"ינוכה לך כחוק מס הכנסה, ביטוח לאומי, מלווה חובה, מלווה מרצון ומלווה בששון", כך כתב יוסי בנאי במערכון של הגשש החיוור "השליח בבנק". הטקסט ההומוריסטי משנות ה־70 תאם היטב את המצב בישראל של 1952-1953, כשהממשלה העמיסה על האזרחים, באין ברירה, מסים ומלוות חדשים רבים.
"מס מותרות", שנקבע כבר ב־1949, ובו חויבו במס נוסף שורה ארוכה של מוצרים שנחשבו "מותרות" בהגדרת משרד האוצר (מכוניות, תכשיטים, רהיטים, מכשירי חשמל), הניב מדי שנה כ־10 מיליון לירות, סכום עתק בתחילת שנות ה־50. עם זאת, פקידי האוצר התלוננו לא פעם בפני שר האוצר ש"הגבלת המיסוי על 'מוצרים לעשירים' בלבד לא עונה על ייעודה" - להעביר כמה שיותר כסף מהאזרח לקופת המדינה.
אי לכך, בסוף 1952 נקבע חוק חדש בשם "חוק מס מסויג ומס מותרות", שהקנה לאוצר את היכולת לגבות את "מס המותרות" גם על סחורות שלא הוגדרו ככאלה, ובהן צלחות פשוטות, נורות חשמל ועגלות לתינוקות.
בעקבות הזעקה הציבורית שהתעוררה, מיהר שר האוצר לבטל בסוף 1952 את חוק "מס מותרות", וקבע מס חדש בשם "מס קנייה", שהושת על הרוב המוחלט של המוצרים המוגמרים במשק, והאכיפה התבססה על מדבקות זעירות שהודבקו על כל מוצר כמעט.
באפריל 1953, אחרי הכנות ותיאומים שנדרשו בין היצרנים השונים לבין פקידי מחלקת מס הקנייה באוצר, נכנס המס החדש לתוקף, אולם מייד הושתה על הציבור שורה של מסים נוספים, חלקם יצירתיים, שנקבעו על ידי משרד האוצר או הרשות המוניציפלית, דוגמת "מס מעסיקים" (בהתחלה רק בתל אביב ובהמשך בכל הארץ), "מס אבטלה" (שאותו שילמו העובדים בעבור המובטלים), "מס בעלי בתים", "מס נסיעה לחו"ל", ועוד ועוד.
* תודה ליוסי פלג על הסיוע
צו קריאה: עשור לשבועון "במחנה גדנ"ע"
השבועון "במחנה גדנ"ע", אשר יועד לאוכלוסיית הצעירים מגיל 14 בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, חגג ביום העצמאות תשי"ג (20 באפריל, 1953) עשור לצאת גיליונו הראשון - באפריל 1943.
לא פחות מ־15 שבועונים, דו־שבועונים וירחונים הקשורים לצה"ל - על שלל חילותיו וחייליו - עמדו לרשות הצבא כמעט מהקמת המדינה ועד תחילת שנות ה־90.
כמעט כל חייל וחיילת בשירות סדיר או קבע קראו במהלך שירותם את השבועון, הדו־שבועון או הירחון הצבאי של החיל שבו שירתו. מפקדי החילות ראו בפרסום שבועון החיל עניין בעל חשיבות גדולה לביסוס גאוות החייל ולפיתוח המורשת החילית.
הרבנות הצבאית, חיל הקשר והאלקטרוניקה, חיל הים, חיל האוויר, חיל הרפואה, גולני - ועוד חילות רבים - היו קשורים בעשייה הגדולה של הוצאת שבועון חילי, שהיה מגיע לבסיסי החיל הספציפיים ומחולק בהם בחינם.
רבים מחיילי הסדיר והקבע, ואפילו אלה שיצאו מהשירות לגמלאות, נהגו לחתום על מינוי לשבועון לפני פרישתם, מתוך רגש נוסטלגי ורצון להשתייך ולהתעדכן בחיל שבו שירתו.
"במחנה גדנ"ע", שהפך ברבות השנים לירחון, וכמוהו גם אחיו ה"בכור" - השבועון (שהפך אף הוא לירחון) "במחנה נח"ל" - היו משויכים לאגף הנוער במשרד הביטחון ופעלו כמערכת אחת, באווירה של "רוח חופשית".
בזכות היות המערכת "קרובה לצלחת", כלומר מקורבת לזרם התקציבים, נשלחו הכתבים לראיונות ברחבי הארץ ברכב צבאי עם נהג - תנאים שנחשבו ללוקסוס באותם ימים. וההצלחה היתה ניכרת: בתקופה מסוימת עמדו מכירות שני כתבי העת יחדיו על 30 אלף גיליונות מדי שבוע.
רוב העורכים והכתבים הצעירים שפעלו במערכת "במחנה גדנ"ע" הפכו לחלק מרכזי בשדרת התקשורת הישראלית בשנים שלאחר מכן, ובהם מרדכי נאור, זאב ענר, יורם טהרלב, יהודה אטלס, עלי מוהר, אוהד זמורה, דן אלמגור, נחמן שי, גדעון סאמט, יגאל גלאי, בוקי נאה, ועוד רבים וטובים.
* תודה לד"ר מרדכי נאור על הסיוע
רגע לפני הקיץ: יש מספיק קרח
"מהקיץ הקרוב תוכל כל עקרת בית, אם תרצה, לרכוש כל כמות קרח שרק תחפוץ, שליש, רבע, חצי או בלוק שלם. האספקה תהיה מלאה, שוטפת ובמחיר שווה לכל נפש" - כך הצהיר מנהל "ארגון בעלי בתי החרושת לקרח בישראל", חיים ניביזסקי, בפגישת שזומנה במשרד המסחר והתעשייה, כדי לסכם את ההיערכות לעונת הקיץ הקרבה ובאה.
ואולם, דווקא בעניין המחיר נדלקה נורה אדומה בראשי פקידי המשרד, כשהבינו ש"ארגון הקרחנים" (כך הם כונו בזלזול במסדרונות) מבקש לבטל את הפיקוח על מכירת הקרח מחד גיסא, ולהוסיף לעצמו עוד 20 אחוזים למחיר מאידך גיסא.
כדי לשכנע את הממשלה לאשר את העלייה המבוקשת במחיר הקרח, ניסתה ההתאגדות "לסנוור" את הפקידות בהצעה מפתה, ולפיה "מחלקי הקרח יתחייבו להביא את הקרח עד דלת ביתה של עקרת הבית".
שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין, שהצטרף למשא ומתן, התעניין לדעת מה יהיה מחיר שירות זה לאזרח, ונענה ש"זה יגולם ב־20 אחוזי ההעלאה". ברגע האחרון, ממש לפני חתימת ההסכם בנידון, עלה פקיד צעיר על התחבולה של מוכרי הקרח ליהנות פעמיים: גם מביטול הפיקוח על מחיר המוצר שהם משווקים, וגם מאישור עוד תוספת לשכרם - לכאורה בעבור טלטול הבלוק מעגלת הקרח עד לדלת דירתו של הקונה.
השר הגיב לדרישה בנזיפה טבולה בהומור: "אני אסכים לכל העלאת מחיר שתבקשו, בתנאי שתלמדו אותי איך אתם מצליחים למכור מבלוק אחד של קרח - שלושה חצאים". כל הנוכחים בפגישה פרצו בצחוק מתגלגל.
נדבן תרם "שוק" לחיילים לחגיגות יום העצמאות
כבר מתחילת אפריל 1953 אפשר היה לחוש בהכנות הנמרצות לקראת יום העצמאות החמישי, ובמרכזן תרומות של נדבנים יהודים מארה"ב לטובת החוגגים בישראל.
כך, למשל, פורסם בעיתונים ב־2 באפריל 1953: "110 כדורים פורחים (בלונים) נתקבלו אתמול בלוד לחלוקה בין ילדי ישראל לקראת יום העצמאות. את הכדורים שלחו נדבנים מאמריקה, ומשרד החינוך יעשה מאמצים שהם יגיעו במועדם לילדי הכיתות הנמוכות בבתי הספר ברחבי הארץ".
הנדבן הידוע פרד מונוסון, שכונה "מלך מעילי הגשם של ניו יורק" בשל בתי החרושת שלו שייצרו מוצרי טקסטיל, היה ידוע שנים בפעילותו הפילנתרופית לטובת ישראל הצעירה. מתחילת מארס 1953 גייס מונוסון את כל עובדי משרדיו לסידור משלוחים לארץ, ובהם אלפי פרסים שרכש לנשפי יום העצמאות של צה"ל. הוא נהג לפקח אישית שהמשלוחים ייצאו ליעדם בזמן.
משלוחים ראשונים הגיעו לארץ כבר בתחילת אפריל, וכללו מזון רב בקופסאות שימורים, וכן כלי אוכל למשתתפים. מונוסון גם דאג שבכל אחד מנשפי צה"ל שהוא ארגן יהיה נוכח לפחות שר אחד. הנשף המרכזי התקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, שנפתח חודשים ספורים קודם. מונוסון ארגן שם שוק עמוס ב"סחורות", וכל חייל הורשה להסתובב ו"לרכוש" מהמוצרים כאוות נפשו באמצעות אסימונים שקיבל מהוועד המארגן בכניסה.
בחלק מהנשפים הקים מונוסון פינת קולנוע, שבה יכלו המבקרים לצפות באופן רציף בסרטונים שונים שצילם בעצמו, כחובב הסרטה מושבע.
הנשפים זכו כולם להצלחה גדולה, וכעבור חצי שנה, בנובמבר 1953, נורתה אבן פינה לשכונה בשטח שבין אור יהודה ליהוד, שתוכננה על ידי מונוסון לשמש שיכון לחיילים משוחררים.
על שטח של 150 דונם, שמונוסון תרם את הכסף לפיתוחו, נבנו 100 יחידות דיור של שני חדרים וחצי. כל יחידת קרקע ישבה על שטח של דונם אחד, שפותח כך שכל משפחה תוכל לפתח בעצמה משק עזר לצרכיה.
פרד מונוסון הלך לעולמו ב־1972. בשכונה שהקים, ושנקראת נווה מונוסון, חיים כיום כ־2,300 תושבים.
הנעלמים / דירה ובניין
חצי חדר
כשהדירות היו זעירות והצרכים התגברו עם הרחבת המשפחה, ניצלו כוך, גומחה או שקע בקיר הדירה ליצירת "חצי חדר". התנאי הראשון להכרזת אזור בדירה כ"חצי חדר" (שגם העלה את מחיר הנכס כולו) היה היכולת להכניס פנימה מיטת יחיד קטנה, או לפחות מיטה מתקפלת, ועדיף שיהיה גם חלון. בין ה"חצי חדר" לדירה הפרידה דלת הזזה שנעה על מסילה ברצפה, ושהשמיעה קול חריקה שלא היה אפשר לטעות בו.
הצרכנייה / שתייה לרוויה
בלונים לסיפולוקס
הסיפולוקס היה מכל סודה אטום ממתכת, שייתר את הצורך לסחוב סיפוני זכוכית מלאים סודה מהמכולת לבית ובחזרה, כשהסיפון התרוקן. הסיפולוקס אפשר לייצר את הסודה בבית: ראשית היו משחררים את ראשו וממלאים את המכל במים קרים. אחר כך היו מבריגים בחזרה את הראש, שכלל גם מחבר שאליו היו מכניסים בלון גז. סיבוב המחבר כשהבלון בתוכו היה משחרר לתוך הסיפולוקס מכה של גז. כך הפכו המים לסודה, ואפשר היה לאפסן את המכל במקרר בבית.
מצעד צה"ל החמישי בחיפה
"המצעעעעעעעד! קדימה, צעד!" - כך נפתח בחיפה, ב־20 באפריל 1953, בשעה 10:00, מצעד צה"ל החמישי - "המפגן הצבאי הגדול ביותר של ישראל מיום ייסודה, חמש שנים קודם לכן". ממחנה שער העלייה, שלמרגלות הכרמל, יצאו טורי רגלים וטור משוריין למסלול של כשלושה קילומטרים. כרבע מיליון אזרחים ליוו את החיילים הצועדים בקריאות "הידד" ובהנפת דגלי ישראל. המצעד נכנס לחיפה בתחתית מערת אליהו, ושם המתינו על הבמה הראשית רה"מ דוד בן־גוריון והרמטכ"ל השלישי, רב־אלוף מרדכי מקלף. בצילום: הצועדים נכנסים לחיפה.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו