"מדינת ישראל היא אחת המדינות המורכבות ביותר שיש בעולם. יש בה שפע של תרבויות ודתות - קיבוץ גלויות, ועל כן קשה להגדיר מהי בדיוק אופנה ישראלית", אומרת נתלי יצחקוב, טרנדולוגית ומייסדת־שותפה בסוכנות לחיזוי טרנדים The Visionary.
נדמה כי הזהות שאפיינה את הלבוש הישראלי הולכת ונעלמת. הרשתות החברתיות מספקות לנו הצצה אל בירות האופנה, משפיעניות רשת מעבר לים ושחקניות שמתהדרות במותגים יוקרתיים, לצד רשתות אופנה מהירה שהיגרו לישראל ומביאות לנו כל טוב במבצעים מפתים. גם ליכולת שלנו להזמין בגדים מחו"ל יש תרומה גדולה להיעלמות הזהות והייחודיות של בגד ארצישראלי, אבל זה לא תמיד היה כך.
אם נחזור לרגע שבו אפשר להצביע על התהוות האופנה הישראלית, צריך ללכת אחורה בזמן, אל סוף המאה ה־19, אז חיו היהודים בימי היישוב הישן ולבגד היה תפקיד חשוב - שמירה על כללי הצניעות.
רבים מהמתיישבים שעלו מאירופה המשיכו בארץ באורח חיים בורגני. הגברים התהלכו בחליפת שלושה חלקים עם מגבעת, בעוד הנשים השתמשו במחוכים כדי לייצר צללית של מותניים צרים. חצאיות ארוכות ובעלות נפח לצד חולצות עם צווארון גבוה היוו סמל סטטוס של אנשי מעמד הביניים. אבל כמה זמן אפשר להתהלך ככה בשמש קופחת ובאדמה לא סלולה? כנראה לא הרבה.
בעשורים הראשונים של המאה ה־20, ועם תחילת גלי העלייה השנייה והשלישית והקמת הקיבוצים, הבגדים איבדו את המשמעות המעמדית שלהם והפכו להיות כלי שמשרת את המטרה. הנשים דרשו שוויון זכויות, שבא לידי ביטוי ברצון ללבוש בגדים זהים לאלה של הגברים. החצאיות קוצרו ותוקנו כך שהפכו למכנסיים קצרים. החולצות הפכו קצרות ומאווררות יותר, והנה - באנו ארצה לבנות, להיבנות ובעיקר להרגיש נוח. עד מהרה האנטי־אופנה הזו הפכה לפופולרית, והסגנון של "זרקתי על עצמי משהו ויצאתי" ממשיך איתנו גם היום.
"אופנה ישראלית משתקפת לפי רוח הזמן והתקופה. עם קום המדינה הבגדים היו בעלי תכלית פונקציונלית, כמעט ללא חשיבה על נוחות ונעימות הטקסטיל על הגוף, כי זה לא היה עדיין בתודעה. עם הפתיחות למדינות אירופה ולארה"ב אנחנו יכולים לזהות השפעה של האופנה הבינלאומית. אחת הראשונות שהחלו בכך היא רות דיין ב'משכית' שפתחה את הדלתות לעולם, והיתה חלוצה בניסיונותיה לשלב בין אופנה עילית לאופנה מקומית", אומרת יצחקוב.
גם ההיסטוריונית ואוצרת האופנה יערה קידר סבורה כי קשה להגדיר אופנה ישראלית. "לדבר על המקור של אופנה ישראלית זה קצת כמו לנסות להבין את המקור של אוכל ישראלי. יש משהו שמאפיין אופנה ישראלית, היא מתאימה לחיי היומיום, נוחה ומתחשבת באקלים, הרבה יותר פשוטה ונינוחה ממה שאנחנו רואים באופנה במדינות אחרות".
