רעש באולפנה

זה היה אחד מאותם רגעים שיביסו גם את אחרון הציניקנים. חג שני של פסח, בית מלון יפה לחוף הים השחור. לכבוד החג הוכשר מטבח המלון למהדרין, כנהוג בכל רחבי תבל, ולמשך שמונה ימים הלובי כולו התמלא בפטפוטי עברית, באנשי צוות בולגרים בהלם תרבות טוטאלי, ובריח ההוא, שאין לטעות בו, הכולל מרכיבים כמו קמח מצה, חזרת, ביצים קשות ונגיעות אקונומיקה. פסח.

בבוקר החג השני, באמצע התפילה, עמד מנהל האירוע, אשר ק', והציג בפני הקהל "אצבע" מוכספת וגדולה של קריאת התורה. תשמעו סיפור, הוא פתח. לפני יומיים יצא מהמלון טיול מאורגן לאיזה כפר דייגים בולגרי. החבר'ה שוטטו ברחובות התיירותיים, ואחד מהם, אספן בנשמה, הכניס את האף לחנות ענתיקות. הסוחר ניסה לעניין אותו בכל מיני, אבל החנות היתה מלאה במזכרות, לא עליכם, נאציות.

הסמלים המתועבים התנוססו על כל גביע, כובע או מדליה שהיו שם. הבחור כמעט הסתלק, אבל אז הוא ראה אותה שם, מונחת בתוך ערימה של חרבות, דוקרנים ופגיונות של היימח שמם. אצבע כסף של קורא בתורה. שריד אילם ל...לכו תדעו איזה סיפור מתחבא שם, ואיך התגלגלה לחנות הזאת. די קל לנחש כמה זמן היא לא עברה על פני אותיותיו של ספר תורה. את התאריכים אנחנו מכירים.

"היום, לבקשת חברינו", אמר אשר את המובן מאליו, "נקרא בתורה בעזרת האצבע הזאת". הרגע הזה נתן אור ירוק לפאתוס בכל עוצמה שרק תרצו, ואיש לא צייץ כשהוא השתמש במילים דוגמת "גאולה". לאורך שעות דיברו כמעט כולם רק על האצבע ההיא. אפשר לומר שברגע אחד ציבור נופשי המלון הפך לקהילה. כולם רצו למשש את האצבע ואת הסיפור, שנגע ככל הנראה במשהו גדול מאיתנו.

גם אני לא נשארתי אדיש. אין לי מושג למי היתה שייכת האצבע ומי קרא בה. האם הוא היה ימני או שמאלני? ציוני או אנטי? לא פחות חשוב, האם הוא היה ביביסט או רל"ב, תומך רפורמה או מוחה? מדי פעם חייבים תזכורת שהסיפור שלנו באמת הרבה יותר גדול מזה, להפוך מלקוחות לקהילה - וכמה סמלי שהתזכורת צצה דווקא בחנות מזכרות של היימח שמם.

• • •

דבר אחד, ואולי אחרון, על הסרטון המטופש ההוא של בנות האולפנה ועל עצמי. לא, לא הגבתי מייד ברשתות. מאסתי בתרבות התגובה המיידית. לא, לא הופתעתי. מי שגדל בחינוך הדתי־לאומי לא אמור להיות מופתע. ולא, אין לי שום ביקורת על הנערות עצמן, שבוודאי לא מבינות מאיפה זה נחת עליהן.

יש בי צער. בעיקר על כך שנערות צעירות ואיכותיות, בישראל דהיום, חושבות מה יכול להעיף להן את הראש לקראת פורים, מה באמת יבטא את הרעיון הפסיכי של "ונהפוך הוא", ומה שיוצא להן בסוף זה "אולפנה מזרחית". כמה עלוב שזהו ההיפוך הקומי, והנגטיב, והאנטיתזה, שגרמו להן לדפוק על השולחן ולהגיד, "וואו, איך מגניב? בואו נעשה סרטון". אז צער מסוים. אבל שום כעס. באמת ובתמים. לא עליהן.

אז על מי נכעס (בכל זאת מזרחיים אנחנו, וחוץ מדמיון מזרחי, ותנועות מזרחיות, יש לנו - וזה מדעי - גם פתיל קצר)?

על חגיגת הצביעות המטורפת. על הדוברים החרדים, שהעזו פנים למתוח ביקורת. באמת? אתם?! ועל הדוברים הליברלים, שהזדעזעו ולא אמרו מילה על כך שפרק ממוצע של "ארץ נהדרת" מכיל פחות או יותר אותם חומרים. על מי שמיהר להאשים ש"הגזענות מחלחלת מלמעלה", והתעלם מהעובדה שחלק לא מבוטל מתומכיו מזהמים את הרשת בגזענות מכוערת וחסרת בושה. מעניין מניין זאת חלחלה.

ומילה גם למחנכים ולמחנכות שחטפו בצדק על הראש. בואו, אתם לא באמת מאמינים באמנות חסרת גבולות או בחופש הסאטירה. אילו התלמידות האלה היו מכניסות לסרטון פירור של ביקורת על האורתודוקסיה הדתית, הסרטון לא היה בא לעולם. אילו היו מגחיכות רבנים, או מרשות לעצמן שמץ של חוסר צניעות, כל נוריות החירום היו מהבהבות.

איש מכם לא היה מרשה לעצמו לומר שזה בסך הכל נעשה בהומור. שום סלחנות פורימית. האירוע היה מטופל בחומרה כתקלת משמעת, והבנות היו נחשדות כבעלות ערכים מקולקלים ויראת שמיים פגומה. אבל "בלאק פייס"? צמצום היהדות המזרחית לשתי תנועות ריקוד ויאללה יאללה?! זה משום מה לא ניער איש משלוותו. פורים! תזרמו.

כמו כל ה"מזרחיים" (לא אוהב את המילה, אבל מילא) שגדלו בעולמה של תנועת בני עקיבא, גם אני לא הופתעתי. למה? כי אם יש אירועים קטנטנים שאתה זוכר בבירור, אף שחלפו עשרות שנים, אז כדאי לברר מה יש באותם זיכרונות. למשל, שני אלה:

הראשון: הרב בישיבה שמגיב בלעג לבקשתו של ש' להשתחרר לכבוד טקס החינה של אחותו. הרב לועג למילה "חינה". חורז אותה גמלונית עם "טחינה". מנסה לאלתר מופע סטנד־אפ קטן. מעליב נורא. ו...תראו־תראו, עושה תנועות מוזרות עם הידיים. תנועות שנזכרתי בהן כשצפיתי בסרטון.

והשני: פעולה בבני עקיבא. ערב שורשים. כולנו יושבים במעגל על הארץ. כל אחד אמור להביא סיפור או חפץ ישן שמספר משהו על שורשיו המשפחתיים. התור מגיע לר', בחורה חמודה, שמצאה חן בעיניי, או כמו שאמרו באותם ימים - לא הייתי מתנגד להקים איתה התנחלות. ר' מחייכת במבוכה ואומרת משהו כמו: "כל הסיפור הזה עם שורשים לא כל כך מעניין אותי. מה כבר אפשר להגיד? אני אשכנזייה כמו כולם". בום! אבל בום.

אני מאמין באמונה שלמה, שחוסר מודעות הוא מתנה גדולה שהעניק הקב"ה לברואיו.

• • •

ההיתממות הלא מודעת שקדמה להפקת הסרטון אכן היתה רשלנית, ועל רשלנות משלמים. אבל תצוגת ההיתממות שבאה אחרי שהכל נעשה ויראלי, היא כבר משהו שבאמת אפשר לארגן סביבו סמינר שלם. מישהו שם בחורב מצא לו שני טיעונים לנופף בהם. שניהם גאוניים, לא פחות:
האחד הוא "אנחנו בכלל לא מתעסקים בכל העניין העדתי הזה". ובכן, ברור. קשה לנסח טוב יותר את הטיעון שאומר "אנחנו אשכנזים כמו כולם", או "כולכם, ללא הבדל במוצא או בצבע, מוזמנים להיות אשכנזים איתנו". תחת הטיעון הזה אפשר להמשיך ללמד רק את ההגות של יהדות אשכנז, ולהציג את התפילה החסידית כהתגלמות ההתעלות הרוחנית, ואילו את הפיוט הספרדי כפולקלור זול ויאללה חפלה.

השני בעייתי הרבה יותר: "בנות האולפנה בחרו לתפקיד רבנית פורים בתלמידה תימנייה!" כן, כן, שמעתם היטב. אהווה ואהווה. הבנות המצוינות שלנו ניגשו למנות את הליצנית הראשית של אירועי פורים, וללא היסוס בחרו בחברתן התימונית.

"בנות האולפנה בחרו לתפקיד רבנית פורים בתלמידה תימנייה!" שמעתם היטב: אהווה ואהווה. בנותינו המצוינות מינו ליצנית לפורים, וללא היסוס בחרו ב"תימונית"

רק על המענה העלוב הזה - רק עליו לבדו - צריכים להתכנס שם לחשבון נפש. ואולי גם קצת, טיפונת, ללמידת ההיסטוריה של הגזענות, שלאורך כל שנותיה, הרבות להכעיס, תמיד נטו המיתממים להכניס מדי פעם למועדון את הצוענייה היפה ואת הרקדן השחור. את נגן המפוחית או הכינור, אבל בעיקר־בעיקר את הליצן, שהיה כמעט תמיד "אחר". נוכרי. לא פעם סתם יהודי. אבל לפעמים אפילו תימני.

ואני חייב להוסיף שהסרטון הזה גם שימח אותי, כי עכשיו לפחות במוסד אחד לא תהיה עוד ברירה, ויצטרכו ללמוד, ולהזמין מרצים אורחים, ולהיחשף לסילבוס אחר.

ומי יודע, ייתכן שעד סוף השנה הזאת כמה בנות בירושלים, והוריהן המבוהלים, יידעו שברדוגו הוא לא רק שמו של עיתונאי מפורסם, משאש לא היה רק שחקן הגנה עתיר כרטיסים צהובים, ושההגות הדתית־ציונית של אחד בשם כלפון הביאה לכאן לא פחות עולים נלהבים מאשר אחרים ששמותיהם הנכבדים מתנוססים על רחובות דו־סטריים בכל רחבי הארץ היפה הזאת.

יהיה לנו טוב. טוב מטוב. טוב מאוד. חג עצמאות שמח!

shishabat@israelhayom.co.il