ספינת הדגל

יום העצמאות ה־75 שלנו הוא אירוע משמח לכל הדעות, אם כי אולי קצת פחות משמח עבור נסראללה והחבר'ה בבונקר. יש לנו מדינה משלנו, עם שפה, תרבות, צבא, תעשייה, חקלאות, הייטק ואפילו נציגה לאירוויזיון, המון הישגים נהדרים. יש גם טונות של בעיות שעוד צריך לפתור, כמו אלימות מטורפת בכבישים, רצח נשים שעצבנו את הבעל, הורים ותלמידים שמכים מורים בבתי הספר, נשק שכדאי להחרים מטיפוסים שמסוכן אפילו לתת להם אקדח סיכות, ויש לנו גם כמה פוליטיקאים שאיבדו שליטה.

אבל כל זה לא סותר את העובדה שמגיע לנו פעם בשנה להעיף כמה זיקוקים, לראות איזה מטס, לזרוק משהו טעים על האש ולרקוד במעגל איזו הורה בצעד תימני. הבעיה היא שגם הדברים הלכאורה טריוויאליים האלה הפכו עם השנים קשים לעיכול (אולי כי גם המדינה הזדקנה והגיעה לשלב שבו קשה לה לעכל מוצקים), וכל דבר קטן מפריע למישהו - שעושה ממנו ביג דיל.

הזיקוקים מפריעים לשכנים, לנפגעי טראומה ולכלבים; המנגלים מעצבנים את הצמחונים ואת הטבעונים, שלא מבינים מה רע בשיפודי טופו ובקבבוני סלק; צעד תימני עשוי לפגוע בתימנים ולהיחשב כניכוס תרבותי; ולגבי המטס, צריך לוודא שהמטיסים הם לא אנרכיסטים שמאלנים, שידאגו לעבור את מהירות הקול מעל הבית של דיכטר כדי להעיר אותו.

מה שכן, המניות של דגל ישראל, שבמשך שנים התייחסנו אליו כאל מובן מאליו, עלו לגבהים חדשים, ובעקבות המחאה הביקושים אליו מרקיעים שחקים, ולא רק ביום העצמאות - מה שעשוי גם ליצור אי־ודאות מסוימת. בשלושת החודשים האחרונים, ועד לשבוע זה, היה ברור לך שמי שהלך עם דגל ברחוב, או תלה אחד במרפסת ובחלון המכונית, עשה את זה כדי להביע תמיכה במחאה (תומכי הרפורמה עדיין לא התבייתו על סמל ויזואלי מובהק, והדגל הפך מזוהה עם הצד השני). לעומת זאת, השבוע, כשהחג בפתח, כבר נהיה לגמרי סביר שגם תומכי הרפורמה יתלו דגל, רק שלא ברור איך האנשים מסביב אמורים לדעת שהם עושים את זה כדי לציין את יום העצמאות, ולא את העצמאות של בג"ץ.

כדי למנוע בלבולים שכאלה, וברוח חוסר האחדות בעם, אולי צריך משהו שיבדיל בין דגל ישראל של אנרכיסט לדגל ישראל של ביביסט. למשל, כדי שיהיה ברור שהמניף אינו איש מחאה שמקבל כסף מאהוד ברק, אפשר לעטר את הדגל של תומכי הרפורמה בתוספת קטנה מעל המגן דוד בסגנון שמחה רוטמן, שפלומת המצח שלו מסתמנת כאחד הסמלים היצירתיים והמובהקים של הרפורמה.

יחד עם ההפיכה של הדגל ללהיט תקופתי, חל זינוק גם בביקוש למקלות של מטאטאים, שעברו שדרוג תדמיתי והפכו מחתיכות עץ אפרוריות שמזוהות עם ספונג'ה ועם גרירת סמרטוטים מטונפים, למי שמניפים את נס המרד ומהווים חלק בלתי נפרד מהמחאה - כי מה שווה הדגל אם אנחנו לא יכולים לנפנף בו?

• • •

יום השואה השבוע לקח אותי לכפר מימון שבנגב, לביקור אצל דודי מנחם ורעייתו אסתר. מנחם, אחיה הצעיר של אמי, הוא שורד שואה שנדד עם המשפחה מבלגיה לדרום צרפת, איבד את אביו שנשלח לאושוויץ, חווה רעב קשה, חי את שנות המלחמה כילד צעיר בביתם של זוג צרפתים כפריים לא יהודים שאימצו אותו, ולבסוף עלה ארצה עם אמי וסבתי.

מנחם ישב על כיסא מול ילדיו ונכדיו שהתאספו בביתו ובמקביל צפו בו, דרך הזום, גם בכל קצות הארץ, וענה לשאלות של הנכד, קצין בסיירת מובחרת, שחקר אותו בלי הנחות, תוך שהוא מחזיק לו את היד. מול כולם סיפר את מה שהוא זוכר מהתלאות שלו ושל המשפחה. מכיוון שאמי וסבתי לא הסכימו אף פעם לדבר איתנו, הילדים, על השנים הללו, וגם לא ממש שיתפו אותו - כולנו שתינו בצמא את סיפורו.

אחרי המלחמה הפך מנחם לחקלאי בנגב, עבד את האדמה וגידל שבט ענק של ילדים, נכדים ונינים לתפארת. כששאלנו אותו על הקליטה בארץ אחרי המלחמה, הוא אמר שהשנים הראשונות בפנימייה דתית בכפר הרא"ה היו קשות במיוחד. החיים היהודיים לא היו מוכרים לו, והוא לא הבין למה מקימים אותו בבוקר לתפילות. הוא לא דיבר עברית, ובאופן כללי ה"צברים" התייחסו בזלזול לשורדים, כינו אותם "סבונים", כי באותם ימים רווחה השמועה שהנאצים ייצרו סבון מרקמות שומן של יהודים שהושמדו בשואה, והוא, במילותיו שלו, "הרגיש ילד סוג ב'".

אמר, ואולי לא שם לב שהוא משתמש במטבע לשון אקטואלי, שבו מנסים היום לנגח ולפלג כנגד אנשים כמוהו, שבנו את הארץ בעשר אצבעות ממש.

• • •

במסגרת חיטוטים בכל מיני ארגזים של הוריי, עליהם השלום, מצאתי סרטי 8 מ"מ שצילם אבי בשנות ה־60. זה לא היה כל כך מקובל אז, אבל אבי היה צלם קולנוע חובב, רכש מצלמות, צילם סרטים מתחילת הסיקסטיז ועד שנות ה־90, וגם ערך אותם בעצמו. במצלמות של אז לא היה סאונד, ורוב הסרטים אילמים לחלוטין. מדי פעם הוא עשה הפקות מיוחדות, כמו סרט בלשי בהשתתפות בני המשפחה וחברים, וגם סרט על הבחירות בבאר שבע, עיר הולדתי, בשנת 1963.

כחלק מההפקה המשודרגת הוא גם הקליט לסרט פסקול עם מוזיקה וקריינות, וכשסיים לערוך היה מקרין אותו למי שרק רצה, וגם למי שלא, תוך שהוא מפעיל במקביל את טייפ הסלילים עם הפסקול.
במסגרת החיפושים שלי מצאתי לא רק את סרטי הקולנוע האלה, אלא גם את הפסקול, ובעזרת בתי ותוכנת עריכה בסיסית סנכרנו את הצלילים לתמונה. ביקשתי מחברי יזהר אשדות, שאמון על טכנולוגיות חדשניות, לנסות לשפר את איכות הצליל מלפני 60 שנה, והוא אכן שיפר אותו רבות.

בסרט, שאורכו כשש דקות, אבי סוקר את המפלגות המתחרות על כתר בירת הנגב בקריצת עין, שנשמעת מעט כמו יומני גבע של התקופה. מתברר שכבר אז היו תככים וקומבינות, וכמו היום הכל היה "שמור לי ואשמור לך", רק עם קצת יותר בושה ובלי סרטונים מביכים בטיקטוק.

באתר העירייה כתוב ש"באר שבע סערה באותה תקופה, כאשר קיבוץ הגלויות הפך לסיר לחץ חברתי והרוחות סערו. בצל המהומות נחשפה פרשת שחיתות בעירייה, שגרמה למועצת העיר להדיח את מי שהיה אז ראש העיר, דוד טוביהו, ולמנות מחליפים זמניים. ב־1963 נערכו בחירות מחודשות, ואליהו נאוי נבחר לראשות העיר. יותר מ־20 שנה שירת נאוי בראשות העיר ועבר איתה תהפוכות רבות, בעת שהלכה והתפתחה".

ובקריינות אבי אומר: "בית עיריית באר שבע, שעליו נטושה היום מלחמת הבחירות. מי יזכה להשקיף מהמרפסת שהיתה של טוביהו?" על רקע תמונות של בחור צעיר מנמנם על שפת בריכה בבגד ים, קריין אבי: "בינתיים חברי המועצה הקרואה בערנות רבה, מטפלים בבעיות העיר".

באר שבע של 1963 נראית חולית ועתיקה. ממש עיר בהתהוות, עם מכוניות ישנות ובלי בניינים גבוהים בכלל. את תוצאות הבחירות רושמים על לוח של בית ספר, והסקרים והמחשבים לא היו באופק. במסגרת משהו שנשמע כמו תעמולת בחירות, אומר כרוז: "עם מעט רצון טוב תהיה לנו עיר נקייה ונאה, ללא ערימות אשפה ברחובות, וללא זבובים". מה שנקרא - חזק מול החרק. את ראש העירייה המיועד, אליהו נאוי, אבא תפס שוחה בבריכה ונאבק על כדור מים, "נגד כל מתנגדיו".

שלחתי את הסרט לכל מכריי הבאר־שבעים, כולל ראש העיר הנוכחי, שהגיבו בהתרגשות רבה. תגובתם של הזבובים בעיר טרם התקבלה.

yairn@israelhayom.co.il