מפתה וקטלנית: קונגו כמו שלא ראיתם עדיין

איכשהו, הסקרנות שלי, כצלם שמחפש את הפריים המושלם הבא, לקחה אותי תמיד למקומות מתוירים פחות כמו צפון קוריאה ודרום סודאן, או איים זעירים באוקיינוס השקט. כל מקום והדנ"א הגיאוגרפי והאנושי שלו. תמיד העדפתי לטייל במדינות שאין בהן מקדונלד'ס. הן יותר פוטוגניות ומפתיעות, לטוב ולרע. כך גם הגעתי לקונגו, שאמנם פתוחה לנושאי דרכונים ישראליים, אבל קשה מאוד למצוא בה תיירים.

לקונגו, שבה טיילתי שמונה ימים, הגעתי לפני שלושה חודשים, בתיווך חבר ישראלי שמתגורר במדינה. ההתנהלות במקומות מסוכנים ועניים שכאלה אינה קלה ומאוד לא מפנקת, אך היא תמיד מרתקת. כל חיכוך עם הממסד כרוך בסוג של תשלום - כולל, אגב, לבודקת הביטחונית שקיבלה אותי בנמל התעופה.

הארץ מכוסה ברובה יערות וג'ונגלים, עם עולם מגוון של בעלי חיים, כמעט ללא דרכים סלולות, תשתיות וחשמל, אך עם עושר במחצבים נחשקים - זהב, יהלומים, נחושת, קובלט, אורניום ונפט. מרתק להסתובב גם בבירה קינשאסה הגועשת, השוקקת, הצבעונית והקשוחה, שמקשה מאוד על זרים שרוצים להסתובב בה ולצלם. בקינשאסה יש רחובות גדולים ורחבים, לצד שכונות עוני צפופות וסמטאות צרות. היא משובצת עשרות גשרים, עם כלי רכב ישנים וחבוטים, לצד ג'יפים ומכוניות יוקרה של לובשי חליפות שלושה חלקים.

הרוכלים מנצלים את הפקקים כדי למכור לנהגים התקועים מגוון מאכלים, מפירות טרופיים ועד לתבשילים מהבית, ואפשר בהחלט ליהנות מארוחה מלאה בזמן האבוד של הפקק. הצפיפות הביאה גם לריבוי קטנועי טקסי, שמסיעים ארבעה ואף חמישה איש על כל קטנוע, ממש כמספרם במונית רגילה.

מעט מאוד לבנים נראים ברחובות, ובהם קהילה קטנה של ישראלים שחיים כאן, כל אחד מסיבותיו שלו. בכל מקרה, ידוע שהזרים שחיים באפריקה, ובייחוד בקונגו, יושבים תמיד "על המזוודות" - למקרה שהמצב ישתנה פתאום ויהפוך מסוכן מדי.

מטבע הדברים, ההסתובבות של אדם לבן זר עם מצלמות מושכת כאן הרבה מאוד תשומת לב, ולרוב מצאתי את עצמי באמצע רחוב הומה אנשים, שבהם גם לא מעט כאלה שאין להם מה להפסיד במקרה של עימות. יש גם התנגדות רבה לעצם הצילום: האנשים שהמצלמה שלי הופנתה אליהם הגיבו לרוב בתוקפנות, צעקו וקיצרו אלי טווח, כך שרוב הזמן נאלצתי לצלם צילומי פפראצי זריזים. פה ושם פגשתי גם הסכמה ושיתוף פעולה.

ואחרי כל זה, אני עדיין מעדיף אתגר כמו מסע בקונגו על פני טיול באירופה, שם הכל נמצא במקום, נקי, מגוהץ ומנומס מדי לטעמי. לא כל כך נוח להיות זר במדינה כמו קונגו, מצד שני - היא מרתקת ולא נגמרת, כך שברור לי שאחזור אליה בהזדמנות האפשרית הבאה.

הזמנה לחתונה

החתונות בקונגו (בתמונה הראשית) הן בגדר תחביב לאומי. אפשר להיתקל במראה מלבב של עשרות זוגות עם בני המשפחה והשושבינים, לבושים בהידור מוקפד. כל הפמליה מגיעה לשדרה הראשית בעיר כדי להצטלם - רחוק מאוד מהמציאות הקשה.

הצעקה

קונגו ידעה בעברה היסטוריה ארוכה של אלימות, שפיכות דמים ופשיעה. בגלל קשיי המחיה רבים מתושביה מתפרנסים מעיסוקים ייחודיים, דוגמת הצעיר שבתמונה, שמבלה את יומו בחיפוש אחר אוצרות טבע יקרים בקרקעית נהר.

מי פנוי בטוסטוס

מוניות הטוסטוס פופולריות מאוד בקונגו. הרוכבים מעלים נוסעים ככל שהמושב היחיד מאפשר, לעיתים אף יותר ממונית. הנוסעים הם זרים מוחלטים שמצטופפים יחד במושב, גם אם כבר התיישבה עליו גברת גדולה עם סלים.

אמא מחליפה

בקונגו השסועה ואוכלת יושביה חי זן ייחודי של שימפנזים, שנקרא "בונובו". הוא נחשב מין ננסי של שימפנזים, אף שהוא לא ממש כזה. הבונובו חיים בעיקר ביערות הגשם של אגן הקונגו ונחשבים גזע על סף הכחדה, כך שהקונגולזים עושים הכל כדי להגן עליהם.

בין היתר, הם גייסו מתנדבות המשמשות אימהות מחליפות לקופים היתומים, ומעניקות להם חום ודמות אם. עבודה לא קלה, משום שהקטנים האלה שובבים מאוד, עם אנרגיות בלתי נדלות, והתחביב העיקרי שלהם הוא להציק זה לזה ולטפס מדי פעם על המתנדבת התורנית כדי לקבל חיבוק אימהי חם.

החוקרים גילו שמין זה של שימפנזים נושא 98% מהחומר הגנטי של בני האדם, ושבהתבוננות בהם אנחנו בעצם רואים תמונת ראי של עצמנו. למעשה, הם סוג של בני דודים שלנו. עוד גילו החוקרים שעקבו אחרי התנהגותם, כי בכל פעם שמתגלע סכסוך ביניהם על מזון או על משהו אחר - הם מייד עושים סקס המוני, כולם עם כולם, והריב מסתיים באותו רגע. פשוט כך. איך לא חשבנו על זה קודם? והם רק 98%.

ביצים על הראש

הרוכלים בקינשאסה מנצלים את הצפיפות בכבישי העיר כדי למכור ארוחות שלמות לתקועים בפקקים. השאלה היא רק אם ביצים קשות שוקלות יותר מביצים רכות.

פיצוצייה ממוגנת

בשכונות בקונגו נתקלים בהרבה פיצוציות משוריינות ומסוגרות, עם חריר מכירה קטנטן - ובלי מתן אפשרות ללקוח לראות את הסחורה שבפנים. מדובר במראה טיפוסי, לנוכח רמת הפשיעה הגבוהה בערים.

אבן השתייה

עיר הבירה של קונגו משובצת ברחובות ססגוניים. אלה רוויים באינספור צבעים עזים של ציורי רחוב ופרסומות - על כל משטח אפשרי.

מי פנוי בטוסטוס

מוניות הטוסטוס פופולריות מאוד בקונגו. הרוכבים מעלים נוסעים ככל שהמושב היחיד מאפשר, לעיתים אף יותר ממונית. הנוסעים הם זרים מוחלטים שמצטופפים יחד במושב, גם אם כבר התיישבה עליו גברת גדולה עם סלים.

הומור שחור

צמד שחקנים־קומיקאים קונגולזים, באיפור מודגש, מבדר עוברים ושבים בשכונה צדדית בקינשאסה. הפגנה של מצב רוח עליז היא תופעה חריגה ביחס למצבה של קונגו - ושל אפריקה כולה.

רק חול וחול

בקונגו יש מחצבים רבים ונחשקים, כולל זהב ויהלומים, אך החבר'ה כאן מסתפקים בכריית חול נקי לצורכי בנייה ולצרכים אחרים, כמו בסרט תקופתי דל תקציב. רק חול, והרבה חול, כפי שיש לנו כאן בחופי הים.

חצי מבני הכפר שולים את החול מקרקעית הנהר, עם דליי מתכת על הכתפיים. מלא במים, משקלו של כל דלי כזה הוא לא מעט קילוגרמים, אך בני המקום מניפים אותם כאילו מדובר בכריות אווריריות, עולים לגדה ועורמים גבעות חול. ככה זה עובד בכל יום, כל היום, והם עוד נראים מבסוטים מהחיים. רק מלהסתכל עליהם נתפס לי הגב.

