קיבוץ קליה - לא מחכים לממשלה
ים המלח בצרות. חופים רבים כבר נסגרו, ואתרי תיירות ננעלו מחשש לבולענים שנוצרו בגלל תהליך ההתייבשות. כמה משוגעים לדבר מתעוררים בכל בוקר כדי לשנות את המגמה. באתר שנפתח ברשת 20 אלף איש כבר חתמו שהם מצטרפים למאבק.
זה מדהים ומאכזב, אבל נראה שאת מלחמתו של אחד המקומות המיוחדים בעולם מנהלים כמה תושבים אכפתניקים. כי כשהכל מתקוטטים על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, איש אינו שומע את זעקת הטבע הדומם.
אחת המשימות החשובות של המועצה האזורית מגילות ושל תושבי המקום היא גיוס כללי למלחמה להצלת הים, הנסוג מדי שנה ב־120 ס"מ. אם לא יהיה שינוי דרמטי, בקרוב תהיה שם רק שלולית עכורה. "הם אומרים לנו, אוי ואבוי, נפצה אתכם", אומרת לינדה שטיין, תושבת קיבוץ קליה. "אבל מי צריך כסף? אנחנו רוצים את הים. אנחנו כבר לא עצובים, אנחנו כועסים".
לינדה היא ממייסדות ארגון "שומרי ים המלח" שקם לפני כשנה ומאז פועל באינטנסיביות כדי למצוא פתרון למשאב הטבע הגווע. "הגופים הממשלתיים מסתכלים על אג'נדות קרובות ולא על הטווח הרחוק, וכדי לשנות צריך לפעול לטווח הרחוק", אומרת יעל מאור, חברתה של לינדה לארגון.
"'שומרי ים המלח' הצליחו לראשונה להגיע לקואליציה של הארגונים הירוקים, שהולכים להילחם יחד. כולם דיברו שמפריע, אבל אף אחד לא קם ועשה. במידה מסוימת, ים המלח הוא החצר האחורית של מדינת ישראל. נעשה הכל כדי להגיע להחלטת ממשלה לגביו".
לינדה ויעל הגיעו לקיבוץ בשנות ה־70. הן זוכרות את הים במצב אחר לחלוטין. "דיברתי לא מזמן עם קבוצת תיירים מגרמניה. מישהו מהם שאל 'אתם חושבים יום אחד להחזיר אותו?'. עניתי 'למי?'" לינדה מספרת. "כשבאנו לכאן לא היה כלום, אפילו לא חיות. בוקר אחד התעוררתי ושמעתי ציוץ ציפורים. הערתי את בעלי ואמרתי 'תקשיב', ומאז אני שומעת את הציפורים שהגיעו בעקבותינו. זוכרת שהמים הגיעו עד לבניין שקראנו לו הילטון. היום אתה כבר לא רואה את המים, ואומרים שבעוד עשור נגיע לנקודת האל־חזור".
בארגון "שומרי ים המלח" מקדמים את "החלופה הצפונית": מים שיועברו מהים התיכון באמצעות צינור המוביל הארצי, בדרך יעברו תהליך התפלה ומשם יוזרמו לים המלח. "אנחנו צריכים 700 מיליון קוב בשנה", אומרת יעל מאור מקיבוץ קליה (מימין). "אם נביא 500 מיליון קוב ונוריד את הנסיגה השנתית ל־20 ס"מ - עשינו את שלנו"
לא מעט פתרונות הוצעו במהלך השנים. כעת מנסים בארגון לקדם רעיון משמעותי בשם "החלופה הצפונית" - מים שיועברו מהים התיכון, באמצעות צינור המוביל הארצי לכנרת, ובדרך יעברו תהליך התפלה. ומשם, בסיועו של נהר הירדן, הם יוזרמו לים המלח.
"כדי לאזן את כמות המים בים המלח צריכים 700 מיליון קוב בשנה", יעל אומרת. "אנחנו אומרים שאם נצליח להביא 500 מיליון קוב, ונוריד את הנסיגה השנתית מ־120 סנטימטרים ל־20 סנטימטרים, עד שיהיו טכנולוגיות נוספות - עשינו את שלנו".
"אנשים במדינה לוקחים את הנושא משני כיוונים", מסביר חזי, בעלה של לינדה וחבר בארגון, "או כדבר מובן מאליו, או כאסון. את 'אבל מה אנחנו יכולים לעשות?' - צריך לשנות ל'כן, אנחנו יכולים'. אנחנו רוצים שלכל אזרח ותייר שיעברו בכביש 90 תהיה מודעות לכך שהים בסכנה. כמו שבזמנו רצה הסיסמה 'העם עם הגולן', שהתחילה עם קומץ והגיעה לכל קצות המדינה".
בצעדת ים המלח שנערכה לאחרונה עמדו ילדי בית הספר היסודי האזורי והחתימו אנשים שהגיעו לאירוע. "הילדים שלנו לומדים איך לשנות את המציאות", לינדה מספרת. "השנה כל כיתה העלתה רעיונות איך ניתן להציל את הים, וכיתה אחת עמדה והחתימה. הילדים אמרו לבאים 'אנחנו לא רוצים שזו תהיה צעדה לזכר ים המלח'. לא היה אחד שלא חתם. הכי חשוב לתת לילד הרגשה שהוא יכול לשנות את העולם".
"כמי שחיים כאן כבר 50 שנה, אנחנו נושמים את המצב", יעל אומרת. "המדינה הקימה ועדות מקצועיות, אבל באופן אופרטיבי שום דבר לא נעשה. אני זוכרת שלפני 20 שנה הייתי בכנס ודיברו שם על מה שיקרה למערכות האקולוגיות, לחיות, לצמחים, אבל לא דיברו על ההתיישבות. אמרתי שבלי התיישבות לא נוכל לשמור על המערכות האלה, ואם הים ימשיך להידרדר, מה יקרה לנו?".
קיבוץ מצפה שלם - לבחור כל יום מחדש
חגיגות יום העצמאות ה־75 למדינת ישראל נמצאות מעבר לסיבוב. אבל לאריה כהן, ראש המועצה האזורית מגילות שבצפון ים המלח, הימים לא קלים. הוא שוב ייזכר בבנו נמרוד שנפל בשעות הראשונות של מלחמת לבנון השנייה, וזו תהיה גם הפעם הראשונה שבה יעבור את היום הקשה בלי אסתי, אשתו, שנפטרה בקיץ האחרון ממחלת הסרטן.
"ב־2 לפנות בוקר, אחרי שנמרוד נהרג ועוד לפני שנקבר, עשינו, אסתי ואני, הסכם עם שלושה סעיפים", כהן נזכר. "הראשון היה שאנחנו בוחרים בחיים. השני - שלכל אחד מאיתנו תהיה נפילה כזו או אחרת, וזה מותר. הסעיף השלישי סיפר שיש לנו זה את זה כדי להזכיר את הסעיף הראשון. זה לא טריוויאלי. אתה צריך לבחור כל יום מחדש. ולפעמים צריך מי שיזכיר. היום יותר קשה כשאין אותה, אבל אני עדיין בוחר בחיים".
כבר שבע שנים שכהן (63), תושב וממייסדי קיבוץ מצפה שלם, מנהיג את המועצה האזורית שנמצאת בתחומי יהודה ושומרון. הוא היה ממקימי חברת הקוסמטיקה AHAVA ביישוב, ושימש במשך כעשר שנים היו"ר שלה, עד שהחליט לעבור לפעילות ציבורית. "מעולם לא חשתי שאני מפסיד משהו כשבחרתי להתגורר כאן", הוא אומר, "להפך, תמיד היתה לי התפתחות אישית טובה. בגיל 22 הייתי גזבר הקיבוץ ומראשוני מפעל AHAVA, אבל אחרי שבני נהרג רציתי לעשות משהו יותר משמעותי מכסף".
סמל נמרוד כהן היה חייל נח"ל בגדוד 50. ב־12 ביולי 2006, כשחיזבאללה חטף את החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב - אות הפתיחה למלחמת לבנון השנייה - כוח שבו שירת יצא לפעולה. טנק שנסע לפניהם עלה על מטען רב־עוצמה, והם תפסו עמדה במוצב שטווח על ידי חיזבאללה. אחד החיילים בכוח נכנס להלם, וכשנמרוד ניגש לגונן עליו הוא נפגע מרסיס ונהרג. כהן זכה על הפעולה בצל"ש ממפקד חטיבת הנח"ל.
"זו רעות מבלי לשאול שאלות", אומר האב השכול. "הבחור שניצל היה אצלי בבית ואמר 'הבן שלך חטף את הרסיס שהיה מיועד לי'. נמרוד יצא לקרב וידע שהוא משרת את מדינת ישראל ולא את ראש הממשלה. אני תמיד מדבר על זה באזכרות. בני היה איש של כבוד אדם, והממלכתיות, לצערי, הולכת אצלנו לאיבוד משני הצדדים, וזה חודר גם לצבא. ראש הממשלה הוא שלי, של השמאל וגם של הימין. הוא צריך להיות ממלכתי, והאופוזיציה צריכה להתייחס אליו בכבוד הראוי".
אריה כהן, ראש המועצה האזורית מגילות (בתצלום), שכל את בנו, שקיבל צל"ש על שהציל חייל אחר. "הבחור שניצל היה אצלי בבית ואמר לי: 'הבן שלך חטף את הרסיס שהיה מיועד לי'. נמרוד יצא לקרב וידע שהוא משרת את מדינת ישראל, ולא את ראש הממשלה. הממלכתיות, לצערי, הולכת אצלנו לאיבוד בשני הצדדים, וזה חודר גם לצבא"
כהן מדבר בשקט. לא פעם קולו רועד, ולעיתים נדמה שהוא משתדל לא להזיל דמעה. בכל זאת, הכאב טרי. "אשתי המנוחה היתה נואמת בחסד", הוא מספר. "לפני חמש שנים נערך טקס זיכרון ממלכתי לחללי מלחמת לבנון השנייה, והיא אמרה שם שבשביל לעשות שלום אנחנו צריכים קודם כל שלום בינינו. גם אז היה שבר בעם, אבל הוא הולך ומתעצם, ואני לא יודע מה יהיה סופו. אני מאמין שאפשר להגיע להבנות".
במועצה האזורית מגילות חוגגים את יום העצמאות ביום עצמו ולא בערב, בעיקר מסיבות כלכליות, אבל כהן מודה שהסמיכות ליום הזיכרון קשה, ושאם לא היה ראש מועצה - היה נמנע כנראה מחגיגות.
"פעם היה דיון בפורום המשפחות השכולות", הוא מספר. "חלק אמרו שצריך לשנות את המועד וחלק טענו שלא. אמרנו שכל עוד אין קונצנזוס, לא נעשה דבר. אולי מגוחך לומר, אבל אני כאילו 'מנוסה' באובדן, למרות שכל אחד הוא אחר. אשתי היתה שותפה וחברה אמיתית במשך 40 שנה, ואילו איבוד בן זה כמו שיש לך תרמיל כבד על הגב ואתה שוכח שהוא נמצא, כי התרגלת. אבל בכל אבן קטנה אתה מועד, וזה מפיל אותך יותר חזק. וזה קורה במקומות הכי לא צפויים ומטורפים".
כביש 90 - קפה בדד
בסמוך למצפה שלם, בכביש 90, על גדות ים המלח, נמצאת "קפסיטו", עגלת הקפה או הפוד־טראק של מור ואודי קרן. "אנחנו רואים את ההבדל בין ישראלים לתיירים כשמדברים על ים המלח", מור מספרת בזמן שהיא מארגנת את העסק לקליטת לקוחות של בוקר. "תיירים לא מצליחים להבין איך המקום הוא לא פנינה, ולישראלים, גם כאלה שלא היו כאן שנים, זה לא מזיז. לי עצוב שרוב הסיכויים שהילד שלנו, שהיום הוא בן שנה וארבעה חודשים, יגדל כשים המלח כבר לא יהיה".
מור (31) ואודי (34) הכירו לפני שמונה שנים כשעבדו במלצרות בבר בראשון לציון. בתקופת הקורונה התחתנו ונולד להם ילד. עד לא מזמן התגוררו במושב כפר טרומן, בסמוך לנתב"ג. היא מדריכת פילאטיס, והוא התעסק במשך השנים בביטוח אבל תמיד חלם על הקמת בית קפה בסגנון פריזאי.
"עשיתי קורס יזמות", אודי מספר. " הגעתי למדריכים וליועצים שרובם אמרו 'בפתיחת עסק יש לך 15 אחוזי הצלחה בשנתיים הראשונות, ותצטרך להשקיע בין מיליון למיליון וחצי שקלים'. הרעיון נגנז".
יוקר המחיה במרכז והרצון למצוא שקט גרמו לבני הזוג לחפש מקום מגורים חדש. הם בחרו בקיבוץ מצפה שלם שעל שפת ים המלח, שאליו הגיעו בחודש אוגוסט האחרון, מבלי לדעת איך יתפרנסו. "יומרני לומר שידעתי שנסתדר, אבל גם לא היה חשש", מור מספרת. "אנחנו הרפתקנים ואין לנו בעיה לנסות דברים חדשים. מקסימום לא ילך, אז בתוך שעה וחצי אני בבית של ההורים".
"כוח אדם זו בעיה מוכרת באזור", מסביר אודי קרן (מימין). "אין אנשים שרוצים או יכולים לעבוד. אנחנו לא נחים - מבשלים ומנקים. אחרי לילה, בטח בסופ"ש, אנשים משאירים פה ערימות זבל. יש פה טיפוסים. אחד לוקח שאכטה מסיגריה ומעיף לי אותה מול העיניים, אחרי שנתן לי עצה לא לעבוד בשבת"
ההארה הגיעה כשהתברר שבאזור אין יותר מדי בתי קפה ומסעדות על אם הדרך. אז מקום בנוי היה גדול עליהם, אבל מיזם של פוד־טראק נקלט כהרבה יותר נגיש. בינואר האחרון הציבו את העסק החדש במקום שמאפשר חניה, פרשו כיסאות שמהם ניתן לצפות בים הנסוג, אבל נכון לעכשיו המקום פתוח רק ארבעה ימים בשבוע, מחמישי עד ראשון, בגלל בעיות לוגיסטיות.
"כוח אדם זו בעיה מוכרת באזור", אודי מסביר, "אין אנשים שרוצים או יכולים לעבוד, בטח ברמה מקצועית. אנחנו צריכים עובדים כדי להוריד מעלינו את העול, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים גם לנוח. מאז שהתחלנו ועד היום אנחנו לא נחים - מבשלים, מוכרים ומנקים את המקום, כי אחרי לילה, בטח בסופ"ש, אנשים משאירים פה ערימות זבל. אתה לא מאמין איזה טיפוסים יש. אחד לוקח שאכטה מסיגריה, מעיף לי אותה מול העיניים אחרי שנתן לי עצה שלא אעבוד בשבת".
אודי אומר שהוא אוהב דווקא את הנידחות, היות שהמקום מסנן טבעית את אלה שמגיעים. יש כאלה שלדבריו חוששים לבקר שם משום שמדובר בשטחי יהודה ושומרון, ויש כאלה שהבולענים מטרידים אותם. ובניגוד למקומות אחרים בארץ, גם בחגים לא תמיד עמוס בסביבה.
"מישהו חייב להרים את הכפפה, כי אנחנו באים כחבר'ה צעירים אמנם לשפר את איכות החיים, אבל גם להפריח את השממה", אודי אומר, "ליצור עניין במקום שקט. וזה לא משנה אם זה פוד־טראק או כל עסק שיכול לגרום לאנשים מבחוץ לבוא".
זוג תיירים מפריז עוצר וטועם מהעוגיות שאודי מכין, וקובי מעין גדי מתיישב ומבקש אספרסו כדי להתעורר. "אתה רק יורד את הירידות של ההרים ונרגע במין אווירת סיני", מור אומרת. "הזמן הוא לא פקטור משמעותי פה". אודי, שבדיוק סידר לאורח אספרסו על פי הספר, אומר: "אני לא מתגעגע למרכז. יש לי לחץ בכל הגוף רק מלחשוב על הרעיון. העיר היא לא מקום בשבילי".
קיבוץ בית הערבה - סוף לסיפור רומנטי
בבית הקברות הישן של קיבוץ בית הערבה, הנמצא במובלעת בשטח הישראלי מעבר לגדר הגבול, ייערך ב־20 במאי טקס האזכרה השנתי לדור המייסדים. אין קשר משפחתי לחלוצים או ליישוב ההיסטורי, חוץ מהשם המחייב, אבל מדובר בשמירת המורשת. כמו שאמר יגאל אלון: "אדם ללא עבר - ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
קיבוץ בית הערבה הוקם במאי 1939 על ידי חלוצי תנועת הנוער "המחנות העולים". הקרקע המלוחה שבצפון ים המלח, על גדות הירדן, הוכשרה וניטעו בה בננות, וכן נשתלו ירקות, ובמיוחד עגבניות שצברו מוניטין. ממקום צחיח בית הערבה הפך לסיפור הצלחה.
טרגדיות רבות ידע המקום בשנותיו הראשונות. נמרוד שכטר, שהיה מ"כ בפלמ"ח, נהרג בתאונת אימונים. יעקב לביא וזאב לוינטל נרצחו על ידי ערבים כשיצאו לדוג על גדות הנהר. גדעון קורנל בן ה־3, בנם של דוד וחנה, ממייסדי הקיבוץ, מת מטביעה בבור מים. ואילו אליהו עבד־אלנביא בן ה־48 עלה מעיראק דרך היבשה, אך לאחר שחצה את הירדן ונישק את האדמה בסמוך לבית הערבה נפל ונפטר.
קיבוץ בית הערבה פונה ב־20 במאי 1948, מחשש שגורלו יהיה דומה לגורל כפר עציון שרבים מאנשיו נטבחו. חברי הקיבוץ ביקשו להישאר ולהילחם על המקום שהקימו, אבל קיבלו פקודה לעזוב. מאחור נותרו כמזכרת רק חמשת הקברים. המפונים בנו את עתידם בקיבוצים כברי וגשר הזיו בצפון. כשחזרו לבקר, כשהשטח חזר לידי ישראל ב־1967 אחרי מלחמת ששת הימים, מצאו שבית הקברות נבזז והקברים הושחתו. במאמץ רב נאספו עצמות חמשת המתים, ונבנה בבית העלמין קבר אחים.
ב־1980 המותג בית הערבה חזר כהיאחזות נח"ל, כחמישה קילומטרים ממערב למקום שבו שכן בעבר הקיבוץ. בחלוף שש שנים היישוב אוזרח. בשנת 2000 בית הערבה עבר למקום הקבע, ממערב לכביש עוקף יריחו, והיום מתגוררות בו 65 משפחות.
כמה שנים החיים התנהלו במסלולם ביישוב החדש, עד שאיתן סט מקיבוץ גדות, שניהל את קהילת בית הערבה, אמר שהם לא יכולים להתעלם מהעבר ההיסטורי. אט־אט החל להיאסף במקום חומר.