לובשים כחול־לבן
לשינוי מגמה נוסף שחל באופנה הישראלית אחראית העיר העברית הראשונה, תל אביב. ממש כמו היום, גם אז תושבות העיר התוססת רצו לקחת חלק במגמות האופנתיות ששלטו באירופה ובארה"ב. מאחר שלא ניתן היה לבצע הזמנה של בגדים מחו"ל, תופרות מקומיות ייצרו בגדים בהשראת בירות העולם, וכך למעשה נולדו מעצבות האופנה הישראליות הראשונות. גזרות השמלות הפכו לישרות־מותן כדי להדגיש צללית נערית, והבדים האירופיים הכבדים הוחלפו בבדים קלילים כדי להתאים לשמש הקופחת.
אחרי העבודה הקשה בקיבוץ, והרצון להיפטר מכל מה שמכביד על הגוף, בשנות ה־30 וה־40 השימוש באביזרים עשה קאמבק עם חגורות, תכשיטים וכובעים שנועדו להוסיף סטייל לישיבה בבתי הקפה. כיאה לעיר העברית הראשונה ששוכנת לשפת הים התיכון, תושביה היו הראשונים לאמץ את בגדי הים.
עד שנות ה־30 הספיקה תרבות הלבוש המקומית לעבור כברת דרך, אך השינוי האמיתי החל עם התפתחות תעשיית הטקסטיל שהציעה ייצור המוני כחול־לבן. בתחילת המאה ה־19 רוב העובדים בתעשיית הטקסטיל באירופה היו יהודים. עם הגעת העלייה הרביעית, שנודעה בשם "עליית הטקסטיל", שולבו רבים מהם בתעשייה המקומית והביאו איתם את הידע שצברו.
שוק שחור לבגדים
פרוץ מלחמת העצמאות היה אירוע מחולל שהוביל למחסור חמור בחומרי גלם, והממשלה הכריזה על משטר צנע וקיצוב. הדאגה העיקרית של השלטון היתה איך להלביש כמה שיותר אנשים בכמה שפחות אמצעים. יבוא של מוצרי טקסטיל מאירופה, שעד אז עדיין היה נפוץ, נפסק באחת והשפיע על צריכה של אופנה מתוצרת מקומית.
הצבעים ששלטו בבגדים מהתוצרת המקומית היו חאקי, כחול ולבן. מפעל אתא נחשב לחלוצי בתחום ייצור הטקסטיל המקומי. צמצום אלטרנטיבת הקנייה והעברת הבגדים בין בני המשפחה הביאו לביטול האינדיבידואל האופנתי, ויצרו מעין "תלבושת אחידה".
כך נולדה דמות הצבר המקומי, שהיה הסמל לישראליות: שזוף, שרירי וחסון, ובניגוד מוחלט לתדמית היהודי הגלותי מהעיירה. עד מהרה התעצב המראה הצברי שכלל כובע טמבל, מכנסיים קצרים וסנדלים.
בשנות ה־50, כמו כל קו אופנתי, גם הסגנון הצברי זכה לייצוג לא רק ברחוב אלא גם בקולנוע, בפרסומות ובספרים. גם מנהיגי המדינה הדגימו בלבושם את הסגנון הצברי, וראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, היה הידוע שבהם. התפתחותן של תנועות הנוער הביאה איתה לאופנה את החולצה הכחולה שהיתה חלק מהמדים הרשמיים של תנועת הנוער העובד. האינדיבידואל נעלם והבגדים הפכו אחידים.
ב־1951 החמירה הממשלה את מדיניות הצנע בעקבות המחסור החמור בבדים, והחליטה לא רק לפקח על מחירי הבגדים אלא גם לקבוע את העיצוב שלהם. מפעלי הטקסטיל הולאמו והחלו לייצר בגדים בסגנון אחיד שאותו הכתיבה הממשלה. עיתוני האופנה הנשית עסקו בחלוקת עצות כיצד לחסוך כסף ובד, ולהתאים את הבגד מהעונה שעברה בשינויים קלים (שניתן לעשות בעצמנו) לעונה הנוכחית ועדיין להישאר אופנתית.
