"הגיעו ימנים מההתנתקות. אומרים ששמן ומים לא מתערבבים? אצלנו זה עבד"

יד חנה - "מי הפרובוקטור, אדוני?"

יד חנה מוגדר היום ככפר שיתופי־קהילתי בעמק חפר. מעטים זוכרים שהמקום הפסטורלי כונה בעבר "הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל". "נולדתי קומוניסט ולא נעשיתי כזה", מספר לנו ישי שוסטר, מהשרידים האחרונים לקיבוץ ההוא. "אבל היה גם מי שאמר שרק חמור נשאר בדעותיו. העולם התפתח, קומוניזם כבר אינו האוטופיה שעליה גדלנו. היום אני מגדיר את עצמי כסוציאליסט ומשוכנע שסוציאליזם הוא השיטה הכלכלית והחברתית הנכונה והצודקת ביותר לאנושות".

שוסטר, בן 77, הגיע לקיבוץ בתחילת שנות ה־60 עם גרעין הנח"ל של תנועת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי. את החניכים העבירו הכשרה, אבל נמנעו מלגייסם לגדוד 50 של הנח"ל, כמו בוגרי יתר הגרעינים, מחשש שבשעת מבחן הם לא יתייצבו לצד המדינה.

"זה היה קשקוש־בלבוש. רצינו לתרום, אבל אמרו 'רדו לנו מהעיניים'", נזכר שוסטר. "הקיבוץ הזה היה מנודה ונרדף על ידי כל גורם בישראל. סירבו להשאיל לנו כלים חקלאיים וליצור איתנו קשר. בחן, הקיבוץ השכן, סירב למכור לנו חלב אחרי שחיסלו פה את הרפת".

שוסטר, המשמש כיום איש הארכיון של היישוב, מספר שנקודת המפנה אצלו היתה בדצמבר 1964. "עבדתי על טרקטור ועיבדתי את השטח הסמוך לגבול, ששם פטרל הלגיון הירדני", הוא נזכר. "היה לי מאבטח בשם נעים ירמיהו, ובאחד הסיבובים ראיתי שהוא שוכב פצוע קשה מעבר לגבול. גררתי אותו לשטח ישראל והזעקתי עזרה. ביקשו מתנדבים שיחזירו אותו לקיבוץ, ואני ואברהם ג'ורי התנדבנו. התחילו לירות, וג'ורי חטף כדור, נפל עלי ומת".

שוסטר טוען שהטרגדיה לא ערערה רק את יד חנה אלא גם את המפלגה הקומוניסטית, כי התעורר ויכוח בין האגף היהודי לערבי בתנועה. הוא זוכר שכשחזר מחקירה אחרי המוות ונכנס לשיחה שערכו ראשי התנועה עם צעירי הקיבוץ, אחד הדוברים היה מאיר וילנר, ממנהיגיהם הבולטים.

"נכנסתי בדיוק כשווילנר אמר 'אל נא תסיקו מסקנות נמהרות, שמא היתה פה פרובוקציה ישראלית'", הכעס עדיין נשמע בקולו של שוסטר. "אלה מילים שנחרתו אצלי. מי הפרובוקטור - נעים ירמיהו, בנו של קומוניסט מעיראק שישב בבתי כלא? ישי שוסטר, בנם של קומוניסטים מפולין? או אברהם ג'ורי, ממשפחת קומוניסטים שהגיעה ממצרים? מי הפרובוקטור, אדוני?".

ישי שוסטר (בתצלום) בן 77: "היה כבר מי שאמר שרק חמור נשאר בדעותיו. העולם התפתח, והקומוניזם כבר אינו האוטופיה שעליה גדלנו. היום אני מגדיר את עצמי כסוציאליסט ומשוכנע שזו השיטה הכלכלית והחברתית הנכונה והצודקת ביותר לאנושות"

דווקא ב־65', אחרי שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) התפלגה, ידע הקיבוץ פריחה כי הממסד חזר לשתף פעולה עימו, אבל הוא לא הצליח להתרומם בעיקר בגלל בעיות ניהול.

"כמו ברוב התנועה הקיבוצית, הניהול היה שורש הבעיה", משוכנע שוסטר. "אף אחד לא למד לנהל גוף כלכלי. ההשכלה הפורמלית שלי היא אפס, ואם אמי היתה שומעת שנעשיתי מורה וקולנוען, היא היתה חוזרת לקבר: 'הוא?'. בכל זאת נתנו לי לרכז בשנות ה־70 משק שגלגל מיליונים".

בשנת 2000, רגע לפני פשיטת רגל, הקיבוץ, שהחל את דרכו כקומוניסטי, עבר הפרטה. כדי להצילו מהתרסקות ניצל את המצב ראש הממשלה אריאל שרון, שהביא ליישוב ב־2005, אחרי ההתנתקות, 30 משפחות מצפון השומרון, ועל הדרך איזן את המקומיים כלכלית.

"הגיעו אלינו ימנים־ימנים מההתנתקות", מחייך שוסטר. "איך אמרו - 'שמן ומים לא מתערבבים'? אבל אצלנו זה עבד. היישוב עבר הרחבה, ואריק שרון סידר אותנו נפלא, אבל עדיין קשה לי עם תפיסת העולם שאומרת שאם הרוב לא איתך הפסדת. תמיד הסוציאליסטים היו המיעוט במדינה. ומי שרוצה להיות דתי יהודי? שיהיה. ומי שרוצה להיות דתי מוסלמי? שיהיה. אבל הבעיה היא שהיום אנחנו כבר בעיצומה של מלחמת דת".

הגבעה של רוסתום - אופטימיות מפתיעה

גם רוסתום עומר משוכנע שמדובר במלחמת דת, אבל לו יש פתרון. "המשבר במזרח התיכון הוא לא פלשתיני־יהודי", הוא טוען בתוקף כשאנחנו נפגשים, "זה ריב דתי. אני בסך הכל בורג קטן שמציע: תנו למדינות הגדולות, ליהודים ולפלשתינים, לחתום על מסמך שהם מסמיכים את השייח'ים, הרבנים וראשי הכנסייה שיישבו ביחד, וכל החלטה שיגיעו אליה תחייב את כולנו. הסכסוך בינינו לא ייפתר בלי הסכם בין שלוש הדתות. ישו היה כאן, משה רבנו היה, וגם מוחמד היה. והארץ של כולם".

רוסתום, בן 87, הוא מוסלמי יליד הכפר ביר א־סיכה, שב־1988 התאחד עם הכפרים הסמוכים ימה, מרג'ה ואיבתאן ויחד הקימו את המועצה המקומית הערבית זמר, הנמצאת מצפון לבת חפר. אבל כשבאו לשרטט את גבולות היישוב, הגבעה של רוסתום נשארה מחוץ לתחום.

"המועצה האזורית עמק חפר אמרה לראשי זמר: 'לא תהיה בעיה עם קו הגבול, אבל רוסתום והגבעה נשארים אצלנו'", הוא מספר. "מרחק חצי קילומטר ממני נמצאים הבתים של קיבוץ בחן, ומהצד השני במרחק דומה בתיה של בת חפר. אתה בעצמך קובע עם שכניך איזה יחסים יהיו - אחים, או חס וחלילה אויבים. הסיסמה שלי אומרת: 'אהבה, אחווה ושוויון'".

אתה מרגיש שווה?

"אין מה לומר, יש שיגידו שערבי הוא סוג ב'. הוא לא מקבל אותן זכויות שמקבל היהודי, וזה אחד הדברים שדוחפים אותי קדימה. אני רוצה שהיהודי יכיר אותי ויבין שרוסתום אוכל אותו אוכל שהוא אוכל, ולא רוצה לזרוק אותו לים. אם נכיר אחד את השני מקרוב, נגיע לשביל הזהב. אני אופטימי למרות כל הקשיים, כי אחרי הקושי והכאב יבוא יום שאוזניך ישמעו ציפורים ולא יריות".

רוסתום עומר (בתצלום), בן 87, גר על גבעה שלא שייכת לשום יישוב: "המועצה האזורית אמרה: 'רוסתום והגבעה נשארים אצלנו'. חצי קילומטר ממני נמצאים בתי קיבוץ בחן ומהצד השני בת חפר. אתה קובע את היחסים עם שכניך: אחים או אויבים. הסיסמה שלי אומרת: 'אהבה, אחווה ושוויון'"

רוסתום זוכר הכל. אפילו את שרטוט הקו הירוק שעבר לא רחוק מביתם, ולמעשה השאיר בזמנו את בית אחיו בצד הירדני. הוא לא מספר על כך הרבה, אבל בשנות ה־50 המאוחרות, כשכבר עמד להתקבל לעבודה ב"קול ישראל", הירדנים עצרו אותו.

"ישבתי שם ארבע שנים בצינוק, בטענה שאני משתף פעולה עם היהודים", הוא מספר. "המודיעין הישראלי ידע מזה, וכשהמלך חוסיין התחתן בפעם השנייה עם המלכה מונא הוא חתם על חנינות לאסירים. ולא יודע איך, אבל השם שלי הוכנס לרשימה. ב־1961 חזרתי לישראל דרך שער מנדלבאום בירושלים. אף אחד כבר לא חשב שאוכל לחזור לעבוד ברדיו".

העבודה היוקרתית אולי לא יצאה לפועל, אבל העברית הצחה של רוסתום נשארה. גם בגילו הוא חד, צלול, מלא חוש הומור. "אני גאה בהרבה פרופסורים יהודים שהערבית שלהם היא פשוט שיגעון", הוא צוחק. "ידידי, הדרך הנכונה לאחווה היא שתבין את שפתי ואני אבין את שפתך".

מאיפה האופטימיות שלך בימים המשוגעים האלה?

"אתם, העיתונאים, אללה יוסתור, מושכים את האדם מבלי שירגיש למקום שאליו לא רצה להגיע. בתקופת מנחם בגין היינו קרובים לשלום, וגם בזמן שלטונם של יצחק רבין ואהוד ברק. אני לא בעד נתניהו, שדווקא כעת בחר להכניס לתמונה את בן גביר וסמוטריץ', אבל לי אין ספק שהמצב ישתנה. אף אחד לא ישכנע אותי שהרחוב היהודי מבסוט. העם היהודי לא סובל את המצב, כמו שהערבים הישראלים לא סובלים. האם המצב הזה יימשך עד אינסוף? לא".

רוסתום יוצא איתנו למרפסת שממנה נשקף נוף מרהיב של כרמי זיתים ושטחים חקלאיים. הוא נושם מהאוויר הנקי ואומר: "יש לי ארבעה בנים ושתי בנות, ישראלים לכל דבר, המבינים שהמצב לא יישאר לנצח. אני לא פוסל יהודים ויודע ששורשיהם כאן, כמו שורשיי. אז עומדים כעת בסמוך שני עצים, תנו לעבד אותם ולאכול מפריים. מכאן נובעת האופטימיות".

נחל אלכסנדר - בשם הסקרנות והתורה

אופטימיות ורצון לשנות את העולם הם דרכיו של יוסי קרטה (64). חוות "סיקורה", שהקים בסמוך לנחל אלכסנדר, מגדלת אצות כדי שיום אחד הן יפתרו חלק מבעיות האנושות.

"מה שמוביל אותי בחיים אלה חמשת חומשי תורה", מסביר קרטה כשאנחנו נפגשים בחוותו. "אני לא יודע מה זה דתי או מסורתי, אלה מילים שלא מעניינות אותי. אני מטורף על היהדות, ומסתכל על התורה כעל ספר ההוראות לנשמת האדם. למעשה, יש שני סוגי אנשים בעולם - אלה שעושים אבולוציה ואלה שעושים רבולוציה. אני איש אבולוציה והתפתחות. החלום הוא לא לתקן את העולם, אני לא יכול כי אני חלק ממנו, אבל אני כן יודע להפסיק לקלקל ואני כן יודע לעזור לים לרפא את עצמו. זה החלום של החברה שלנו".

יוסי נולד בנתניה ומגדיר את עצמו כדיסלקט ודיסגרף. "אני מהתלמידים שאמרו להם 'קח כדור ותשחק'. אין לי תואר, וגם לא מעניינת אותי השיטה שבה מאלפים אותך. אותי מעניינת הסקרנות, ולכן אני מתעסק בהמון תחומים".

קרטה החל כמדריך בחברה להגנת הטבע, ובמשך השנים הפך ליזם בתחום הקיימא. לפני 17 שנה קבוצת משקיעים עניינה אותו בגידול אצות כדי לייצא אותן ליפן. הוא החליט לקחת את המיזם לכיוון אחר.

"כשאני מגדל אצות, כל מה שאני צריך זה מי ים ושמש", הוא אומר. "האצה היא יצור מטורף שגדל בין 25 ל־30 אחוז ביום. הן יכולות לפתור לא רק את בעיית הרעב, אלא הרבה בעיות נוספות. אנחנו עושים היום שני פרויקטים מעניינים. האצה הרי סופחת אליה הכל, אז אני עושה ממנה ביו־פילטר. דמיין את נמל חיפה שאליו מגיעות אוניות שפולטות שמנים ולכלוך. מה עושים? לוקחים צינור, שואבים את המים מהנמל לבריכות, והאצות לוקחות את כל הג'יפה ומוציאות מים נקיים לים חזרה".

מה הפרויקט הנוסף?

"ביקשתי שיביאו לבריכות שלי דגים צמחוניים שאוכלים אצות. שים לב לנתון: היום כדי לגדל קילוגרם דג בכלוב צריך להוציא 3-1.5 ק"ג דגים מהים. אתה הורס את הים בטור הנדסי עולה. דגים מתרבים פעם בשנה, השרידות שלהם בים היא 1%. זה אומר שמ־100 דגיגים יוצא דג אחד.

"מה הרעיון שלי? אני יכול לעשות רבייה של דגים על הקרקע. במקום להרבות פעם בשנה, אפשר ארבע פעמים בשנה. בתנאים אופטימליים הם יכולים להגיע לשרידות של 25%. ארבע הרביות כפול 25% מגיע ל־100% במקום 1%. כאדם עברי חל עלי החוק הבסיסי לתת מעשר לים. נשארו 90%. 40% מהדגים אני מגדל ומוכר. מה קיבלת כצרכן? דג אורגני שחי במים נקיים ואכל אצות. נשארו לי 50% דגים. אמרתי לאנשיי: 'תביאו לי דגים טורפים'. ומה אני נותן להם לאכול? - את הדגיגים שנותרו. תחשוב שגם הדגים הקרניבורים הפכו לדגים אורגניים, כי הם חלק משרשרת המזון. מה אנחנו שרים בפסח? חד גדיא".

בחוות סיקורה המים מגיעים בצינור תת־קרקעי ממעמקי הים לבריכות, שבהן גדלות אצות רב־תאיות מסוג אולווה וגרצילריה. "ברגע שהוספתי את האצות למזון שלי, בתוך שלוש שנים ירדתי 42 ק"ג. ולמה?" שואל קרטה וממהר לענות: "מגוון המינרלים והוויטמינים שיש בהן מטורף. בסביבות 32% חלבון צמחי, עם 22 חומצות אמינו. יש 42% סיבים תזונתיים; יש אבץ, יוד, סידן ומגנזיום - כל מה שאתה צריך. איפה ההומו־ספיאנס התפתח? לאורך החופים, כי קיבל שני דברים שלא יכול היה לקבל ביבשה - יוד ואבץ. אני יכול להיות אחד המקומות הטובים למזון זמין, בטוח ונקי. אם תעשיר באצות את הקמח שאתה מעביר לאפריקה, אתה יודע כמה צרות אתה גומר מבחינה תזונתית?".

טיפוס, קרטה. הדיבור שלו פילוסופי, לעיתים גבוה. הוא באמת נשמע כמי שמאמין שבאפשרותו לשנות את העולם. "מנעד הווריאנטים שאתה יכול להשתמש בהם עם אצות הוא מטורף", הוא אומר, "מזון, רפואה, קוסמטיקה, ביו־פילטר. כל דבר שאתה נוגע בו. אם תוסיף למזון הפרות 7%-5% אצות, הן יפסיקו לשחרר מתאן. באוטו, כשאתה נותן סטרטר, יש שוולוול קטן שמניע. זה אני. אני מסתכל על עצמי כעל שוולוול, והשאיפה שלי היא להניע את הגלגל הזה, דרך התודעה".

גן יאשיה - מי מחפש אתונות?

במושב גן יאשיה היומרות צנועות יותר: בחווה בגודל של 12 דונמים מנסים להציל את אוכלוסיית החמורים המוזנחים בישראל. "בימי התנ"ך החמור היה חיה חשובה. אתה זוכר את הפסוק 'חיפש אתונות ומצא מלוכה'?" שואלת קרן דוסטר מבית המחסה לחמורים במושב. "מעמדו של החמור הוא היסטורי וקיבל תפנית כשהחיות החלו להתלוות לאדם. סוס נתפס ככלי מלחמה, חיה אצילית, זה נרטיב שנבנה במשך שנים, ואילו החמור נשאר בבית, עשה עבודות פשוטות ונחשב טיפש. צריך להעז ללכת נגד הנרטיב, וזה לא פשוט".

בית המחסה לחמורים בגן יאשיה נוסד לפני 23 שנה והתחיל מדיילת בריטית שטיילה בארץ ופגשה חמור במצב מזעזע. היא דאגה להטיסו לאנגליה, ושם עבר שיקום בארגון הנקרא "דונקיז סנקצ'וארי", שמאוחר יותר ביקש ללמוד את בעיית החמורים בישראל ובאמצעות עמותה־בת הקים בעמק חפר סניף, עם שלוחות בשכם ובחברון.

קרן דוסטר (בצילום) מבית המחסה לחמורים: "האינטליגנציה הרגשית שלהם היא מהגבוהות שפגשתי. לחמור יש רדאר רגשי והוא יכול להבין את הניואנסים הכי קטנים. יש אנשים שהוא לא יתחבר אליהם ואנשים שהוא מאוד יתחבר אליהם. זו חיה חברותית מאוד, גם בינם לבין עצמם"

"אי אפשר לנטר את מספר החמורים בארץ", אומרת קרן (32). "סוס כמעט לא נראה באקלים הישראלי כשהוא משוטט, אבל אזור המוצא של החמור הוא מדברי ושם נמצא אותו בקבוצות, זה הטבע שלו. אלינו מגיעים חמורים מכל הארץ. יש כאלה שנמצאים בשטח שיפוט של מישהו פרטי ויש חמורים משוטטים. אם בשטח פרטי, או בשטח מועצה, יש חמור שעובר התעללות או הזנחה, הרשות האחראית או המשטרה יודעות להחרימו ואנחנו נכנסים לתמונה. אם מדובר בחמור משוטט, אנחנו אוספים אותו ופה מתחיל השיקום".

החווה, שנפתחה בשנת 2000, מאכסנת כיום כ־180 חמורים. יש קבוצה קטנה שנמצאת בשיקום אינטנסיבי, ואילו החמורים הבריאים משוטטים במרעה. "האינטליגנציה הרגשית שלהם היא מהגבוהות שפגשתי", מספרת קרן, שנמצאת במקום כבר שלוש שנים וחצי. "יש לחמור רדאר רגשי, והוא יכול להבין את הניואנסים הכי קטנים. יש אנשים שהוא לא יתחבר אליהם, ואנשים שהוא מאוד יתחבר אליהם. זו חיה חברותית, גם בינם לבין עצמם. הרבה פעמים חמורים מגיעים אחרי ששנים היו לבד ומתחילים להיחשף לחמורים אחרים. יש בדינמיקה הרחבה גם דינמיקות קטנות, אחד על אחד. למשל, לילי מצאה את אן, שתיהן אתונות - זה חיבור שאי אפשר להסביר. ויש את משה ודוד, שהגיעו בהפרש של שלושה ימים. חיברנו ביניהם, והיום הם לא עוזבים אחד את השני”.

למה יצא לחמור שם של חיה טיפשה?

"בגלל הרגישות והעדינות שלהם כלפי הסביבה הם יעשו רק מה שנכון להם. אתה לא יכול לקחת אותו ממקום למקום ולצפות שיהיה מרוצה. הוא רגיש, מבין שמשהו קורה ולכן לא זז. עקשן, מה שנקרא, ומפה מגיעה הכאילו־טיפשות. צריך להכיר אותם. הם עקשנים ממקום מסוים. במשך כל ההיסטוריה הם היו שקופים וסבלו מיחסי ציבור גרועים".

כדי לחבר את החמור חזרה לבני האדם, בית המחסה מאפשר לציבור לאמץ חמורים באופן וירטואלי, ומאפשר גם לבקרם. זה אמנם נדיר, אבל יש חמורים שמצאו בית חדש. "יש אנשים שגדלו עם חמור, והיום יש להם חווה והם יכולים להציע תנאים טובים", אומרת קרן. "האימוץ הוא לא למטרות עבודה קשה. יש לפעמים חקלאים שמשתמשים בחמור למטרות עישוב. מי שלוקח חמור, חותם על חוזה מול העמותה שהוא ייתן לו מרחב, טיפול וטרינרי, אוכל. החמורים מגיעים מרקע לא פשוט - מה שאומר שאם מישהו ירכב עליהם, או ינסה לחבר אליהם עגלה, אי אפשר לדעת מה תהיה תגובתם. זה יכול להיות מסוכן. חמור הוא לא חיה תוקפנית, או היררכית, אבל צריך לדעת איך לגשת אליה".

קרן מספרת שיש חמורים שהגיעו במצב מזעזע. פצע שהתפתח לזיהום אדיר, או בתת־תזונה. היו גם מקרים שהחמור לא שרד, אבל הרוב שינו את חייהם מקצה לקצה. "החמורים נשארים פה, וגם אם הם יוצאים - זה אף פעם לא לאותו מקום שממנו הגיעו", היא אומרת. "אף אחד מבעליהם לשעבר לא בא לחפש אותם".

קיבוץ המעפיל - ורשאים מול גליציאנרים

מערבה משם נמצא קיבוץ המעפיל. היו שנים שאמרתם "המעפיל" לחובבי ספורט, ומייד עלתה להם בראש תמונה של משחק כדורעף. בשנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70 הקבוצה זכתה בתשע אליפויות ברציפות והדהימה אפילו את אריות אירופה.

"שיחת הקיבוץ היתה מתקיימת בערבי שבת ולפעמים בזמן משחקים", מספר יובל דניאלי, שכיכב בקבוצה באותן שנים. "כששיחקנו בחוץ היה יושב מישהו ליד הטלפון היחיד ביישוב, שהיה ממוקם בחדר האוכל, והוא היה אחראי להעברת התוצאה לשאר החברים. השאלה לא היתה אם ניצחנו, אלא בכמה. כולם היו מוחאים כפיים והשיחה היתה נמשכת".

ענף הכדורעף פרח במעפיל בעיקר בזכות צבי סינטו ז"ל, שעלה ארצה אחרי ששיחק כדורעף בבולגריה. סינטו היה משוגע לספורט והדביק באהבתו את יתר החברים. "אמרו אז שאם נשחק כדורגל, יבעטו לנו ברגליים ולא נוכל להעביר למחרת בבוקר את קווי ההשקיה", אומר גיורא הלפרין, מהבולטים בשחקני המעפיל בשנותיה היפות. "כדורעף, לעומת זאת, התאים לרוח השומר הצעיר הסוציאליסטית, כולם בשביל כולם. הרי בכדורגל שחקן יכול לעבור את כל השחקנים ולהבקיע, ואילו אצלנו מישהו צריך למסור והשני להנחית. סינטו, עוד לפני שהקבוצה הוקמה, אמר שיש לה משימה קטנה - להיות אלופה".

כדורעף באותן שנים היה משחק של קיבוצניקים. העוגן, עין המפרץ, נגבה, בית זרע. לפני משחקיה של המעפיל מול היריבה מקיבוץ עין שמר הסמוך הפסיקו לפעמים את הלימודים בבית הספר האזורי המשותף בגלל המתיחות בין הצדדים.

"הם היו ורשאים, מפולין, ואילו אנחנו היינו מתחום המושב, הגליציאנרים", מספר הלפרין. "כשהיינו מנצחים היו אומרים שם שלא ייתכן שהבחורים מתחום המושב ינצחו ורשאים, ואת העירונים בכלל לא העריכו באותה תקופה. אם היינו מפסידים מערכה - אפילו לא משחק - לקבוצה מהעיר, הוותיקים לא היו מדברים איתנו".

בשנים ההן הקיבוץ היה דל משאבים. בהתחלה היה מגרש כורכר מאולתר, והלפרין סיפר ששיחק עליו יחף. אחרי זה הקימו מגרש בלטות עם תאורה, כי הגיעו למשחקים קבוצות בכירות מחו"ל. היתה זו הצבעת חברים שבסופה הוחלט לשלוח את הקבוצה למשחק מול אלופת טורקיה, למרות התקציב החונק.

"באה לשחק נגדנו קבוצה מיוגוסלביה, ואני עבדתי באותו יום במטע האבוקדו", מספר הלפרין. "היוגוסלבים טיילו בקיבוץ, וצבי סינטו הסביר להם: 'רואים את הקטן, זה שקוטף? הוא אחד הטובים שלנו'. הם התחילו לצחוק. עבדנו, ורק ביום המשחק עבדנו קצת פחות".

דניאלי והלפרין, שניהם כבני 80, מספרים שכל הקיבוץ היה מגיע למשחקים. דניאלי אומר שהוריה של אשתו היו מגיעים גם לאימונים, מאחר שקבוצת הכדורעף היתה ההצגה הטובה באזור. "זה היה אירוע סוציולוגי, חברתי, פסיכולוגי", הוא אומר. "איך קיבוץ קטן מצליח להצמיח אימפריה כשיש עוד המון קיבוצים בסביבה? הרי גם הבנות שלנו היו אלופות הארץ שש שנים ברציפות. היינו קבוצה שכמעט כולם בה היו בני אותו גיל ועבדנו באותו ענף. כל אחד הכיר את החולשות ואת היתרונות של השני. היינו משפחה".

גיורא הלפרין (משמאל) ויובל דניאלי, משחקני העבר ב"המעפיל": "אמרו שאם נשחק כדורגל, יבעטו לנו ברגליים ולא נוכל להעביר את קווי ההשקיה. כדורעף התאים לרוח השומר הצעיר, כולם בשביל כולם. הרי בכדורגל שחקן יכול לעבור את כל השחקנים ולהבקיע, ואילו אצלנו מישהו צריך למסור והשני להנחית"

צבי סינטו, הכהן הגדול של הכדורעף במעפיל, נפטר ב־1969 כשהוא בן 37 בגלל מחלת לב, ובמשך השנים הענף המצליח סבל מירידה.

הפועל המעפיל כבר לא פנינה מקומית, קיבוצית. היא היום קבוצה אזורית הנקראת "הפועל המעפיל מנשה עמק חפר". אין מה לעשות - את ענף הכדורעף בישראל מובילים בשנים האחרונות הכסף, המקצוענות, ולא פעם העירונים של מכבי ת"א.

מועצה אזורית עמק חפר

מיקום:

בצפון חדרה, בדרום נתניה, במזרח טול כרם ובמערב הים התיכון.

סה"כ יישובים במועצה:
44

תחום שיפוט:

127,420 דונמים.

אוכלוסייה:

43,445 תושבים.

דרף אגב, אדמות עמק חפר נקנו ב־1927 על ידי יהושע חנקין, בשליחות קק"ל

הנתונים על פי אתר הלמ"ס