידעתי למה אני שם, לא הבנתי מה קורה סביבי. כל הזמן נתנו לי תחושה שאין לי מה לחפש שם".

היית במבחן בעצם?

"לא. סתם נדחפתי. לא הייתי קיים עבורם, לא הייתי רלוונטי".

אבל לא ויתרת!

"ניסיתי להיות התלמיד הכי טוב שיכולתי. להיות מועיל, לעזור, לסחוב, להביא, להרים, לסדר, לא להפריע, לא להיות טרחן. לא נתתי להם כסף כתרומה, הם ביקשו ולא היה לי מה לתת. אבל בסוף התברר שהם לא רצו כסף באמת. זה אולי היה קצת מבחן לא מודע. הם באמת לא רצו אותי ולא היו זקוקים לי".

צלניקר לא ידע שהגיע לקבוצה בתקופה של חילופי דורות. רבים מהמתופפים הוותיקים עזבו, ורוחות של שינוי החלו לנשב באוויר. "היתה תחושה שהקבוצה מתעסקת יותר מדי בהופעות ופחות מדי באימונים. נשארו בעיקר תלמידים צעירים, גם כאלה שלא היו כלל במסע, והיתה להם ביקורת על הקבוצה".

ספר קצת על הקבוצה.

"אין קבוצה בעולם שקרובה לתכנים שלהם ועושה מה שהם עושים. הם מומחים במדיטציה, באמנויות לחימה ובקונג פו, ושמים דגש גדול מאוד על הופעות. יש להן משמעות אדירה. מבחינת הקבוצה, זה נחמד ליישם את אורח החיים ולחיות בבועה, אבל אין לזה משמעות אם זה לא מועבר הלאה. והדרך לעשות את זה היא באמצעות הופעות, כי שם מגלים את האיכויות הנדירות שלהם".

המפגש עם גברת צ'ן העניק לצלניקר את הכוח להתמיד. לאחר חודשים של התעלמות, המתופפת הבכירה של הלהקה, ג'ה טיאן, החלה להתרכך. "לא יודע למה, משהו בה נפתח. היא התחילה ללמד אותי לנגן בגונג, שזה בדיוק מה שקורה בסרט. ככה גם הגיבור ב'המתופף' מתחיל. לימדו אותי את השירים והופעתי איתם בשני קטעים. התרגשתי מאוד, אבל גיליתי שזה כלי חזק, עם עוצמה אדירה, וצריך לתת את הנגיעה ברגע הנכון כדי שהוא ירים את כל התופים. זה לא פשוט והיה מפחיד, הרגשתי שאני הזר שיכול להרוס את הכל, לדפוק את הגונג במקום הלא נכון. היתה אחריות על כתפיי, וזה היה גם כבד פיזית, להחזיק את הגונג עשר דקות בלי תנועה".

אבל זה היה הפתח של צלניקר להתחבר למתופפים. הקבוצה קיבלה אותו, אבל הבהירה לו שהוא עדיין שונה. צלניקר לא קיבל רשות להתאמן, אבל קיבל ג'וב: שמירה על הכלבים, עם מגורים על ההר.

"הם נתנו לי לגור על ההר ולטפל להם בכלבים - 'צהוב גדול', כלב שמן ומפונק, ו'צהובה קטנה', כלבת פרא חמודה וחכמה", צלניקר נזכר בחיוך. "בגומחה על ההר היו ברז וחדר הלבשה קטן, ממש סככה. לא מקום למגורים. אין שם כלום. התקלחתי עם כלי שמצאתי שם ואכלתי רק קצת אורז וברוקולי".

נשמע די מטורף, לחיות ככה.

"זו היתה תקופה טובה ויפה מבחינתי. אני אפילו קצת מתגעגע אליה. היינו רק אני, הטבע, ההר והשקט".

צלניקר החל את יומו בכל בוקר בחמש וחצי, באימון טאי צ'י עם זקן שהגיע להר מדי יום. "כמעט כמו נס", הוא נזכר, "הוא היה המורה הראשון שלי. לקח זמן להתחבר אליו. הוא לא רצה להתחבר, אבל בכל יום הבאתי לו משהו קטן, כמו תפוח, והוא ראה שהכלבים אוהבים אותי. בסוף נהיינו חברים".
התהליך המפרך של צלניקר נמשך, כשהוא מטפל בכלבים, עוזר ומסייע לקבוצה, אבל לא מתקבל לאימונים. "הקבוצה נתנה לי תחושה שהם לא מקבלים אותי, ולא הבנתי למה זה לא כמו בסרט, אבל מה שאני חוויתי זה פשוט סרט אחר בפני עצמו".

"האישה הכי יפה באוניברסיטה"

אחרי אימון הטאי צ'י, צלניקר המשיך לשעות ארוכות של שיעורי תיפוף ואמנויות לחימה בקהילה, ואז ירד מההר ללימודי סינית בבית ספר מקומי למבוגרים. בלילה נהג לטפס שוב על ההר כדי לישון. "הכי קשה היה לעלות על ההר, כל יום שעה של עלייה תלולה, אחרי הלימודים. זו היתה קריעה".

מה גרם לך להמשיך?

"התפיסה שזה היה חלק מהאימון. כל דבר שעשיתי שם הגדרתי לעצמי כחלק מהאימון. באתי לאימון שכולל הכל, ואם זה אומר לטפס על הר, אטפס כל יום".

מה היתה המטרה שלך?

"באתי לאמן את עצמי בכל הרבדים, במוזיקה, בתנועה, בחברויות, בחוזק נפשי, גופני ומנטלי, באיזון מול עצמי, לא לפחד, לא מעצמי ולא מכל מה שמסביבי. וגם מאהו היתה אימון בשבילי. גם איתה ההתחלה לא היתה קלה".

בינתיים מאהו חייתה ביפן ולמדה באוניברסיטה מדעי החברה. כשרצתה ללמוד סינית נסעה לטייוואן ובלימודי הסינית פגשה את צלניקר, כשהיתה בת 20. למאהו היה אז חבר והיא לא ידעה אנגלית, אבל האהבה פרחה.

"ראיתי את האישה הכי יפה באוניברסיטה", נזכר צלניקר. "גרתי אז כשנה על ההר ולא היו לי חברים. הבנתי שאני צריך לצאת מהבועה ולהכיר אנשים. הכרתי בלימודים את תום, ישראלי שלמד סינית. ביקשתי להצטרף לחבורה שלו, שכללה אותו, את מאהו ואת חברתה מגי, לתחרות מטעם בית הספר של שיר בסינית. הוא אמר לי לא, אבל בסוף זה הסתדר". צלניקר הצטרף לשיר "אליס־סאן" כמתופף, וכך הכיר את מאהו.

"לא היתה לנו שפה משותפת והבדלי התרבות היו גדולים. נראה היה שלא יוכל להיות פה קשר אמיתי. חיפשתי חום ואהבה, ומאהו לא יכלה לתת לי את זה כשהכרנו. גם בזה ראיתי אימון, במקום שתצפה שבת הזוג תספק לך את הדברים האלו, תמצא אותם בעצמך, תהיה בבאלנס בתוך מערכת היחסים. גם זה היה אימון נטו".

"הוא היה מעניין", מאהו צוחקת. "הוא היה שונה מאוד מכל מה שראיתי והכרתי".

איזו חוויה עיקרית אתה לוקח מהתקופה הזו?

"הרבה חוסר ידיעה. היה יום אחד טייפון על ההר. אף אחד לא אמר לי ולא ידעתי. הקבוצה פשוט לא הגיעה לאימונים, בארץ לא ידעו למזלי מה קורה שם ולא סיפרתי הרבה".

בצעדים איטיים, בכל פעם הרגיש צלניקר שהוא מתקדם לעבר המטרה, תוך כדי צפייה בשיעורים ובאימונים של קונג פו, תיפוף, מדיטציה וטיפול בכלבים. אחרי שנה וחודשיים הבין שהצליח. "בסוף הם הסכימו שאני אתאמן איתם, הם גם קנו לי אופניים, שהיו כמו הסוס שלי. הייתי מאושר. לא צברתי רכוש ולא כסף, ואני קצת מתגעגע לזה. אבל היתה גם בדידות, ולא היה מה שימלא את זה. הצבא עזר לי, כי כלוחם ידעתי שאני אתמודד עם כל מה שיקרה".

במקביל, הקשר בין צלניקר למאהו התהדק, וכשהיא נסעה ליפן הוא התארח בביתה וכבש את לב הוריה, כשהסינית שלמד עזרה לו לתקשר עם חמותו לעתיד. כשמלאו לו 28 הצטרף לקבוצת אונדקוזה ביפן, בעיר קובה.

"אונדקוזה היא מהקבוצות הראשונות ביפן שלקחו את הטאיקו והפכו אותו לאמנות במה. מהם התפתחה קודו, שהיא מהקבוצות המצליחות כיום בעולם", הוא מספר. כשהצטרף לאונדקוזה, היא פתחה את הדלת לזרים ואפשרה להם להתאמן עם המקומיים, תוך שהם מתגוררים בתנאי מחיה פשוטים ומקיימים אורח חיים צנוע ומינימליסטי.

צלניקר התגורר ביפן והתאמן עם הקבוצה ארבעה חודשים. "אבל ההשפעה על חיי היא כמו של שלוש שנים. האינטנסיביות של האימונים, הניתוק והקושי המנטלי היו הקשים ביותר שחוויתי בחיים", הוא משחזר, "היפנים לא באמת רצו זרים בקבוצה, הם בעצם די התעללו בנו. היו איתי עוד איטלקי ובחור מפולין, וזה היה נורא. התחלנו כל יום בריצה של עשרה קילומטרים, התאמנו מאוד קשה, ורק התחרותיות שבי נתנה לי כוח להמשיך. היתה לי תחרות מול יפני אחד מהקבוצה, שהביאה אותי לשיפור ברמות מטורפות. הופעתי איתם, אבל בתפקידים הכי בסיסיים".

סדר וצורה לכל דבר

עם הקושי, צלניקר סופג לתוכו את "טאיקו לייף", אורח חיים המשלב בתוכו אמנויות לחימה, תנועה, מדיטציה ותיפוף. לדבריו, ביפן מדובר בסגנון חיים שמזכיר את חיי היפנים בעבר - מינימליסטי, נקי, שמרני, ומתמקד רק במה שקורה בפנים. יש סדר וצורה לכל דבר, מהדרך שבה יושבים ועד לעוצמת הקול שבה מדברים.

"אנחנו לא רגילים לדרך החיים הזו, לקח לי הרבה זמן להתאקלם. היום הטאיקו הוא שילוב של שני העולמות. כי משהו חסר בזה ובזה, ושניהם משלימים אחד את השני. ביפן האימונים מבוססים על הרבה כוח, להביא את עצמך לקצה. בטייוואן זה רק 'רילקס, רילקס', תשכח מי אתה, תירגע. ושניהם יחד מושלמים".

ב־2012 הפכו מאהו וצלניקר רשמית לזוג. מאהו למדה אנגלית, וצלניקר למד טאיקו והתאמן עם קבוצות נוספות ביפן, "כדי לפתוח את הראש לכל הסגנונות". במקביל, מאהו עזבה את עבודתה והתחילה ללכת לשיעורי תיפוף ולהתאמן בעצמה.

ב־2015, כשכבר חיו בישראל, צלניקר הקים את "Taiko Life Israel". הוא קנה תופים יקרים מאוד מטייוואן ומיפן ושלח אותם ארצה. בתחילה הם התפרנסו בעיקר מהוראה, ואז הקימו יחד עם עינת צ'יטיאת, אדריכלית ילידת יפן, את הקבוצה במתכונתה הנוכחית.

"עינת חזרה לארץ עם תופים מיפן, ולא היה לה עם מי לנגן, עד שנפגשנו. מאהו ואני התאמנו עד אז לבד, רק שנינו בפארק הירקון עם תופים קטנים יחסית. הייתי מורה קשוח, העברנו שעות באימונים, ימים ולילות".

מרתף הבית של עינת היה המרכז הראשון של הקבוצה הטרייה. וכשאורית צלניקר, אמו של ניתאי, הצטרפה לקבוצה, היא קיבלה חיזוק רציני. "המטרה שלי היתה שנהיה טובים מספיק כדי להופיע ולהתפרנס מזה", נזכר צלניקר, "והמסע רק מתחיל. יש לנו תלמידים באקדמיה ואנחנו מעבירים את הידע הלאה. מתברר שיש ביקוש לדרך החיים הזו".

החזרות למופע שיעלה במאי נמצאות כעת בעיצומן, וצלניקר לא יכול להסוות את התרגשותו. "יש לנו שני נגנים חדשים בהרכב, היצירות עברו שדרוגים, הגיעו לשיא שלהן. הכל מוכן עכשיו לדבר הגדול הזה".

shirz@israelhayom.co.il