טרגי קומיקס: הזיכרונות של האמן מישל קישקה הופכים לסרט

באחת הסצנות הראשונות בסרט האנימציה "הסודות של אבא", שנעשה בעקבות ספר הקומיקס האוטוביוגרפי של המאייר מישל קישקה, מציצים מישל ואחיו הקטן, שארלי, דרך חור המנעול בדלת חדר העבודה של אביהם. שני הילדים מבקשים לגלות מה עושה האב בשעות ההתבודדות הארוכות שלו בחדר.

זאת בלגיה שאחרי מלחמת העולם השנייה, והאחים בסרט בטוחים שהמספר שחקוק על זרועו של האב הוא מספר טלפון. כשהם שומעים שהאב היה "במחנות", הם חושבים שמדובר במחנה קיץ. שארלי מדווח למישל מה הוא רואה דרך חור המנעול: אבא יושב עם מפה, סירה ודגלים - מראה שכולו פרי דמיונו של ילד, עולם של שודדים וגיבורים. אלא שבפועל, האב מתבודד בחדרו כדי לכתוב את זיכרונותיו ממחנות המוות.

"לנו במציאות לא היה חדר עבודה בבית", אומר קישקה על הסצנה מהסרט. "הבית שלנו היה נורא קטן, המטבח היה גם הסלון, ולאבא שלי לא היה מקום להתבודד בו".

וזה לא ההבדל היחיד בין הבדיה למציאות. בסרט, האב ואשתו, גם היא ניצולת שואה, מאמינים שהם מגינים על ילדיהם כשהם לא מספרים להם מה עבר עליהם בשנות המלחמה. במציאות, סיפור השואה במשפחה לא היה עטוף בדוק של מסתורין. "לא חיינו בתחושה של סוד, אבל ידענו שזה נושא שעדיף לא לשאול עליו", מסביר קישקה. "כשפתחתי את האלבום המשפחתי, מצאתי בו רק צילום אחד של משפחת אבי, והבנתי שיהיה מכאיב מדי לשאול. רציתי למנוע ממנו את העצב הזה".

סיפור החיים המשפחתיים, לצד הפיל האפל הגדול בחדר, שגם כשמנסים לעקוף אותו נמצא שם בצורה הכי מוחשית, עומד במרכז ספר הקומיקס האוטוביוגרפי של קישקה, "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", שיצא לאור בעברית ב־2013 (הוצאת חרגול ומודן). סיפור השואה האישי של האב, על פרטיו, תאריכיו, שמות המחנות שעבר וצירופי המקרים שהביאו להישרדותו, לא מופיע בספר.

גם סרט האנימציה דובר הצרפתית שהופק בעקבות הספר, ושעלה בספטמבר האחרון בבתי הקולנוע (כעת הוא מגיע לאקרנים בישראל), לא נזקק לסיפור השואה של האב. במקום זאת הוא מבקש להמחיש את מה שחוו על בשרם בני הדור השני לניצולי השואה - שגם כשהסתירו מהם את פרטי הטראומה, הם חיו לצידה באופן המוחשי ביותר, כחלק מהיומיום שלהם. ככל כשניסו להגן עליהם מסיפור השואה, כך הוא הפך, ודווקא דרך השתיקה, להיות גם הסיפור שלהם.

קישקה (68), המתגורר כיום בירושלים, גדל ברחוב המרכזי של לייז', העיר השלישית בגודלה בבלגיה. רחוב עתיר חנויות שנחשב ל"רחוב היהודים" של העיר, מאחר שרבות מהחנויות בו היו בבעלות יהודית. גם הוריו החזיקו שם חנות בגדים. שניהם היו ממוצא פולני: אביו, אנרי, נולד בבלגיה לפליטים מפולין, ואמו, לוסיה, היגרה עם הוריה לפולין כשהיתה בת שנה. אבל בעוד משפחת האב נספתה כולה בשואה, בני משפחתה של האם הצליחו לברוח לשווייץ, ורובם ניצלו שם.

"אמא שלי, שנפטרה ב־2001, לא סיפרה בצורה מפורטת מה קרה לה בזמן המלחמה", מדגיש קישקה. "ידעתי שהיא היתה בבית של אישה בשווייץ, לא יותר. פעם היא אמרה לי שלעומת אבא, הסיפור שלה לא מעניין. נדמה לי שהיא לא הרגישה שיש לה זכות לדבר על הסבל שלה בשווייץ.
"לא רק הוריי, גם ההורים של רוב החברים שלי לא דיברו על השואה. היחידים שדיברו היו מי שברחו מהרכבת לאושוויץ. הם סיפרו לילדיהם את הסיפור שלהם, כי זאת גבורה. אבל לשרוד את המחנות - זה לא נחשב לגבורה".

כשאני שואלת מתי הופיעה אצל קישקה ההכרה שהוא "דור שני", הוא מספר על תהליך שהתגבש לאורך שנים רבות, הרבה אחרי שעלה ארצה בשנות ה־70. "כשהגעתי לישראל לא ידעתי שאני 'דור שני', לא הכרתי אז מושג כזה".

"יש לי המון ביקורת על השימוש בשואה בתור כלי פוליטי, 'לא נלך כצאן לטבח' וכו'. אם נוער ישראלי חוזר מאושוויץ יותר לאומי ממה שיצא לשם, זה פספוס וזילות. אפשר ללמוד על השואה מצוין גם בלי לנסוע לאושוויץ. הביקור שם לא בהכרח מפיח תובנות"

אחד הטריגרים של קישקה להבנת מעמדו היה ספר הקומיקס החלוצי "מאוס: סיפורו של ניצול - אבא מדמם היסטוריה" - רומן זיכרונות גרפי של המאייר היהודי־אמריקני ארט ספיגלמן, שקישקה נתקל בו בחלון ראווה ירושלמי בשנות ה־80. הוא לא הכיר אז את "מאוס", שלימים הפך לאחד מספרי הקומיקס המשפיעים ביותר וזכה בין היתר בפרס פוליצר, אבל אחרי שקנה אותו - גמע אותו בשקיקה עוד באותו יום. "הבנתי שאני קרוב מאוד לספיגלמן, שהסיפור שלו מהדהד את שלי, ומוכיח שאפשר לעשות מזה קומיקס".

כמה שנים אחר כך, בסוף האייטיז, יצא התרגום העברי הראשון של "מאוס". קישקה, שכתב עליו סקירה ביקורתית לעיתון, רצה לצייר את אביו מציג בפניו את המספר בזרועו, כפי שספיגלמן צייר את אבא שלו. הוא התקשר לאביו, והשיחה ביניהם הוכיחה עד כמה השואה נוכחת ביניהם גם בלי להיות מדוברת.

"מובן שידעתי שיש לאבא שלי מספר, אבל אף פעם לא קראתי אותו. התקשרתי אליו ושאלתי, 'אבא, מה המספר שלך?' - והוא מייד ענה '177789'. הוא לא שאל לאיזה מספר התכוונתי, ישר הבין. מאז אני יודע את המספר שלו בעל פה".

"חלון לשואה"

בתחילת שנות האלפיים הוזמן קישקה לכנס בניו יורק, אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. הוא הפתיע את עצמו כשפתח את הצגת הביוגרפיה שלו במילים: "אני בן לניצולי שואה". היום הוא אומר שאולי הטראומה הקולקטיבית של פיגועי 11 בספטמבר 2001 אפשרה לו לחשוף גם את הטראומה המשפחתית שלו.

יחלפו עוד שנים רבות לפני שקישקה יאזור אומץ לכתוב את זיכרונותיו בספר משלו. זה קרה אחרי שקיבל מלגת יצירה מבית הספר הנודע לאמנויות בצלאל בירושלים, שם הוא מלמד שנים רבות, ויצא לארבעה חודשי הפסקה מהוראה.

"לקחתי מחברת ריקה וכתבתי את הכותרת: 'הדור השני'. לדעתי, העסיק אותי הניסיון להגדיר מי אני. אני לא חושב שיהיה נכון לומר שאני פוסט־טראומתי, כי זה מוזיל בעיניי את ערך המילה 'טראומה'. אבל הרגשתי שכולם יודעים מה זה דור שני, ובכל זאת אף אחד לא יודע להסביר. אולי, אם אעשה רשימה של כל מיני זיכרונות, לאט־לאט תיווצר תמונה כללית שאוכל לעשות ממנה קומיקס".

כשהסתכלת במצבור הזיכרונות שבמחברת, מה הבנת על המאפיינים של בני הדור השני?

"בשעת כתיבת הזיכרונות האלה הייתי כבר בן יותר מ־50, והכרתי הרבה אנשי 'דור שני' סביבי. רובנו היינו מהלכים על ביצים ליד הורינו. רובנו היינו ילדים טובים, כדי לא לאכזב אותם. רובנו כבשנו את מרד הנעורים, כי ההורים סבלו מספיק.

"אבל היו גם זיכרונות מצחיקים. למשל, שרק לאבא שלי היה מותר לתקוע גרעפסים ליד שולחן האוכל, כי הוא סבל מאולקוס בעקבות המחנות. אז כשהתגנבתי לדפדף באלבום המשפחתי והסתכלתי בתמונה היפה, היחידה, של המשפחה שלו, הייתי בוכה - ואחר כך מייד בא גרעפס".

"בכתיבת 'הדור השני' ניסיתי להגדיר מי אני. אני לא חושב שיהיה נכון לומר שאני פוסט־טראומתי, כי זה מוזיל בעיניי את ערך המילה 'טראומה'. אבל הרגשתי שאם אעשה רשימה של זיכרונות, תיווצר אט־אט תמונה כללית שאוכל לעשות ממנה קומיקס"

אחרי שמילא את המחברת בזיכרונות, באו לדבריו שנים של נדודי שינה. "לא ידעתי איך אני הופך את זה לספר. הייתי חולם על העמודים שאני צריך לצייר. במשך תקופה הראש שלי היה במקום אחר, הייתי כמו זומבי. לקולגות שלי סיפרתי שאני עובד על ספר, אבל זה היה שקר, המחברת שכבה במגירה. עד שיום אחד אשתי, אוליביה, אמרה לי: 'זה כבר מגוחך. או שתעשה את הספר הזה, או שתפסיק לספר לכולם שאתה עובד עליו'. היא גם הוסיפה: 'אם אתה שואל אותי, אתה לא תעשה אותו, אין לך אומץ'.

"זאת היתה הנקודה שבה הבנתי שאני חייב לעצמי את הספר הזה. אוליביה פטרה אותי מכל המטלות, רק שאגמור אותו. הבקשה היחידה שלה היתה 'אל תצייר אותי בספר'. זאת לא היתה בעיה בחלקו הראשון של הספר, שעוסק בילדות, אבל בחלקים המאוחרים של הספר אני כבר בארץ - אז ציירתי אותה בכל זאת".

"הדור השני" היה ספרו הראשון של קישקה כמחבר, אחרי שאייר שורה ארוכה של ספרי משוררים וסופרים, ובהם לאה גולדברג ("נסים ונפלאות"), אורי אורלב ("חולצת האריה"), מאיר שלו ("השן שהתנדנד לה הילד"), רימונה די־נור ("אלונה לא") ורבים אחרים, בתפקיד שהוא מכנה "שכיר עט".

את הספר כתב בצרפתית, שפת אמו, מתוך הבנה שבצרפת או בבלגיה יהיה לו קל יותר למצוא מו"ל המתמחה בקומיקס. "בישראל אין מו"לים שעוסקים בקומיקס באופן מובהק, אלא רק 'על הדרך'. שום הוצאה לאור פה לא יכולה להתבסס רק על קומיקס. ידעתי שכדי שהספר יהיה קיים בעברית, הוא צריך להתקיים קודם בצרפתית".

הבחירה בצרפתית היתה גם מבחן ליכולתו של הספר "הדור השני" לדבר גם לקהל קוראים שלא אמון על שיח השואה. "העורכת שחתמה איתי על החוזה בצרפת היתה לא יהודייה, אבל היא מצאה בספר סיפור על חיי משפחה ועל טראומה. והרי השואה היא לא הטראומה היחידה שיש. חסרים עוד מקרי ג'נוסייד? הטבח בעיתון 'שרלי הבדו' בפריז, לא טראומה? והצונאמי, לא טראומה?

"בסופו של דבר, הדרך הכי טובה להנגיש היסטוריה היא באמצעות סיפורים אישיים. אני מרצה ביד ושם כבר 12 שנה ורואה איך אנשים עוברים על פני המוצגים - אבל נשארים חצי שעה מול מסך כדי להקשיב לעדויות של ניצולים. אלה הסיפורים הקטנים, למשל הפעם הראשונה שבה נפרדו מאבא או מאמא, שנוגעים בעצב הרגיש, לא הסטטיסטיקות והתאריכים".

"אמא שלי לא סיפרה מעולם בצורה מפורטת מה קרה לה בשנות המלחמה. ידעתי שהיא היתה בבית של אישה בשווייץ, לא יותר. פעם היא אמרה לי שלעומת אבא, הסיפור שלה לא מעניין. נדמה שהיא לא הרגישה שיש לה זכות לדבר על הסבל שלה"

לקומיקס יש כוח מיוחד בהקשרים האינטימיים הכואבים האלה? הרבה מהקומיקס העכשווי, בישראל ובארה"ב, עוסק בסיפורים אוטוביוגרפיים ובטראומות.

"אני לא חושב שקומיקס עושה את זה טוב יותר מאמנויות אחרות. אבל יש אנשים שבחיים לא יקראו את פרימו לוי, לא יראו את 'שואה' של קלוד לנצמן, לא יבקרו ביד ושם - ובכל זאת יקראו קומיקס. ובגלל שקומיקס מאוד פופולרי בקרב בני נוער, הוא יכול להיות עבורם מבוא או חלון לשואה.

"בזמן האחרון יצאו בישראל לא מעט ספרי קומיקס בנושא השואה - למשל, 'הנכס' של רותו מודן או 'אנה פרנק, היומן הגרפי' של דוד פולונסקי וארי פולמן, אבל לא בטוח שמי שלא גדל על קומיקס יקרא דווקא קומיקס על השואה. מהצד השני, בני 80 אמרו לי ש'הדור השני' היה ספר הקומיקס הראשון שהם קראו - זה היה החלון שלהם לקומיקס".

"רגע מכונן לו, שבר בשבילי"

אביו של קישקה, אנרי, שנפטר לפני שלוש שנים, פרסם את סיפור השואה שלו בספר אוטוביוגרפי בצרפתית, "נעורים שאבדו בחשכת המחנות", שראה אור בבלגיה ב־2004. זו היתה הפעם הראשונה שבה בנו, מישל, שמע את הסיפור במלואו.

"כשקראתי את הספר של אבא שלי היו לי רגעים של כעס: למה הוא לא סיפר לי את הסיפור שלו קודם? למה הייתי צריך לא לדעת? לא לדעת את הסיפור שלו זה לא לדעת לגמרי מי אני. למה לא יכולתי לדעת, למשל, שסבא שלי היה סוציאליסט מיליטנטי - ואולי העובדה הזאת קשורה לזה שגם אני הפכתי להיות שמאלן? למה הוא לא סיפר לי את זה?"

ב"הדור שני", כמו שאירע גם במציאות, גואה בסופו של דבר הזעם של מישל כלפי אביו על רקע אובדן נוראי. מדובר בהתאבדותו של האח הצעיר שארלי ז"ל, ששם קץ לחייו ב־1988, בשל מצב נפשי, בגיל 31, כשהיה נשוי ואב לילדים. בגרסה שמובאת בסרט, המיועד לצפייה לכל המשפחה, שארלי מוצא את מותו בתאונה קטלנית. כך או כך, הטרגדיה מעוררת את משקעי הזעם והתסכול בתוך המשפחה, ונסיבותיה מפנות אצבע מאשימה לתפקיד ההרסני של טראומת השואה בחיי המשפחה.

אחרי התאבדותו של שארלי נסעו מישל ואחותו הגדולה, חנה ז"ל, שגרה אז בקיבוץ בישראל (היא נפטרה מסרטן ב־2006), לשבת עליו שבעה בבריסל. אלא שימי האבל הפכו לאירוע שונה ממה שמישל ציפה לו.

"במקום לדבר על הנפטר, השבעה על אחי היתה הרגע שבו אבא שלי התחיל לספר את סיפור המחנות שלו. אני לא הייתי מוכן לזה. חשבתי שחצוף מצידו לדבר על עצמו במקום על אחי. הוא סיפר את סיפור השואה שלו בהמשכים, לאורך כל השבוע, וחברי הילדות של אחי באו מדי יום להמשיך לשמוע אותו. סיפור השואה שלו באמת לא ייאמן, אבל אני לא הייתי מסוגל להקשיב. פירשתי את זה כחוסר כבוד מצידו כלפי אחי. חשתי שחלק ממני מת עם אחי שארלי, ושלא זכיתי לשבת עליו שבעה כראוי. חזרתי לארץ שבור ומלא כעס על אבי.

"בסרט אני מתפרץ עליו, אבל במציאות זה לא קרה מעולם. הכל היה שמור בפנים. אבא שלי לא ידע שאני כועס עליו. רציתי לומר לו, 'אבא, זה לא הזמן עכשיו, בימי השבעה', אבל לא הייתי מסוגל. ראיתי שהאנשים יושבים מולו פעורי פה, בהקשבה מלאה, ואבא שלי מדבר ומדבר. זה היה רגע מכונן עבורו, אבל עבורי זאת היתה נקודת שבר אדירה.

"תוך כדי תהליך כתיבת הספר הבנתי שהטראומה השנייה, ההתאבדות של שארלי, האירה אצל אבי את הטראומה הראשונה, שעד אז הוא הצליח להדחיק. אחר כך גיליתי שזה מנגנון ידוע בתיאוריות של טראומה ופוסט־טראומה. למשל, כשלוחמים לשעבר נכנסים לחרדה כשהם שומעים צמיג מתפוצץ ברחוב. ככל שהמשכתי לכתוב, כך הכעסים נמוגו. הבנתי שאני לא יכול להאשים את אבא שלי בגניבת השבעה של אח שלי, שהוא לא אשם, ואם יש אשם זה היטלר ולא אבא שלי".

"היו בבית גם זיכרונות מצחיקים. למשל, שרק לאבא שלי היה מותר לתקוע גרעפסים ליד שולחן האוכל, כי הוא סבל מאולקוס בעקבות המחנות. אז כשעיינתי באלבום המשפחתי, בתמונה היחידה של משפחתו, הייתי בוכה - ומייד היה בא הגרעפס"

גם עבור האב, אנרי, השבעה היתה ציון דרך משמעותי. מישל מספר שלאחריה, ועד מותו, הוא החל להרצות את סיפור השואה שלו בפני קהלים שונים, מאות רבות של פעמים. "הוא ביקר בבתי ספר יותר מ־500 פעם וליווה קבוצות למחנות ההשמדה 44 פעמים".

מאוחר יותר, כפי שמתואר גם בספר, הפך האב לחביב התקשורת בענייני השואה, שמוזמן לאירועים עם אישים רמי מעלה וזוכה בשלל עיטורים ובמדליות כבוד.

"יש לי ביקורת על אבא שלי, ואני כותב אותה בספר. לפעמים אני קצת לועג לו. ראיתי בו ילד קטן שכל הזמן מדבר על השואה שלו וכל הזמן זקוק להכרה. כתבתי שהוא סיפר את הסיפור שלו כל כך הרבה פעמים, עד שהסיפור החליף את הזיכרון.

"אחר כך ראיתי שאצל הרבה ניצולים זה אותו דבר, שהם צריכים להיות במרכז העניינים כדי להחזיר לעצמם את התחושה שהם שווים משהו, כי היו שנים בעברם שבהן הם היו שום דבר. בספר אני כותב שמבחינתו, צעדת המוות מאושוויץ מעולם לא הסתיימה, הוא ממשיך לצעוד ולצעוד. איך חיים אחרי השואה? בצרפתית אומרים vivre - ובמקרה שלו זה survivre.

"בספר אני מסביר לו למה אני לא רוצה להצטרף לסיורים שלו לאושוויץ. הייתי אומר לו שאני יותר מדי עסוק, אבל האמת היתה שלא רציתי לשמוע את העדות שהוא נותן לתלמידים. חשבתי שאני ראוי לעדות אחרת. רציתי לשמוע את מה שהוא לא סיפר לאחרים. אני לא קהל, אני הבן שלו, ומגיעה לי עדות איכותית יותר.

"בספר ציירתי את הסיור שלא־היה באושוויץ, הסיור כמו שדמיינתי אותו, סיור VIP, רק אבא שלי ואני, בלי תיירים ובלי חיל האוויר מעל המחנה, בלי ישראלים עטופים בדגל הלאום. רק אחרי שציירתי הבנתי שאני מוכן לבקר איתו באושוויץ בלי להעמיד תנאים. שאני מוכן לעשות את המסע הזה בתנאים שלו, כי המסע שאני רוצה לא יתממש לעולם. בסופו של דבר, הביקור המשותף שלנו באושוויץ התקיים רק שלוש שנים אחרי שהספר התפרסם".

מה הוא חשב על מה שכתבת עליו?

"תוך כדי הכתיבה הבנתי שיכול להיות שהוא לא יאהב את הספר, אבל אמרתי לעצמי, לא נורא, אני עושה את זה בשבילי לא פחות מאשר בשבילו. כשהוא קרא את הספר לא הייתי לידו, אבל אחותי הצעירה, אירן, שגרה סמוך אליו בבלגיה, סיפרה לי שהיו כמה דברים שהפריעו לו. למשל, שכתבתי באחד העמודים שהוא נודניק.

"תיארתי בספר את אחד המפגשים שלנו, כשישבתי איתו בבית קפה בבריסל. הזמנתי אותו לארוחת בוקר, ולאורך כל הארוחה הוא קיטר שהחמאה קרה מדי, שהשירות איטי מדי ושהקפה קר מדי. כשיצאנו משם אמרתי לו, 'יש שני אנרי קישקה - הציבורי נפלא, הפרטי נודניק'. הוא נורא נפגע. זאת היתה הפעם הראשונה שבה דיברתי אליו ככה".

אולי זה היה ניסיון לאזן את מי שהיית בתור ילד, כשהלכת סביבו על ביצים כדי לא להכאיב לו?

"יכול להיות. ואולי גם התייחסתי בכך לאנדרטה החיה שהוא הפך להיות. בעיני התלמידים שהוא דיבר איתם, הוא היה מונומנט חי. באחת הביקורות שנכתבו על 'הדור השני' בבלגיה, מישהו כתב שאני שולף החוצה את הברגים שמחברים את האנדרטה של אבא שלי לבסיס שלה. מאוד אהבתי את המשפט הזה. אבא שלי היה בן אדם, לא מונומנט. היו לו חולשות, הוא היה לפעמים בלתי נסבל, ואני מת עליו".

"על כל קו אמר 'יימח שמו'"

יש בין מישל לאביו, כך מתברר, גם קווי דמיון מפתיעים. באחת הסצנות היפות בסרט, האב, שגם הוא נהג לצייר, מלמד את הבן כמה מסודות הציור שלו. "הוא היה אמן מתוסכל כל חייו, אבל לא קיבל תמיכה לא מהוריו, וכנראה גם לא מאמא שלי. רק עם הפרישה שלו לפנסיה הוא חזר לצייר ורשם בעיפרון על פי צילומים של רומן וישניאק, שתיעד את השטעטל, העיירה היהודית, לפני השואה. אני בטוח שעל כל קו שהוא צייר בעיפרון הוא אמר 'יימח שמו', שהוא ראה את הציור כנקמה בהיטלר".

שלושה חודשים אחרי ש"הדור השני" ראה אור, פנתה לקישקה המפיקה והבמאית היהודייה־צרפתייה ורה בלמון, בהצעה לעבדו לקולנוע. "פגשתי אותה והתאהבתי בה. אישה קטנה בת 91, עם שיער אדום ועוצמות בלתי רגילות, שפעלה עוד כחלק מ'הגל החדש' בקולנוע הצרפתי. יחד איתה עבדה על התסריט הסופרת והמתרגמת ולרי זֵנַטי, שבין השאר תרגמה לצרפתית את אהרן אפלפלד. הן עשו אדפטציה חופשית לספר שלי, והבטיחו לעשות את השינויים מתוך כבוד לסיפור ולסגנון, ומתוך הבנה שלמדיום הקולנועי יש דרישות משלו.

"קולגות מצרפת שאיתם התייעצתי אמרו לי: 'אם יש לך אפשרות לבחור אם להיות מעורב או לא - אל תהיה מעורב. אם אתה סומך על שתיהן, תן להן את החופש לעשות את הסרט כמו שהן מבינות'".

הפקת הסרט נמשכה קרוב לעשר שנים, וקישקה לא נטל בו חלק פעיל. "אני מאייר, קריקטוריסט (קישקה זכה ב־2008 בפרס דוש לקריקטורה; ק"ד) וקומיקסאי, אבל לא מבין באנימציה, שהיא מקצוע בפני עצמו. הסרט צויר על ידי 80 אנימטורים. תפאורות הרחובות והחדרים נבנו בתלת־ממד, והדמויות צוירו בקו. כדי להכין את זה, הם ערכו מחקר איך נראו הרחובות בלייז' בשנות ה־60 - עבודה שאני לא עשיתי עבור הספר שלי, ושאפשר לעשות אותה רק מתוך אהבה".

הסרט, אגב, מופץ בישראל על ידי חברת ההפצה "פילמהאוס" לסרטי אנימציה עצמאיים, שבעליה, אלן גרינבלט, מצא עצמו מתחבר רגשית לנושא - כבן דור שני בעצמו.

"בסרט יש חומרי תעודה"

באפריל 2020, תוך כדי העבודה על הסרט (שזכה בשני פרסים לסרטי נוער בפסטיבל קאן 2022), נפטר אנרי קישקה מקורונה, בגיל 94, כשהוא שוהה בדיור המוגן שלו בבריסל.

"הוא היה חולה בלי תסמינים, לא ידע שהוא הולך למות. זה הדיור המוגן היהודי היחיד בבלגיה, 100 דיירים שכולם ניצולי שואה. אבי היה צלול, אבל כבר לא עצמאי. בזכות העובדה שהכל כבר נכתב, לא נותרו בינינו משקעים. באותו זמן, מתוך האבל עליו, והקורונה, ובמקביל להודעה על היציאה הקרובה שלי לפנסיה מבצלאל, התחלתי לכתוב את הרומן הגרפי השלישי שלי (השני היה 'פלאפל עם חריף', שיצא ב־2018; ק"ד) - שאותו סיימתי עכשיו בצרפתית.

"הרומן החדש ייקרא 'ירושלים האחרת', ויש בו מחשבות שהיו לי בזמן הקורונה, כשהרשו לנו לצאת 100 מטרים מהבית. היה לי זמן עודף, בלי הנכדים, בלי הילדים - שניים מהם בתל אביב ואחד במעגן מיכאל. יש בספר מחשבות על דרכי, על העמדות שלי ביחס למה שקורה בחברה הישראלית, למה אני קריקטוריסט, האם הגשמתי את חלומותיי. זה ספר שהיה לי קשה מאוד לגבש אותו. הוא מאוד אישי ומאוד פוליטי, והכי יפה שלי - כי אני מצייר את הבתים בשכונה, את הרחוב שלי".

בסרט, האבא מצווה את הבן להמשיך לספר את הסיפור. אבל הסיפור הוא לא סיפור שואה.

"זה לא סרט שואה, כמו שהספר שלי הוא לא ספר שואה. אני מדבר על הדור השני, שלא חווה את השואה בעצמו. אמנם יש סצנה בסרט שבה מתגלים על השולחן צילומים אמיתיים מהשואה, ויש סצנה שבה רואים בטלוויזיה קטעים מצולמים ממשפט אייכמן, אבל זה לא היה חלק מהספר שלי. זה זיכרון של ורה בלמון, שהיתה ילדה קטנה בזמן השואה ואישה צעירה כשהתנהל משפט אייכמן, כך שאפשר לראות אותה כדור 1.5. אני הייתי רק בן 6 בזמן משפט אייכמן. אני חושב שהחומרים התיעודיים האלה הוכנסו כדי להעביר בכל זאת לצופים קצת ממה שהיה".

איך זה משליך, לדעתך, על האופן שבו צריך לזכור את השואה?

"כשכתבתי את הספר לא חשבתי על הנצחת השואה, רציתי רק לשחרר את עצמי מהמשא שנשאתי על כתפיי. אבל אם כבר שאלת, אני חושב שצריך ללמוד את השואה בקונטקסט רחב של ההיסטוריה במאה ה־20. יש לי המון ביקורת על השימוש בשואה ככלי פוליטי, 'אל נלך כצאן לטבח' וכו'. אם נוער ישראלי חוזר מאושוויץ יותר לאומי ממה שיצא לשם, זה פספוס. זו לדעתי זילות של השואה.

"אפשר ללמוד על השואה מצוין גם בלי לנסוע לאושוויץ. הביקור שם לא בהכרח מפיח תובנות. אני מאוד לא אוהב כשאנשים מתעטפים בדגל ישראל במחנות. בעיניי, תלמידים לא מספיק מבינים איך התרחש התהליך ההדרגתי של נישול אנשים מזכויות, כשבהתחלה הם נזרקו מאוניברסיטאות, מבתי חולים, מבתי משפט, ועד לגטו - הם לא מבינים איך עובד התהליך שבו מפסיקים לראות אנשים כאנושיים".

שלוש שעות בלי להעיר

במבט רטרוספקטיבי, קישקה רואה את "הדור השני" כספר שסייע לניקוז משקעים ולריפוי הקשר עם אביו. "בהתחלה הייתי מאוד בוטה כלפיו בכתיבה, ואז הבנתי שאני צריך למצוא טון שגם הוא וגם הקורא שלי יבינו. למצוא דרך שלא תפגע באבא שלי. לא רציתי חיסול חשבונות עם ההורים. בסופו של דבר, הספר הוא הצלקת היפה של הפצע המשפחתי.

"גם אם לאבא שלי היו השגות על הספר, בסופו של דבר הוא הבין שעשיתי כנראה משהו משמעותי. וכשבאתי לדבר על הספר מול כיתת חוקרים והיסטוריונים בבלגיה, הוא התיישב בשורה הראשונה והקשיב לי. לאבא שלי תמיד היו הערות, ודווקא הייתי מקבל אם היה מעיר לי משהו, אבל הוא ישב שלוש שעות בלי להעיר כלום, ובסוף ההרצאה, כשכולם מחאו כפיים, הוא קם לנשק אותי וחזר לשבת. כולם נשארו בשקט גדול, ואז אמרתי: 'אתם צריכים לדעת שזאת הפעם הראשונה שבה אבא שלי מקשיב לי'. כולם פרצו בצחוק".

shishabat@israelhayom.co.il