בעוד שבהוליווד נהנו הנשים מתור הזהב עם שמלות פאר, הנשים הישראליות, שהרגישו במצוקה בגלל תקופת הצנע, פנו לשוק השחור כדי להשיג יותר בדים ולתפור לעצמן בגדים. הדבר היווה איום רציני על משטר הצנע שנקטה הממשלה, שהסתיים רק בסוף שנות ה־50.
מי שבכל זאת היתה בעלת ממון יכלה לרכוש לעצמה פריט לבוש של המותג "משכית", שהיה הראשון בארץ לעיצוב אופנה עילית. בעוד המטרה היתה לשמר את האותנטיות של אופנת העולים מארצות ערב שהתיישבו במעברות ובשיכונים, הרי שהמחיר היה גבוה במיוחד.
כולנו חיילים
בתחילת שנות ה־60 מרדו הצעירים בארה"ב בדור ההורים והביאו למהפכה אופנתית מהחשובות ביותר במאה ה־20. אבל לצבעוניות הזו לקח זמן להגיע ארצה והיא הגיעה הנה כמעט עשור מאוחר יותר. את מקומה תפס המראה הצבאי, בזכות הניצחון של צה"ל במלחמת ששת הימים.
החיילים הגיבורים הפכו להיות אייקוני האופנה החדשים, והם נדרשו להגיע במדים לאירועים רשמיים. הפשטות של המדים הישראליים היתה המשך ישיר לאתוס הצברי והישראלי של הקולקטיב. המדים חדרו לארון האזרחי והמשיכו להשפיע עליו לאורך שנים רבות, ומשקפי הטייסים ומעיל הדובון הם רק שתי דוגמאות מני רבות לכך.
במקביל לניצחון הצבא הישראלי, ובהשפעת האופנה של ילדי הפרחים, שרווחה בסוף שנות ה־60 בארה"ב כתנועת מחאה שהתנגדה למלחמת וייטנאם, נפוץ השימוש בבגדים אתניים גם בארץ, והגלביות שנוכסו מהתרבות הערבית הפכו לפריט אופנתי לגיטימי.
אווירת האופוריה ששררה בארץ לאחר המלחמה נתנה את אותותיה ברצון להיפתח למגמות שרווחו בעולם מבחינה אופנתית ותרבותית. בסוף שנות ה־60 אווירת הסיקסטיז סוף־סוף הגיעה לארץ, ואיתה גם חצאית המיני שהפכה לאחד מפריטי הלבוש המבוקשים ביותר. חשיפת הרגליים, יחד עם אווירת החופש הכללי והמצאת הגלולה למניעת היריון, סימלו את שחרורן המיני של הנשים.
"גבירותיי ורבותיי - מהפך"
בראשית שנות ה־70 היה זה הג'ינס שהפך לפריט אופנה יוניסקס שאומץ בחום על ידי צעירים מכל העולם. מפעל אתא, שביקש להישאר רלוונטי, החל בייצור ג'ינס מתוצרת מקומית כדי לתת מענה לביקוש ההולך וגובר, ולבישתו היוותה סמל סטטוס בשל עלותו הגבוהה.
התחלת שידורי הטלוויזיה בארץ הפכה את האופנה לנחלת הכלל, וכוכבי הקולנוע הישראלי נהיו מודל לחיקוי. ב־1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התמונה השתנתה והמדים כבר לא זכו יותר למעמד של כבוד. הגלביות האתניות נזנחו משום שהן נתפסו כהזדהות עם האויב.
עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב־1977 הוחלפו באחת חולצות הפועלים בחליפה ובתסרוקת מוקפדת, בדומה לסגנון הלבוש של בני עדות המזרח שהושפעו מהסגנון הצרפתי וסירבו לאמץ את מראה הצבר המרושל. ממש כמו שחיים יבין הכריז עם היוודע תוצאות הבחירות: "גבירותיי ורבותיי - מהפך!", כך גם סגנון הלבוש השתנה באחת.
תנועת "הפנתרים השחורים", שקמה בתחילת שנות ה־70 ומחתה על קיפוח המזרחים על ידי מוסדות המדינה, גייסה את המראה המחוספס לקידום המאבק החברתי. לקראת סוף שנות ה־70 התחילו להיראות בציבור יותר אייקונים מזרחיים, כדוגמת הזמר זוהר ארגוב או כוכבי הסרטים זאב רווח ועפרה חזה.
במקביל לכניסת המראה המחוספס לקונצנזוס, צמח מעמד חדש - הבורגנות. מהפך 77' עודד כלכלת שוק חופשי, והחל משנות ה־80 ישראלים בעלי ממון התחילו לטוס לחו"ל ולרכוש מותגים בינלאומיים שעדיין לא הגיעו לארץ. מכנסי ה"פיל" הרחבים, חולצות כפתורים צמודות בעלות הדפסים שמבליטות את מתאר הגוף וחושפות את החזה הגברי הגיעו ארצה בשנות ה־70. הזמר מייק בראנט והשחקן ג'ון טרבולטה היוו השראה למראה הגברי ששלט באותה תקופה, והצעירים אימצו לעצמם את הסגנון החדש.
הנשים שרצו לציית לצו האופנה התלבטו בין שמירה על הקו האופנתי לשמירה על הקו המסורתי. האופנה ניצחה, השמלות הפכו צמודות וקצרות יותר, וצוותו לנעלי פלטפורמה שזיכו אותן בכינוי "פְרֵחות" - הכינוי שמקורו ביהדות מרוקו ופירושו היה "שמחה" הפך לכינוי גנאי לבחורות "קלות דעת".
אופנה מהירה
עם כניסת המותגים לארץ, האמירה של קהל היעד שרכש אותם לא היתה אופנתית אלא בעיקר אמירה הצהרתית שהעידה יותר מכל על מוביליות כלכלית, ואפיינה בעיקר את השכבות העליונות של מעמד הביניים. עד תחילת שנות ה־90 הפכו הבגדים בישראל לסמל סטטוס. ריבוי ערוצי הטלוויזיה פתח את ישראל לעולם והפך אותה למעצמה אופנתית יותר מאי־פעם. מצד אחד עולם המותגים פיתח אצל הישראלים את הרגישות לצד החזותי ואת היכולת להבחין בפרטי לבוש, ומצד שני הפך אותנו להיות רכושניים ונתונים למניפולציה של תדמיות.
הגעתן של רשתות האופנה הבינלאומיות לארץ בתחילת שנות האלפיים זכתה להצלחה מסחררת. הטרנדים התחלפו בקצב מהיר, והדבר חידד עוד יותר את הפערים התהומיים בין האוכלוסייה החילונית לחרדית. עם הזמן החלה גם האוכלוסייה החרדית להיפתח לעולם החיצוני והחומות שהקימה סביבה הלכו ונסדקו. התמרון בין הלבוש המסורתי למודרני בחברה הדתית התנגש עם הרצון להביא לידי ביטוי את הייחודי. למרות הפתיחות היחסית, המילה אופנה עדיין נחשבת לתועבה בחברה החרדית הסגורה. גם בחברה הערבית חל שינוי של ממש באופנה והבגדים המסורתיים נזנחו כמעט לחלוטין.
תל אביב הפכה למכתיבת טרנדים ומגמות, במקביל לנעשה בבירות האופנה בעולם. חנויות בוטיק של מעצבי אופנה נפתחו בזו אחר זו ברחובות מרכזיים כמו שינקין ודיזנגוף וזכו להצלחה. גם חנויות יד שנייה, שמוכרות בגדים ששימשו את הדורות הקודמים, זוכות לפריחה.
"אני חושבת שנהייתה דעיכה בשפה העיצובית הישראלית. יש דיכוטומיה מאוד גדולה, מצד אחד אנחנו סטארט־אפ ניישן - יצירתיים ואמיצים ברעיונות ובמוצרים טכנולוגים, ומצד שני בלבוש, ובעיצוב בפרט, יש שמרנות מאוד גדולה", אומרת יצחקוב. "אנחנו צריכים לראות שהטרנד מתקיים במקום אחר על מנת שנרגיש מספיק בטוחים לאמץ אותו. כמעט אין נועזות בצבעים. זה מרתק לנסות להבין את הפער בין הגאונות השכלית מול השמרנות העיצובית. האתגרים הישראליים מאוד גדולים - לא רק שיש את הקושי המדיני, יוקר מחיה בשילוב שמרנות תרבותית - אין גם שום תמיכה בענף העיצוב".
ההיעלמות של קו ישראלי, לטענתה של יצחקוב, היא תוצאה של חברות ענק זולות, כמו שי־אין, שמפתות את הקהל המקומי ויוצרות קושי למעצבים מקומיים להתקיים. "עד שלא יהיה במדינתנו היקרה תקציב משמעותי לתעשיית עיצוב האופנה, אני לא רואה אופק לתעשייה המקומית", אומרת יצחקוב.
מבט לעתיד
אז לאן הולכת האופנה הישראלית? עם התקדמות הטכנולוגיה אנחנו עדים גם לחידושים בתחומי ייצור בדים ונראה כי במדינת ישראל החמה יש חשיבות רבה לאקולוגיה ולקיימות.
"יש קהל עם מודעות גבוהה לחשיבות של בגדים איכותיים יותר כדי שיחזיקו מעמד יותר זמן, תפיסה שהיא יותר אקולוגית. ברגע שבגד תפור בצורה איכותית, המחיר שלו עשוי להיות גבוה יותר אבל הבגד יחזיק מעמד בארון הרבה שנים. מי שמוכנים ופתוחים לשינוי התפיסתי הזה יכולים לאפשר לאופנה מהסוג הזה להתקיים", אומרת קידר.
"אני לא חושבת שהן צריכות לבוא בהכרח זו על חשבון זו - אופנה מהירה לעומת אופנה מקיימת שנוצרת באיכות גבוהה יותר מראש, הן יכולות להתקיים זו לצד זו. מה שמעניין וחשוב הוא המינונים, ואיך אנחנו שומרים על הבגדים שלנו בארון".
"באופן כללי, אנחנו לקראת עשור אקלקטי ומגוון מאי־פעם משום שהכל פתוח, גם הגבולות הבינלאומיים הרבה יותר רחבים", מסבירה קידר. "זה קורה גם בזכות המדיה החברתית - אינסטגרם, טיקטוק ויוטיוב - כשבזכותה החשיפה שלנו למה שקורה בעולם הרבה יותר מהירה. אני לא חושבת שיש מגמה אחת. אנחנו רואים את המודעות לקיימות, לשימוש בבגדים מיד שנייה - שזה אחד התחומים הכי מתפתחים בתעשיית האופנה היום".
"טרנדים מגיבים כל הזמן להלך הרוח העולמי", אומרת יצחקוב. "אינסטגרם ערכו סקר מה אנשים מאחלים לעצמם לשנת 2023. התוצאה היתה: אנרגיה, הילינג וטעינה מחדש. הרעיון שיוביל צרכנים בשנת 2023 הוא לקחת בחזרה לידיהם את השליטה על החיים שלהם, להתמקד בעצמם, ברצונות ובצרכים שלהם, ולכוון את הפוקוס אל מה שעושה להם טוב. וכך גם מותגים ישאפו לעשות עבור הצרכנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו