בית המשפט התיר נישואי כהן וגרושה

חתונה בשנות ה־50 (למצולמים אין קשר לכתבה), צילום: אוסף שוורץ, ארכיון "ביתמונה"

סיפור האהבה לבלב כמעט מייד עם היכרותם של אהרון כהן, רווק בן 43, ובלה בדפליק, גרושה בת 38, שניהם תושבי תל אביב.

כעבור ארבע שנים ניגש הצמד להירשם לנישואים בבית ועד הקהילה בעיר, אך בתום בדיקת מסמכיהם הודיע הרב התורן למר כהן: "כיאה לבן גזע הכוהנים, יהיה עליך לקשור את חייך עם אישה אחרת - כזו שלא נישאה בעבר לאדם אחר". בתגובה עזבו כהן ובדפליק את המקום המומים, והאישה נראתה ממררת בבכי קורע לב.

אהרון ובלה חיו יחד מ־1949 בדירה שרכשו בתל אביב, וגם ניהלו יחד מסעדה בבעלותם. "כל השכנים והמכרים שלנו בטוחים שאנחנו זוג נשוי", אמרו בני הזוג כשהסיפור הגיע לידיעת העיתונות. "אנחנו חייבים להם חוב מוסרי, שלא לדבר על היתרונות שיש לנישואים, החל מניכויים לאישה ממס הכנסה וגמור בהכרה בילדים כבנים חוקיים".

בני הזוג שטחו את בעייתם בפני עו"ד דוד גנור, שכבר טיפל בבעיה דומה בעבר. גנור ערך שטר נישואים וכתובה, וקיבל את אישורו של שופט בית המשפט המחוזי, יצחק קיסטר, שקבע בפסיקתו, באמצע אפריל 1953, ש"בצירוף כל העובדות הידועות - יש תוקף לנישואים".

בני הזוג כהן ובדפליק היו, קרוב לוודאי, מהבודדים שנישאו בארץ בנישואים אזרחיים, שכן חודשים ספורים אחר כך, בספטמבר 1953, נקבע בחוק ש"נישואין וגירושין בישראל יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים", מה שמחייב מאז את כל המעוניינים בנישואים אזרחיים - לעשות זאת מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל.

"למקד המשק בחקלאות"

סניף של בנק לאומי, תחילת שנות ה־60, צילום: וילם ואן דה פול, המוזיאון הלאומי, הולנד

באסיפה הכללית של בעלי מניות בנק לאומי לישראל, שהתכנסה ב־9 באפריל 1953 בתל אביב, קרא יו"ר מועצת המנהלים של הבנק, אליעזר הופיין, להעביר את המשק הישראלי מפיתוח התעשייה לפיתוח החקלאות.

הופיין, יליד הולנד ורואה חשבון בהשכלתו, היה בן 72 ונחשב לאחד מקברניטי המשק בישראל בכל הנוגע לתכנון מדיניות כלכלית. זאת בזכות ניסיונו הרב, שנצבר בעשרות שנות פעילות, שבהן שימש מנכ"ל בנק אנגלו־פלשתינה ואחר כך יו"ר מועצת המנהלים של הבנק - שפעל כחברה־בת של אוצר התיישבות היהודים. בנק אנגלו־פלשתינה שינה את שמו ב־1951 לבנק לאומי לישראל, בהנהגתו של הופיין.

"בתקופת השלטון הבריטי הצליחה ממשלת המנדט לספק את כל צורכי המזון של תושבי ארץ ישראל, וזאת בזכות מעמדה של בריטניה כאימפריה עולמית באותם זמנים. אולם בריטניה כבר לא פה חמש שנים, ועלינו להיות האחראים לביטחון התזונתי של אזרחינו. תקופת הצנע שבה אנו חיים מוכיחה שהמשימה אינה קלה כלל, וככל שהאוכלוסייה תתרחב - כך תגדל הסכנה שלא נוכל לספק לכל התושבים את צורכי המזון הנדרשים לקיומם הבסיסי".

הופיין הסביר ש"בבחירה בין פיתוח תעשייתי ופיתוח חקלאי, ישראל חייבת לעת הזאת להתמקד בחקלאות, כי רק החקלאות תצילנו". לדבריו, רוב תוצרי התעשייה שפותחו בארץ אינם מיוצאים, ולכן לא נצבר בעבורם מטבע חוץ. "מכך יוצא שמחד, לא תהיה לנו אפשרות, במצב החקלאות הנוכחי, לספק את כלל צורכי ההזנה הבסיסית של האזרחים; ומאידך, לא יהיו לנו רזרבות של מטבע חוץ לייבא מזון לארץ".

בסיום דבריו הדגיש הופיין שהוא לא מציע להזניח את התעשייה. "גם בעתיד, רוב האוכלוסייה תתפרנס ממנה במישרין או בעקיפין, אולם אם תאבי חיים אנו, נידרש בשנים הקרובות לווסת את העשייה המשקית לכיוון החקלאות".

משחק השחמט כובש את הנוער

תחרות שחמט בישראל, שנות ה־60, צילום: I.P.P.A. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

באמצע אפריל 1953 החלה, לראשונה במדינת ישראל, תחרות שחמט בינלאומית לנוער בהתכתבות, בין "מועדון השחמטאי הצעיר" מייסודה של עיריית חיפה לבין מועדון "בוסטון קולג'" בארה"ב.

המועדון האמריקני הציע לבצע את העברת פקודות המהלכים בטלפון, אולם למועדון מחיפה לא היה תקציב לשיחות טלפון בינלאומיות. לכן הוחלט, בלית ברירה, לקיים את העברת המהלכים באמצעות הדואר, וב־13 באפריל 1953 התקבל בחיפה מכתב דואר אוויר ראשון מבוסטון, ובו פרטי מהלך הפתיחה של המועדון האמריקני.

המכתב עורר התרגשות רבה, וכבר באותו היום, בשעת אחר הצהריים, ערכו חברי "סקציית הנוער" של המועדון פגישה, ולמחרת נשלח בדואר אוויר מכתב לבוסטון, ובו פרטי מהלך התגובה על לוח השחמט.

הרוח החיה בענייני שחמט בחיפה היה ד"ר צ'פלר - רופא תל־אביבי שכיהן באותה עת כיו"ר "איגוד השחמטאי הישראלי" והעתיק את מגוריו לחיפה בנימוק ש"יש בעיר פוטנציאל גדול מאוד של צעירים מבריקים". הללו אכן נדבקו בהתלהבותו, ובתוך פחות משנתיים הוקמו בעיר לא פחות משמונה מועדוני שחמט. ההתלהבות פשתה גם בקרב צעירים בעשרות נקודות יישוב נוספות ברחבי הארץ.

דינה זלטין, המנהלת כיום את הליגות באיגוד הישראלי לשחמט, מדווחת שבישראל יש 75 מועדוני שחמט פעילים, ובהם 5,500 שחקנים - עשירית מהם שחקניות. לדברי זלטין, סדרת הטלוויזיה המוערכת "גמביט המלכה", ששודרה לפני כשנתיים, הביאה לגידול משמעותי ברמת ההתעניינות בשחמט בכל העולם ובכל הגילים - וכך גם בישראל.

בוטל הפיקוח על גזוז

כרזת "מיצי", ספק מיצים לגזוז, צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

בעקבות מו"מ בין משרד המסחר והתעשייה ו"ארגון בעלי הקיוסקים", דווח ב־12 באפריל 1953 על "ביטול ניסיוני של הפיקוח על ענף המשקאות בקיוסק". המהלך הותנה בקבלת אחריות מצד הארגון להעברת הנחיות לבעלי הקיוסקים בנוגע למחירים החדשים.

בעקבות זאת, נקבע בארגון שמחיר כוס סודה בקיוסק יעלה מ־10 פרוטות ל־15 פרוטות (התייקרות של 50%) ואילו מחירה של כוס גזוז יעלה ב־20%, מ־25 פרוטות ל־30 פרוטות. בנוגע למחיר כוס מיץ פירות הדר, תפוזים בעיקר, הנסחטים בקיוסק לעיני הקונים, נקבעה עלייה של 45%, מ־70 פרוטה ל־100 פרוטה. בחוזר שהפיץ ארגון בעלי הקיוסקים לחבריו צוין ש"משרד המסחר נותן לנו 'שאנסה' (הזדמנות) להוכיח שאנחנו לא חזירים, וחבר שלא יכבד את החלטות הארגון ויפקיע מחירים - יסולק מהארגון תכף ומייד. ראו הוזהרתם!"

בלי חזירים בלונה פארק

לקראת יום העצמאות החמישי של ישראל, שחל בה' באייר תשי"ג (1953), אישרה עיריית ירושלים לקבוצה של נכי צה"ל להפעיל בעיר לונה פארק. המפעילים נדרשו להעמיד לבדיקה של נציגי העירייה את כל המתקנים שיופעלו ביום העצמאות הקרוב בשטח המיועד, לא יאוחר משבועיים לפני יום החג. כשהגיעו נציגי העירייה לבדיקות, הם נדהמו לראות שעל הקרוסלות המסתובבות, בין דמויות של פילים, סוסים ואריות, יש גם, רחמנא ליצלן, דמויות של חזירים. הנציגים מסרו למפעילים ש"העירייה לא תיתן ידה לחבב חיה טמאה על הילדים", ועזבו את המקום ללא חתימה על רישיון לעסק שנדרש להפעלת הלונה פארק.

כעבור שעות אחדות הגיע נציג מטעם המפעילים למחלקת הרישוי בבניין העירייה ודיווח ש"דמויות החזירים טושטשו עד לבלי הכר". למחרת נערכה בדיקה חוזרת, וסוף־סוף אושר הלונה פארק להפעלה.

העוף מותר להגשה

ב־10 באפריל 1953 נמסרה הודעה מטעם משרד המסחר והתעשייה, ולפיה "החל מהיום מותר להגיש ארוחות עוף במסעדות - בכל ימות השבוע". עד אז הותרה הגשת עוף בימי שישי, שבת, ראשון ושני בלבד. מחיר מנת עוף נע בין 1.4 ל"י ל־1.9 ל"י, בהתאם לרמה של המסעדה.

הנעלמים / פריטים שהיו פעם
משקה קל לילדים

צילום: מאוספי הדי אור,

יזמים זריזים ייצרו בזמנים ההם, מפלסטיק קל וזול, מכלים חלולים בצורת טיל, ספינה, רובה או בדמותו המיתולוגית של "שרוליק" (בתמונה), שנועדו למילוי במיצים שונים. מיצים אלה היו בעצם מים עם חומרי צבע וטעם, בעיקר תפוזים ופטל, שנמכרו לילדים מתוך חצי חבית פח מקוררת בקרח. המוכרים הציעו את מרכולתם בימי הקיץ הלוהטים, בכניסות לאירועים גדולים שמשכו קהל רב, דוגמת תערוכות חקלאיות, משחקי כדורגל, מצעד צה"ל וכו'.

הצרכנייה / הקלה והרגעה
"מלח אנגלי"

צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין,

שם כולל לכמה מוצרים, כולם מתוצרת חוץ, שהתהדרו באינספור יכולות ריפוי והקלה של כמעט כל צרה בריאותית, בזמנים שבהם טרם פעלו בארץ גורמי אכיפה לבדיקת אמיתות ההצהרות הבומבסטיות שהודפסו על גבי אריזת המוצר. כך אפשר היה לטעון בקלות שמוצר כלשהו יעיל לכאב בטן, להצטננות, לכאב ראש, להתכווצות שרירים, ומה לא. המותג הפופולרי ביותר היה זה שבתמונה, שהגיע לארץ עם פקידי שלטון המנדט, והיה יעיל בפתרון בעיה בריאותית אחת - צרבת.

מבצע חיסול מעברות – לטובת שיכוני קבע

צילום: פריץ כהן, לע"מ,

ב־14 באפריל 1953 הודיע דובר הסוכנות ש"11 מעברות חוסלו במהלך החורף, ודייריהן הועברו למגורים בשיכונים, ועד סוף 1953 יחוסלו 20 מעברות נוספות, מתוך 111 המעברות שנותרו בארץ". המעברות שנבחרו לחיסול היו של אוהלים (להבדיל ממעברות של בדונים, פחונים וצריפים), שבצמוד להן היה שטח פנוי לבנייה מהירה של שיכונים, דוגמת מעברת כפר סבא (בצילום, מ־1953). דיירי האוהלים העבירו את חפציהם לדירת השיכון שהוקצתה להם, ולמחרת פורקה המעברה לחלוטין. בדרך זו חוסלו מעברות נוספות בפוריה, בבית שאן, בעפולה, בגבעת עדה ועוד.