ירי ירדני על ירושלים

השבוע האחרון של אפריל 1953 אופיין במתיחות הולכת וגוברת בין ישראל לירדן, בגלל פעילות התקפית של חיילי הלגיון הירדני, שהיו ממוקמים על חומת העיר העתיקה וירו משם לעבר שכונות הספר של ירושלים.

מתקפות הירי החלו ביום חמישי, 23 באפריל, עת נורו מדי יום לכיוון ירושלים החדשה כמה יריות בודדות. רק כעבור שלושה ימים הגיעו קציני האו"ם אל מקור הירי - והוא נפסק.

למחרת עלתה אסתר ביטון, תושבת שכונת מוסררה בעיר, אל גג ביתה כדי לתקן רעף, ונפגעה מקליע שנורה לעברה בידי צלף ירדני מכיוון החומה. לשמע זעקותיה הזמינו השכנים אמבולנס, וביטון הועברה לטיפול בבית חולים.

מייד לאחר מכן פתחו חיילי הלגיון כאיש אחד בירי כבד לכיוון ירושלים החדשה. הקליעים נורו מכל העמדות שהחזיק הלגיון בחומה, משער שכם עד השער החדש ושער יפו. אחרי שבשעה הראשונה להתקפה הירדנית נפצעו חמישה ישראלים, פנה קצין הקישור של צה"ל אל מפקדת כוחות האו"ם בארמון הנציב ומסר, בהתאם להוראת הממונים עליו, כי "אם האש לא תיפסק בתוך 20 דקות - תגיב ישראל בחומרה רבה".

האש הירדנית לא פסקה גם אחרי שעתיים של ירי כבד, ובתגובה ירה צה"ל מטח אש כבד שעורר מהומה רבה בירושלים המזרחית, כש־25 ירדנים נפצעו ועוד כמה נהרגו. רק אז הצליחו כוחות האו"ם להביא להפסקת אש בהסכמת הצדדים, ושקט מתוח השתרר לאורך קו התפר המפריד בין ירושלים המזרחית לזו המערבית.

במסיבת עיתונאים שארגן דובר צה"ל, משה פרלמן, נמסר ש"מאז חתימת הסכם שביתת הנשק בין ירדן וישראל, ב־1948, לא הותקפה ישראל על ידי ירדן בברוטליות שכזאת, ואם מוסדות האו"ם לא יטפלו בהשכנת השקט בקו התפר שבין המדינות בירושלים - יידע צה"ל לפעול בחומרה ולהשתיק את האש הירדנית".

משבר בשוק הספרים: "המו"לים תאבי בצע"

בעיתון "על המשמר" התפרסמה בסוף אפריל 1953 כתבת תחקיר על שוק הספרים בעברית. את התחקיר ערך סופר עברי שהעדיף ששמו לא יפורסם, "פן יבולע לו" מצד המוציאים לאור - שאותם האשים במשבר הכבד שחווה באותה עת שוק הספרים העבריים.

"ארבע שנים, מתחילת 1949 עד סוף 1952, טבלו המוציאים לאור בעברית באמבט של זהב, ולא האמינו למזלם הטוב", כתב הסופר האלמוני. "כל מה שהודפס ויצא לאור בעברית, גם במחירים מופקעים - נחטף!"

בפברואר 1952 נכנסה ישראל למשבר כלכלי שהגיע בתחילת 1953 כמעט לכל בית. המחסור בכסף פגע באופן משמעותי בשוק הספרים, אך המו"לים סירבו להוריד מרווחיהם, שעמדו, יחד עם ההפצה, על כ־65 אחוזים ממחיר הספר.

בתחילת 1953 חתמו כמה סוחרי ספרים על הסכם עם ארגון המו"לים האמריקני, שמכר להם לפי משקל מהדורות מודפסות ישנות ששכבו במחסנים בארה"ב כאבן שאין לה הופכין. השוק בישראל הוצף בספרים קלאסיים באנגלית בפורמט של ספרי כיס, שעלותם עמדה על כ־250 פרוטות, לעומת ספר זהה בעברית שעלה פי עשרה - 2.5 ל"י לעותק.

במאמר נכתב ש"משרד החינוך צריך להודות למוציאים לאור בעברית על עליית קרנה של השפה האנגלית בארץ, ובאותה מידה להוקיע את המו"לים תאבי הבצע, שפוגעים בתרבות העברית ובציבור הקוראים".

הכותב סיים את המאמר בפנייה לממשלת ישראל "להיכנס בעובי הקורה בפרשה כאובה זאת, ולהכניס את מחיר הספרים העבריים לפיקוח".

בעלי הבתים מאיימים במרי אזרחי

אלפי בעלי בתים מכל רחבי הארץ התאספו ביום האחרון של אפריל 1953 להפגנה בקרבת בניין הכנסת בירושלים. הנושא: הקפאת שכר הדירה בישראל.

היה זה כמה ימים לאחר שבאולם "אהל שם" בתל אביב נערך כנס שאליו הגיעו בעלי הבתים כדי להחליט בנוגע לפעולות המחאה שיינקטו משום ששכר הדירה בישראל מוקפא כבר שלוש שנים. בעלי הבתים מחו על כך שלא נעשית שום פעילות ממשלתית שתסמן שהקיפאון עומד להיות מופשר בקרוב.

נוסף על הממשלה הפנו בעלי הבתים את זעמם נגד מפלגת הציונים הכלליים, שהציגה עצמה כדוגלת בכלכלה ליברלית וכמגינת האינטרסים של בעלי הבתים.

"הציונים הכלליים רימו אותנו", זעק יו"ר ארגון בעלי הבתים בישראל, אפרים בנדל, מעל במת הנשיאות. "הם הבטיחו לנו הרים וגבעות לפני הבחירות ב־1951, ונשבעו שכף רגלם לא תדרוך בממשלה עד שלא תבוטל הקפאת שכר הדירה. מאז אנו ממתינים. הבטיחו. נו שוין, אז הבטיחו. אבל האם קיימו? גורנישט!"

אחרי בנדל עלה מנכ"ל הארגון, שמואל רוסין, להציג את רשימת הפעולות שנשיאות הארגון מציעה לנקוט, וצעק בכעס בפתח דבריו: "הציונים הכלליים שכחו מי העלה אותם משבעה מנדטים ל־23! כשם שהם עלו - כך יירדו".

בתום הכנס הסוער התקבלה ההצעה שנשיאות הארגון תכריז לאלתר על "מרי אזרחי", ובשלב הראשון שלו יימנעו בעלי הבתים ברחבי הארץ מתשלום מס רכוש, שהחל להיאסף בארץ באותו הזמן.

הסתיימה עונת הקטיף

היום האחרון של אפריל 1953 היה גם יום סיום עונת הקטיף בפרדסי ישראל. מהנתונים שמסר שר החקלאות, פרץ נפתלי, בישיבת הממשלה ימים אחדים קודם לכן התברר שיצוא ההדרים בעונה המסתיימת עמד על 5.4 מיליון תיבות פרי, והיה גדול ב־50% מהעונה הקודמת. הכנסת הפרדסנים ממשלוחי היצוא הגיעה ל־22 מיליון דולר. שר האוצר, לוי אשכול, הביע את שביעות רצונו מההכנסות במט"ח.

חדש: הגרלת שוקולדה

מחירה של חפיסת שוקולד רגילה הלך ועלה, עד שבאפריל 1953 הגיע ל־45 פרוטות, ורבים כבר שכחו טעמה של נגיסה בקוביית שוקולד. צעיר בן 22 בשם חיים צדוק, מאחת ממושבות הדרום, מצא פטנט: הוא אסף מחסכונותיו 12 לירות ואיתר בתל אביב סיטונאי שהסכים למכור לו 40 חפיסות שוקולד במחיר של 30 פרוטות האחת. מדי בוקר הגיע צדוק לרחוב המרכזי באחת ממושבות הדרום והכריז בקולי קולות: "הגרלה חדשה מאמריקה, שוקולדה ב־5 פרוטות".

חיש קל התאספו סביבו לקוחות נלהבים ורכשו ממנו פתק הגרלה ממוספר בתמורה ל־5 פרוטות, כשבכל "סיבוב" הגרלה שכזה יכלו להשתתף 12 אנשים. או־אז היה מכניס חיים את ידו לתוך שקית, מערבב את הפתקים בתוכה, שולף אחד מהם ומקריא את המספר שעל הפתק, שזיכה את בעל המספר בחפיסת שוקולדה בתמורה ל־5 פרוטות בלבד, ואילו חיים עצמו הרוויח מכל הגרלה 30 פרוטות.

150 מיליונרים בחיפה

אוניית הפאר "סטלה פולאריס" הגיעה ב־28 באפריל 1953 לנמל חיפה ועל סיפונה 150 מיליונרים מארה"ב. הללו פקדו את חיפה במסגרת סיור חובק עולם שנמשך 90 יום, ושבהם עגנה האונייה בלא פחות מ־33 נמלים. סוכן האונייה בחיפה קיבל מבעוד מועד מברק מניו יורק, ובו דרישה "להכין ליום סיור עבור האורחים 40 מכוניות מהמפוארות ביותר בישראל, כשבכל מכונית בת שבעה מקומות לא יעלה מספר הנוסעים על ארבעה". כמו כן, ביקשה חברת האוניות האמריקנית "לדרוש ממשטרת הנמל לפקוח עין ולסלק מסביבת הנמל כל אדם החשוד ככייס".

הנעלמים / בתי חרושת שהיו
"גביש זכוכית"

הוקם בחולות ראשון לציון באמצע שנות ה־30 וייצר דברי זכוכית לשימוש ביתי ומוצרי נוי רבים בדרך של ניפוח. תוצרת "גביש" נחשבה לאיכותית ונרכשה גם למתנות. המפעל סיפק מקור תעסוקה לתושבי המושבה ראשון לציון ופעל ברצף עד 1945. לאחר תקופה קצרה של השבתה נרכש "גביש" על ידי עובדיו, שהקימו קואופרטיב והמשיכו להפעיל את בית החרושת במשך 25 שנים - עד תחילת שנות ה־70.

הצרכנייה / קינוחים ודברי מתיקה
גלידה מאבקה

באביב 1953 החלה חברת אסם במסע פרסום למוצר חדש, שאותו התכוונה לשווק לקראת הקיץ: גלידה מאבקה הנשמרת עד להכנתה בשקית. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה יצרניות המזון הציעו לישראלים אוכל חליפי זול במקום המקור, שתאם את הקשיים הכלכליים של רוב בתי האב בארץ בתקופת הצנע. את האבקה היו מערבבים עם חלב חם, מוזגים לתוך כלי הגשה - ומקפיאים במקרר עד לשימוש.

הושג פיקוח ממשלתי על התחבורה

בשנות המדינה הראשונות פעלו בארץ עשרות קואופרטיבים לתחבורה, דבר שגרם לאנדרלמוסיה רבה בתחום. רק בסוף 1951 הצליחה הממשלה לאחד את הקואופרטיבים הגדולים לשלוש קבוצות, מתוך ציפייה שמערכת התחבורה תאזן את עצמה. מתחילת 1953 גברו העימותים בין שר התחבורה יוסף ספיר, שדרש להדק את הפיקוח על התחבורה, לבין הקואופרטיבים, שטענו כי "משרד התחבורה רוצה להיהפך לשותפנו בלי להשקיע את התמורה הדרושה". רק בסוף אפריל 1953 הגיעו כל הגורמים (הקואופרטיבים, הממשלה וההסתדרות) להסכם פשרה, שבמסגרתו תתיר הממשלה לקואופרטיבים להעלות את מחירי הנסיעה, ותפקח באופן חלקי על פעילותם - בתמורה להשקעת כספים מצידה בשורה של שיפורים שנדרשו לתחבורה בישראל. בצילום: אוטובוס נוסעים בין־עירוני, 1951

מודעות שהיו