"יהונתן, למה שלא תכתוב פזמונים? אמרתי לו - כי אני לא אטינגר, אני משורר, תתייחס אלי בכבוד, שלום! מה זה פזמון? אני שואל אותו. הוא אומר לי - תראה, אני אנגן משהו על הגיטרה ואתה תכתוב על זה מילים". (מתוך ראיון של יהונתן גפן עם יואב קוטנר).
נפטר אמן אהוב, כך אנחנו קוראים בתקשורת. מתחת לתמונה גדולה שלו, ימקם העורך את ה"חבצלת", הסיכום הרזה שהמתין מוכן לסוף חייו: נולד בשנת כך וכך, גדל בעיר כך וכך, זכה בפרס כך וכך. יותר קצר מויקיפדיה!
השורות נגמרות מהר ואנחנו משתהים שם עוד כמה רגעים, מחכים למצוא איזו נחמה, לקבל איזה הסבר שאף פעם לא מגיע. אז אנחנו סוגרים את האתר או העיתון ונכנסים לרשת. שם ינסו כל אוהביו לכתוב עליו ובסוף, כמו תמיד, יכתבו על עצמם.
גם אני אכתוב על יהונתן גפן, אבל בעצם אכתוב על עצמי, כי לא הכרתי את האיש. אולי פגשתי אותו פעם או פעמיים מאחורי קלעים של איזו הופעה, אבל האיש הפרטי שהיה - לא ידוע לי אפילו ברמז. אני, כמו כולם, מכירה את גפן דרך המילים ובעיקר, המילים של גפן מכירות אותי היטב.
"חפש את היציאה"
עם ההודעה על מותו, היד נשלחה אוטומטית לספרייה. ידעתי מה אני מחפשת. במדף ספרי השירה חיכה לי ספר שלא פתחתי עשרים שנה ובכל זאת שרד אינסוף מעברי דירה, הספר הראשון שקניתי לעצמי אי פעם: "בעיקר שירי אהבה".
בצד הפנימי של הכריכה מופיע השם שלי בכתב ילדותי.
"לאן שלא תגיע, אל תצטופף. הכנס אחרון, וקודם כל חפש את היציאה". (מתוך ״חוק בקשר למקומות סגורים״)
שפת השירה
עם יהונתן גפן הרגשתי שאולי־אולי־אולי מה שקורה לי, קרה כבר למישהו. שאולי גם אני יכולה למצוא נחמה במחברת. הוא היה המשורר הראשון שנתקלתי בו שדיבר בשפה שבה מרכלים, צועקים, מקללים, לוחשים באוזן של אהוב.
כל המשוררים הגדולים מהדור שלפניו, כבודם כמובן מונח, אבל אף אחד לא קורא את אלתרמן (שערך שני ספרים של גפן) וחושב "גם אני יכול לעשות את זה".
עם יהונתן גפן הרגשתי שאולי גם אני יכולה למצוא נחמה במחברת. הוא היה המשורר הראשון שנתקלתי בו שדיבר בשפה שבה מרכלים, מקללים, לוחשים באוזן של אהוב
גפן כתב כמו שהוא דיבר ודיבר כמו שהוא כתב. אולי הנציג המובהק ביותר של דור ה"אני", אחרי הפאתוס המייגע של דור ה"אנחנו", ואיזה מזל שהיה לנו מישהו כמותו, אמיץ מספיק כדי להיות חלש.
אבא של דור
"שירים, או כל כתיבה, זה כדי לסדר את העולם מחדש והפעם כמו שצריך". (מתוך ראיון עם יואב קוטנר).
יהונתן גפן היה וישאר האבא לא רק של אביב גפן, אלא של דור שלם של מוזיקאים ויוצרים, שהוא ההגדרה שלהם ל"רוקנ'רול": כסף? לא חשוב. פרות קדושות? למשחטה. אהבה? זה כל מה שיש.
האם יהיו לנו עוד כותבים כאלה?
גפן אחראי לפסקול השנים הראשונות שלנו, אלא גם לשירים בטקס בתיכון. כזה שמנסח גם את שברונות הלב וגם את זוועות המלחמה, שכותב הכי פוליטי והכי אישי - אצל החדים ביותר הם תמיד שני צדדים של אותו המטבע - ובתוך כל זה, מצליח להישאר ילד.
"אם אתה חושב שהספר הקטן הזה ילמד אותך את הטכניקה של הכתיבה ואיך להיות סופר מצליח ומפורסם וכל זה, זה ממש לא הספר בשבילך. אבל אם יש לך משהו לצעוק או להגיד או לספר, משהו שאינך יכול שלא להגיד ולא משנה לך איך יגיבו על זה העולם וכולם, אולי יועיל לך לקרוא על החוויות של ילד כותב אחר, ילד שהוא כבר כמעט בן שבעים ועדיין חשוב לו לכתוב את מחשבותיו ורגשותיו, בזמנים טובים ורעים, על נייר לבן ובתולי או במקלדת. ולא משנה שהוא זקן ואיטי, ולפעמים גם טרחן וממורמר - בכל פעם שהוא כותב את עצמו לעצמו - הוא ילד". (מתוך עטיפת הספר "הילד הכותב").
יהונתן, סע הביתה. תודה על המילים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו