אני אנווט: הנווט הדרוזי שמתאם את ההפצצות בדרום

המקום הזה נקרא מכלול תקיפה", מכניס אותנו סגן־אלוף א' למתחם בבסיס פיקוד הדרום. זהו חדר גדול שכולל כמה תאים אישיים, עמדת פיקוד, מסכי מחשב רבים ומסכים רחבים נוספים, שמנטרים את המתרחש בגזרה הדרומית. בימים האחרונים מבלה כאן א' (40), הנווט הדרוזי הראשון של חיל האוויר, כמעט ללא הפסקה. כראש ענף התקפה במרכז האש של פיקוד דרום הוא האיש שאחראי להכנות ולתקיפות של כלי הטיס בגזרה כולה.

"למעשה, אין תקיפה שיוצאת בפיקוד דרום וברצועת עזה שלא נשלטת מפה", הוא מסביר. "אי אפשר לקיים את הגיחה, את ההפצצה, את הפגיעה במטרה, בלי החדר הזה".

כבר שנה ועשרה חודשים הוא בתפקיד, אבל סבב המתיחות האחרון הותיר אותו בכוננות גבוהה. "כשמתרחש אירוע אנחנו מגיעים לכאן בתוך חצי שעה, מתחילים להניע מייד את האירוע ברמה המבצעית, ובמקביל פועלים לקבל את שרשרת האישורים - עד לדרג של הרמה המדינית הבכירה ביותר. למרות כל הלחץ, תהליך התגובה הזה נעשה בשום שכל וברוגע".

שני שולחנות ארוכים ומוגבהים משמשים עמדת פיקוד במכלול. "מכאן מתנהל כל תהליך קבלת ההחלטות. מי שמוביל וקובע מה לתקוף זה הפיקוד, ואנחנו המוציאים לפועל. אנחנו בודקים ומאשרים לחיל האוויר מתי הוא רשאי לתקוף".

בין חדר "המכלול" ל"חממה"

אחרי שמטוסי הקרב יוצאים לדרכם, סא"ל א' ואנשיו בוחנים את התמונה המודיעינית והמבצעית המלאה המתקבלת בשטח, בזמן אמת. "עד שהפצצות עצמן לא מוטלות מהמטוסים, אנחנו יכולים לעצור את התקיפה בכל שלב - אם יש משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה".

בזמן מבצע תקיפות, דוגמת "עלות השחר" מאוגוסט 2022, מתרחבת עוד יותר פעילות המכלול, ונפתח גם חדר מבצעים מרכזי, שנקרא "החממה". לדברי א', מחדר זה מסונכרנת כל הפעילות ההתקפית של מרכז האש.

"אני אחראי להכנה של תוכניות האש והתקיפה בגזרה ולהובלת צוותי משימה, שמורכבים מגורמי חיל האוויר ומודיעין. זאת אחריות גדולה, לחשוב ביחד עם הגורמים הרלוונטיים איך להשיג את הפגיעה המשמעותית ביותר באויב, אילו מטרות לתקוף - ואיך לתכנן את התקיפה".

"אני שומע גיחוכים על 'תקיפת מגרשים שוממים', אבל יודע בלב שלם שהעבודה שאנחנו עושים היא המקצועית ביותר. אני אומר כאן, כמי שאחראי לתכנון המטרות, שכל מטרה ששומעים שהותקפה - היא מאוד משמעותית ומאוד כואבת לאויב"

איך עושים את זה?

"אנחנו מכינים בנק מטרות שיהיה רחב ומגוון מספיק, עוד לפני שרקטה כלשהי משוגרת על ישראל. מגוון המטרות מאפשר לנו גמישות ויכולת לתקוף בעוצמה ובעיתוי הרצויים. התגובה שלנו בדרך כלל מאוד כואבת ומדויקת, והיא פוגעת באמצעים וביכולות משמעותיות של האויב".

איך אתה מגיב לביקורת שנמתחת מפעם לפעם, שחיל האוויר תוקף מגרש שומם או "דיונת חול"?
"אני אומר לך, כמי שאחראי להיבט המבצעי ולתכנון המטרות, שכל מטרה ששומעים עליה שהותקפה - היא מטרה מאוד משמעותית, מאוד מורכבת ומאוד כואבת לצד השני. במבצע 'עלות השחר', למשל, הפגיעה שלנו ביכולות ההתעצמות של האויב גרמה לו בגדול לחוסר תפקוד בזמן הלחימה.

"אני כמובן לא אפרט, אבל אנחנו תוקפים יכולות של ייצור רקטות, אתרי ייצור ומחסנים - דברים משמעותיים ללחימה שלהם. התקיפות האלה גרמו לתוצאות הרבה יותר טובות במערכה שלנו. אני לא שומע הרבה גיחוכים על בנק המטרות של חיל האוויר בשגרה, אבל גם אם מדי פעם כן שומעים, אני יודע בלב שלם שהעבודה שאנחנו עושים היא המקצועית ביותר שאפשר".

לא מתסכל אותך לשמוע הערות ציניות כאלה?

"ממש לא. העבודה שלנו מקצועית. היא לא מיועדת ליצור תעמולה כדי להאדיר את כוחנו, אלא זו באמת עבודה מבצעית לשמירה על ביטחון המדינה. לכן פחות מעניינים התגובות, הטוקבקים או הגיחוכים האלה".

אתה שותף גם למטרות שהן סיכולים ממוקדים?

"אנחנו פועלים ומתכננים בנק רחב מאוד של מטרות, כולל בעולמות שהם נגד פיקוד ושליטה בצד השני, אבל לא ארחיב יותר מזה. לצורך העניין, יש לנו תפקיד לפגוע במי שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ובאמצעים מגוונים".

היתה פעולה שגרמה לך צער עקב פגיעה בשגגה באנשים לא מעורבים?

"זה מקצוע לחימה, ובצבא לפעמים לצערנו יש גם טעויות, וחפים מפשע עלולים להיפגע. אבל אני אומר בלב שלם שאין פעולה שנקטנו שלא הייתי שלם איתה במאת האחוזים, ואין פעולה שלא השקענו בה שעות רבות לדייק אותה, כך שנמזער את הנזק שבפגיעה בבלתי מעורבים. אני כמובן מצר על פגיעה כזאת, אבל יודע שאנחנו עושים הכל, כולל הכל, כדי שזה לא יקרה".

"גאה מאוד לשרת את המדינה"

מבצע "עלות השחר", שבמסגרתו תקף חיל האוויר מטרות רבות ברצועת עזה, הוא ההישג המקצועי שסא"ל א' הכי גאה בו מאז כניסתו לתפקידו הנוכחי. "הפעולה שעשינו במבצע היתה ממוקדת, ובעוצמה בלתי רגילה. הבאנו הישג משמעותי מאוד. היתה תחושת סיפוק אדירה על תקופה ארוכה של הכנות שיצאו לביצוע כמו שתכננו ורצינו - כמעט בלי טעויות.

"בסיס חצרים, שבו אני גר, היה בטווח שיגורי הרקטות. הרגשתי שאני מגן על הבית, תרתי משמע - גם על העורף וגם על הבית האישי שלי. זה תמיד יושב בקופסה מאחור. בזמן מבצע כזה, למשל, הייתי מעדיף שאשתי והילדים ייסעו לעוספיה, למשפחה שלנו שם, וככה אני יכול להיות יותר רגוע בתפקיד שלי ובכלל".

אפרופו רגוע, מה שקורה כעת במדינה מגיע אליכם? מעסיק אתכם?

"בגדול, אנחנו משתדלים לשמור את העולם הפוליטי מחוץ לכותלי הצבא. מובן שהשיח קיים, ואנחנו מדברים על מה שקורה במדינה מחוץ לצה"ל. הטייסת ממשיכה להיות מכילה ומאוחדת. אנחנו לא מנותקים ממה שקורה, וחשוב שגם החיילים שלנו יכירו את המצב.

"אם אתה לא מאפשר שיח, זה גורם לאנשים לצבור מתח ולחצים פנימה. אנחנו חושבים שיחידה חייבת להשאיר הכל על השולחן, כמו במשפחה. גם במשפחה מדברים. אנחנו לא נתקלים, לשמחתי, בחיכוכים כלשהם על רקע אידיאולוגי או דעות פוליטיות.

"לכולנו המדינה מאוד חשובה, ואנחנו רוצים לחיות בשלום - גם שלום פנימה. לכן יש מועקה בגלל האווירה ששררה בשבועות האחרונים במדינה. אי אפשר להתעלם מזה, אבל בתוך יחידה צבאית אתה חייב לדעת לנתק את זה.

"אני יוזם אצלנו שיחות על המצב, וחושב שלטאטא את זה הצידה - זו טעות. אי אפשר להתעלם מהמצב. לשמחתי, גם במרכז האש וגם בטייסת אנחנו רואים אנשים עם בגרות גדולה והבנה של הסיטואציה. אנחנו מצליחים לשמר מצב טוב".

יצא לכם לדבר על תופעת הסרבנות, כשאנשים מהחיל איימו לא להגיע לטייסות שלהם?

"דיברנו על זה. זה לא עניין של סרבנות, כי אנשים שבאים ומתנדבים לצבא לא באו לסרב. ברגע שהיו צריכים אותם לצורך עניין מבצעי או לשמירת כשירות - הם התייצבו. גם אנשים שהפגינו, בעד או נגד הרפורמה, התייצבו, והכשירות של צה"ל לא נפגעה. אבל בוא נגיד שאילו התופעות האלה היו נמשכות - הכשירות של צה"ל היתה נפגעת".

הרגשתם חשש כזה גם אצלכם, מישהו שאמר שיפסיק להתנדב?

"אני יכול להסתכל רק עלינו - ולתחושתי היינו כאן בשליטה. לגבי שיחות עם אנשים שדיברו איתי באופן אישי - אני מעדיף לא לדבר. אני לא אומר מה דעתי הפוליטית, אבל מבחינתי השירות הוא מעל הכל. אני הייתי ממשיך לשרת בחדווה ובשמחה".

"אם לא מאפשרים שיח, זה גורם לאנשים לצבור מתח ולחצים פנימה. אנחנו חושבים שיחידה חייבת להשאיר הכל על השולחן, כמו במשפחה. גם במשפחה מדברים. אנחנו לא נתקלים, לשמחתי, בחיכוכים כלשהם על רקע אידיאולוגי או פוליטי"

אנחנו רגע לפני יום העצמאות ה־75. אתה גאה במדינה?

"מאוד. וגאה לשרת בה ואותה מאוד. מבחינתי, המדינה היא סוג של נס. אנחנו במלחמת קיום, ובכל זאת מובילים בכלכלה, בביטחון, בעשייה הטכנולוגית. אנחנו אי של שפיות בים סוער".

בשבועות האחרונים קצת פחות.

"ועדיין, כשאנחנו צריכים להיות ביחד ולעבוד ביחד למען מטרה מסוימת - אנחנו יודעים להיות אחד בשביל השני. נכון, יש לפעמים חילוקי דעות, אבל זו מדינה דמוקרטית. אני שומע את הדיבורים על דיקטטורה, וגם אני מפחד מזה, אבל אני לא חושב שאנחנו שם".

עברו לרחוב 700 בשיכון

שעת אחר צהריים חמימה בחצרים. א' בדיוק סיים את יום הטיסות שלו, שבאמצעותן הוא שומר על כשירות מבצעית. חמוש בסרבל הטיסה הוא ניגש לאשתו, נבילה, ומעניק לה חיבוק חם. הוא גר איתה ועם שלושת ילדיהם (14, 12, 10) בשיכון הטייסים ואנשי צוות האוויר בחצרים. כשנפגשנו לראיון קודם, ב־2015, התגוררה המשפחה בבית הראשון ברחוב 100 בשיכון. עכשיו, כשהוא ותיק ובכיר יותר, עברו לבית מרווח וגדול ברחוב 700.

אנחנו יושבים לשיחה במועדון הטייסת שלו, 107, לא לפני שא' מצטלם ליד מטוס ה־F16i שבו הוא טס בגיחותיו המבצעיות ובאימונים. השירות בצה"ל לא זר למשפחתו: אביו שירת בעברו בתפקיד בכיר במשמר הגבול בירושלים. סבו שירת כקצין בצבא הסורי, ואחרי שחצה את הגבול לישראל שירת גם בצה"ל.

את נבילה (38) הכיר א' בקייטנה בעוספיה, כשהיה בן 18 והיא צעירה ממנו בשנתיים. הוא שימש רכז במתנ"ס, והיא מדריכה. "נדלקתי עליה, אבל היא די סיננה אותי בהתחלה", הוא צוחק, "עבדתי קשה כדי להשיג אותה".

נבילה מחייכת: "התחלנו לדבר בטלפון. ההורים ידעו שאנחנו בקשר, אבל לא נפגשנו בהתחלה. זה לא נהוג אצלנו. אחרי כמה חודשים התחלנו גם להיפגש. התארסנו כשהוא היה לקראת סוף קורס טיס".

את קורס הטיס סיים א' ב־2004. "היתה אז חגיגה גדולה", הוא משחזר. "כל מכובדי העדה הגיעו אלינו הביתה, 300 איש, גם מפקד חיל האוויר הגיע. אני הייתי קצת נבוך מכל העסק. הייתי אז סג"מ צעיר, וכולם שם צהלו לכבודי".

א' השתתף במלחמת לבנון השנייה, כחלק מטייסת העמק ברמת דוד, שם השתתף ב־50 גיחות תקיפה ("גם אז הרגשתי שאני מגן על בית המשפחה שלי - לצד ההגנה על המדינה"). באמצע שנות האלפיים, זמן קצר אחרי שנישא לנבילה, עזב את טייסת העמק וקיבל תפקיד כראש מדור ביחידה לשיתוף פעולה וכנציג חיל האוויר בבסיס צאלים. במקביל, שובץ בטייסת 107 ועבר לגור בחצרים.

הוא השתתף במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, במסגרת טייסת 107, ובמבצע "עמוד ענן" ב־2012, שם כיהן כקצין סיוע אווירי באוגדת עזה בפיקוד הדרום. הוא השתתף גם במבצע "צוק איתן" ב־2014.

נבילה אומרת שהשנים הראשונות אחרי המעבר לדרום היו קשות. "לא היה לי קל להסתגל. מרוב געגוע להורים ולאחיות שלי נסעתי מדי שבוע מחצרים לעוספיה, וגם החברים חסרו לי. זה לא היה פשוט. אני לא יודעת אם א' הרגיש את זה עלי. אני ניסיתי כמה שיותר לטשטש. הילדים שלנו נולדו בחצרים, ולי יש עבודה מסודרת כאן, כך שהתרגלתי למקום והיום אני אוהבת אותו מאוד".

בשנה הבאה, אם לא יחולו שינויים, הם מתכוונים לחזור לעוספיה ולבנות במועצה המקומית שעל הכרמל את ביתם. א' מתלבט עדיין אם לפרוש מהשירות או להמשיך בו בתפקיד אחר.
מאז קום המדינה סיימו ארבעה בני העדה הדרוזית קורס טיס - שלושה נווטים וטייס מסוקים. זה לא

מעט מדי? זה הולם את כישורי העדה?

"אני חושב שהעובדה שרק ארבעה סיימו את קורס הטיס - זה משהו שאנחנו, בתוך העדה, צריכים לתת עליו את הדעת", אומר א'. "יכול להיות שאנשים לא העזו מספיק ללכת ולהתמודד עם קשיים. היום הקורס פתוח בפני הדרוזים באופן מלא. בתקופתי היינו צריכים להגיש בקשה מיוחדת כדי לקבל זימון לקורס".

אתה נאבקת על זה.

"נכון, לא הסכמתי להגיש בזמנו בקשה מיוחדת, ואיכשהו קיבלתי זימון - דבר שהיה מאוד מפתיע. אני חושב שעברנו מאז כברת דרך, ולא רחוק היום שזה כבר לא יהיה אישיו שבחור דרוזי מסיים את הקורס. אני חושב שיש לנו היכולות, המוטיבציה, הרצון והאיכות, ולאט־לאט נראה יותר ויותר דרוזים שמתקבלים. כמעט בכל קורס מתחיל פרח טיס דרוזי. זה קורס מאוד מורכב ומאתגר, ומתוך 300 שמתחילים מסיימים רק עשרות בודדות.

"בכל מקרה, אנחנו צריכים לעבוד יותר ברמה החברתית אצלנו, להסביר לצעירים שלנו יותר על שירות משמעותי, להציג בפניהם את האפשרויות שעומדות מולם - לפני שהם מתגייסים".

איך אתה פועל ותורם בעניין הזה?

"ראשית, אני מעביר שיחות והרצאות, בעיקר בתיכונים. מדבר שם על גיוס משמעותי, לאו דווקא לטיס, אלא יותר על הערכים ועל המשמעות שמקבלים מעצם היותך חייל בצבא. ולא שצריך לשכנע יותר מדי בעדה שלנו, אחוזי הגיוס אצלנו מאוד גבוהים.

"הדבר השני הוא פרויקט שנקרא 'מועדון הטייסת' של קרן רמון, שקיים כבר 15 שנים ברחבי הארץ. הפרויקט נכנס לפני שלוש שנים לבית ספר יסודי בעוספיה, וכיום הוא פועל בעוד תשעה בתי ספר דרוזיים. הפרויקט מעניק כלים לעולם הערכי־מנהיגותי, בהובלה חברתית, והוא מושתת על ערכי הטייסת בחיל האוויר. הרעיון הוא לגדל דורות של מנהיגים עתידיים".

קריאה באמצע משחק כדורגל

הם גרים ממש בלב השיכון בחצרים, שמדשאות גדולות ומוריקות מעטרות אותו. דלתות דירתם פתוחות לרווחה, והן לא ננעלות גם כשבני הבית עצמם לא נמצאים. מסביב, בשכונה שמשובצת בגני משחקים ובמכולת, גברים בסרבלים מתרוצצים אחרי ילדיהם. המכוניות האזרחיות חונות עם מפתחות בסוויץ', ואין גדרות בין החצרות והבתים. כאן איש לא יפרוץ או יגנוב.

נבילה: "הילדים שלנו עצמאיים כאן מגיל מאוד קטן. לפעמים אני לא יודעת איפה הם במשך שעתיים-שלוש, וזה לגמרי נורמלי. לדעתי, אין בשום מקום אחר תחושת ביטחון כמו שיש בשיכון שלנו".

א' מתלהב: "יש גם קבוצת ווטסאפ של השיכון, שבה אנחנו שואלים זה את זה לגבי מצרכי מזון חסרים. בכל פעם שחסר למישהו משהו לבישול, הוא שולח הודעה בקבוצה - ומישהו עונה לו. גם אם טייס כלשהו לא נמצא בבית, הוא יענה 'תיכנס, זה במזווה מצד ימין'".

נבילה: "כשהילדים היו קטנים, היה קורה משהו מצחיק: הייתי מטיילת איתם לבד, וכל גבר שהם ראו מרחוק, בסרבל טייסים, מייד הביא אותם לקרוא בצעקות - 'הנה אבא, הנה אבא'".

"ילדיי גדלו למציאות שבה הם כמובן שווים בין שווים, הם לא מרגישים שונה. אנחנו מתעקשים לשמור מולם על הזהות שלנו ועל התרבות הדרוזית. מציינים חגים ומועדים דרוזיים. חשוב לנו שהם יבינו מאיפה הם באו ומהם השורשים שלהם"

א': "הילדים גדלו למציאות כזאת שבה הם כמובן שווים בין שווים. אין את ההבדל התרבותי או ההבדל העדתי שהם כביכול סוחבים איתם, והם לא מרגישים שונה. אבל אנחנו מתעקשים לשמור מולם על הזהות שלנו ועל התרבות הדרוזית. מציינים חגים ומועדים דרוזיים, כולל בהרצאות שאנחנו מעבירים בכיתות שלהם. חשוב לנו שהילדים יבינו מאיפה הם באו ומהם השורשים שלהם.

"גם עניין השפה הוא אתגר יומיומי. הם צריכים לשמר את השפה הערבית, וזה משהו שאנחנו לא מוותרים עליו. קורה כאן דבר מעניין: כשאנחנו בחצרים, הבת הגדולה שלנו עונה לנו בעברית כשאנחנו מדברים ערבית בבית. אבל כשאנחנו נוסעים למשפחה בעוספיה - היא עושה סוויץ' ומדברת ערבית".

אני מניח שבבית הספר שפועל בבסיס הם חווים יותר את המועדים והחגים היהודיים.

"הם שותפים לכל. השיח מאוד פתוח אצלנו בבית. נניח בסוכות, לא נבנה סוכה בבית - אבל כן נלך להתארח אצל השכנים שבנו סוכה. בכל שנה ביום העצמאות יש כאן ועדת תרבות שמפיקה אירועים עם אמנים וזיקוקים ודוכני אוכל. ברור שגם אנחנו חוגגים. בכלל, זאת הזדמנות מדהימה עבורנו ועבור הילדים להיחשף לעוד תרבויות וגם לכבד אותן. בחג הקורבן שלנו, למשל, הכנו עוגיות והבאנו לחברים. יש כאן הדדיות מכבדת ומכילה".

כעת שליו ושקט פה, אבל זה יכול להשתנות ברגע.

"נכון. במוצאי שבתות הגברים בשיכון יוצאים לשחק כדורגל במגרש הספורט הסמוך. כבר קרה לנו שבאמצע משחק קיבלנו קריאה - וכולנו נאלצנו להוריד את בגדי הספורט ולעלות על סרבלים למשימה. אלו הם חיינו, אבל אנחנו עושים את זה בגאווה ובתחושת שליחות אמיתית".

erannavon9@gmail.com