בפקק האינסופי

הרחובות הרחבים והגשרים הרבים בקינשאסה לא מצליחים להכיל את המספר הרב של כלי הרכב, וברוב שעות היום התנועה בבירה זוחלת וזוללת זמן יקר. שעה אחת על הכביש שם גרמה לי להתגעגע לפקקים באיילון בשעות השיא.

נוסעי רגל

גם זאת דרך להתנייד בעיר הגדולה. מדובר במראה שגרתי בקינשאסה, שבה רוב המכוניות מעמיסות כמויות של נוסעים בלי קשר למספר המושבים בפועל ברכב.

במרתף של העולם

קונגו, ששוכנת במרכז אפריקה, על קו המשווה, במרתף של העולם, היא חלק מאפריקה הגולמית, והירוק שם ירוק מאוד. מדובר במדינה השנייה בגודלה ביבשת אחרי אלג'יריה, והיא משתרעת על פני שטח של 2,344,858 קמ"ר - פי 105 משטח ישראל. מספר תושביה הרשמי עומד על כ־96 מיליון, אך בפועל המספר גדול בהרבה: באזורים נרחבים בקונגו אין מרשם אוכלוסין, וילדים נולדים שם ללא כל תיעוד ורישום. זאת נוסף על נדידת אוכלוסיות מהמדינות השכנות.

למעשה, יש שתי מדינות שכנות בשם קונגו: האחת - הגדולה יותר, שעליה אני כותב כאן - היא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ונודעה בעבר כזאיר. השנייה - הקטנה ממנה בהרבה (רק 342 אלף קמ"ר) - היא הרפובליקה של קונגו, ללא "הדמוקרטית". בפועל, המדינה הגדולה נקראת "קונגו־קינשאסה", על שם עיר הבירה שלה, והשנייה "קונגו־ברזוויל", גם היא על שם בירתה. שתי הערים שוכנות זו מול זו, על גדות נהר הקונגו עצום הממדים.

קונגו היא מדינה ענייה ומסוכנת, שמאחוריה היסטוריה קטלנית עוד מימי השלטון הקולוניאלי הבלגי, ואינסוף עימותים אתניים ומלחמות אזרחים ממושכות, שלא פסקו עד לפני שנים מעטות. 250 הקבוצות האתניות ברחבי המדינה דוברות שפות שונות, אך השפה הרשמית היא צרפתית.

במאה ה־19 החלה באפריקה ההשתלטות הקולוניאלית האירופית, בעקבות ועידת ברלין ב־1885 שבה הוחלט על חלוקת היבשת בין מדינות אירופה. בלגיה קיבלה את השליטה, בין היתר, על קונגו. הבלגים עשקו את קונגו ושלטו בה ביד קשה: על פי ההערכות, נהרגו או נרצחו בידי הבלגים 15-5 מיליון מאזרחי קונגו. זהו רצח עם שלאפריקנים חסר תיעוד שלו, ואין מספיק יחסי ציבור לקידום מודעות עולמית אליו.

קונגו זכתה בעצמאות ב־1960, אך בכך לא תמו תלאותיה. מלחמות האזרחים הרבות והפלישות מהמדינות השכנות, שחמדו את העושר שהטבע העניק לה, גבו חיי אדם רבים. גם המערב המשיך לנצל, לחלוב ולשדוד את המדינה, בסיוע שליטיה המושחתים, שהמפורסם בהם היה מובוטו ססה סקו, ששלט בקונגו מאמצע שנות ה־60 ועד מותו בסוף שנות ה־90. שליטים אלה בנו ארמונות מפוארים, שחלקם עדיין עומדים לא מאוכלסים ומתפוררים. מובוטו, אגב, היה ידיד גדול של ישראל והתגאה מאוד בכנפי הצניחה הצה"ליות שלו.

רק ב־2019 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות בקונגו, שבהן נבחר הנשיא המכהן, פליקס צ'יסקדי, שחזר למולדתו כדי לשקמה אחרי גלות של שנים רבות באירופה. צ'יסקדי נקט גישה פייסנית ואופטימית. המוטו שלו, "קונגו לא תהיה עוד מדינה למודת שנאה", מחלחל בהדרגה במדינה. צ'יסקדי הוא ידיד קרוב של ישראל וביקר בארץ לפני שנה.