איתן סט מקיבוץ גדות, שניהל את קהילת בית הערבה, אמר שהם לא יכולים להתעלם מהעבר. התברר שבארכיון של קיבוץ כברי נאספה ניירת רבה שנלקחה מהיישוב שננטש. החל להירקם קשר בין המתיישבים החדשים לחברים הוותיקים, וכעת ילדיהם שומרים על הגחלת
מתברר שבארכיון קיבוץ כברי, שאליו הגיעו חלק מהמפונים, נאספה ניירת רבה שנלקחה מהיישוב שננטש, בעיקר יומנים ואלבומי תמונות. החל להירקם קשר בין המתיישבים החדשים לחברים הוותיקים, אף שאין ביניהם קרבה משפחתית וגיאוגרפית. ב־2008 נערך בבית הערבה כנס גדול שאליו הגיעו המייסדים, וכעת אלה ילדיהם ששומרים על הגחלת.
וכך, מדי שנה, מתקיים בקיבוץ שבוע בית הערבה ההיסטורי, ששיאו בטקס בבית העלמין הישן שנמצא בסמוך למקום שבו שכן היישוב. השרידים היחידים שנותרו מאז, מלבד הקברים, הם כמה מרצפות וגזע עץ דקל. סוף עצוב לסיפור רומנטי.
קיבוץ אלמוג - כשמן בעצמותינו
בכניסה לקיבוץ אלמוג גיא ארליך מקווה שלסיפור הרומנטי שלו יהיה סוף טוב יותר. אולי בזכות האפרסמון הקדום שהוא מגדל, שיציל את העולם, או לפחות חלק ממנו.
ארליך (52) לא גדל כחקלאי, להפך. מדובר ביליד ירושלים שעסק לא מעט שנים בעיתונות, אבל ב־2008, כמה חודשים לפני שהוא ואפרת אשתו החליטו לעבור לסביבת ים המלח, כדי לגדל את ילדיהם במקום פסטורלי, הוא נתקל בעין צוקים בשלט שסיפר על האפרסמון הקדום, שגדל בעבר באזור.
לצמח העתיק אין קשר לאפרסמון הכתום שאנחנו מכירים. זהו צמח שממנו היו מפיקים בעבר בושם בצורת שמן, או תרופות. "הוא היה ממרכיבי הקטורת של בית המקדש, וייחסו לו המון סגולות", ארליך מספר. "השתמשו בו לריפוי אפילפסיה, דלקות וזיהומים, כאבים והכשות נחשים".
ארליך לא חשב רק כחקלאי, אלא גם כיזם - איך מחזירים את האפרסמון הקדום לימיו היפים? אבל לפני הגידול היה צריך לאתרו. כשנה אחרי שהחל את המחקר התברר שהצמח נמצא בארץ. בגן הבוטני בגבעת רם בירושלים הצליחו להנביטו. כשהבינו שהצמח לא אוהב אוויר הרים, נתנו חלק לגן הבוטני בעין גדי וחלק לד"ר איליין סולווי מקיבוץ קטורה שבערבה, המתמחה בחקלאות מדברית בת קיימא. ד"ר סולווי היתה זו שנתנה לארליך את השתילים הראשונים ואת ההדרכה.
"לקחתי ייעוץ עסקי", גיא מספר. "היועץ אמר שאני פנטזיונר ויומרני, והציע שאתמקד בתיירות. מצד אחד הקשבתי וקרו לי דברים טובים, ומצד שני הקשבתי ללב".
גיא ארליך מקיבוץ אלמוג (בתצלום): "מכון המקדש והסנהדרין החדשה כבר מינו אותי לספק הקטורת. בפעם הראשונה שראש מכון המקדש היה אצלי, אמרתי לו שאשמח לספק את השמנים, אבל לא אבנה לו את בית המקדש. הוא כעס עלי ואמר שאני לא יודע מה ייעודי בחיים"
לצד האפרסמון הקדום, וכדי לפתח חוות צמחים, ארליך הפך לאספן צמחי בושם וצמחי מרפא מהמקרא ומהמדבר. יש לו היום בחווה עשרה מיני לבונה מתוך 22 מינים בעולם, ויותר מ־40 מיני מור מתוך יותר מ־200. "הם מגיעים מהיקב ומהגורן", הוא לא חושף סודות. "חוץ מלבונה אחת שמגדלים חקלאית בהודו, כל שאר המור והלבונה אין להם חקלאות בשום מקום בעולם. הם גדלים בר, בעיקר באפריקה".
איזה צמח הכי מבוקש?
"לבונת הקטורת, הקדושה גם לנוצרים ולערבים. יש לה פוטנציאל רפואי ומחיר שוק גבוה, והיא גדלה בר בעיקר בתימן ובנסיכות עומאן. אין לה גידול חקלאי בשום מקום, ובגלל הביקוש הרב יש תופעה של ניצול־יתר במטרה להפיק כמה שיותר שרף, וזה הורג אותה. כבר יותר מחמש שנים היא ברשימת העצים המצויים בסכנת הכחדה. בלי להתכוון אני אחד היחידים בעולם שמגדל אותה חקלאית".
ארליך מספר שאם היה מדובר בחקלאות נטו הוא היה משתעמם, לכן הוא מנסה לעניין אחרים בסגולות הרפואיות של צמחיו. "עד לפני 100 שנים, 99% מחומרי הגלם לתעשיית התרופות היו צמחים. ואז גילינו את הפניצילין ולמדנו לסנתז חומרים, אבל יש עדיין הרבה פוטנציאל במה שהם יודעים לייצר", הוא משוכנע. "אני לא חוקר או מדען, אבל יש הרבה מתעניינים. מכמה וכמה סיבובים שעשיתי בין חוקרים ומוסדות גולגלתי מכל המדרגות בחביבות ועם משפט שאיתו אני לא יכול להתווכח: 'הצמחים מעניינים, אבל צריך תקציב'. אי אפשר לרשום פטנט על צמח, מה שמוריד הרבה מהמוטיבציה של חברות התרופות הגדולות".
דווקא בתקופת הקורונה, כשכל העולם חיפש תרופה, היו לארליך רגעי נחת. "יצאתי לסיבוב חוקרים ומוסדות, וגם הפעם גולגלתי מכל המדרגות", סיפר. "קניתי שמן זית משכן בכפר אדומים, ובישלתי אותו בטמפרטורה מדודה יחד עם פרי ושרף של הצמחים המרכזיים שלי - האפרסמון הקדום ולבונת הקטורת. את השמן התחלנו לחלק לחולים. אחד הלקוחות הראשונים העלה פוסט לפייסבוק וכתב שהשמן החזיר לו את הנשימה. הפוסט הפך לוויראלי".
זה לא העשיר את ארליך, אבל הוסיף לו כוח. היום הוא מתפרנס בין היתר משמן אתרי שהוא מייצר, אמנם לא בכמויות מסחריות, אבל עדיין משתלם, גם אם מ־100 ק"ג אפרסמון, אחרי תשע שעות ייצור, הוא מפיק רק 250 מ"ל.
ואם זה לא מספיק, אז אולי בית המקדש שיוקם באחד הימים יפתור את בעיותיו הכלכליות. "מכון המקדש והסנהדרין החדשה מינו אותי לספק הקטורת של בית המקדש", הוא מספר. "בפעם הראשונה שראש מכון המקדש היה אצלי אמרתי לו שאשמח לספק, אבל שאני לא אבנה לו את בית המקדש. הוא כעס עלי ואמר שאני לא יודע מה ייעודי בחיים".
מועצה אזורית מגילות ים המלח
מיקום:
צפון־מערב ים המלח
סה"כ יישובים במועצה:
6
תחום שיפוט:
650 אלף דונם
אוכלוסייה:
2,155 תושבים
(הנתונים על פי אתר הלמ"ס)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו