על לונדון וצלקות זעירות אחרות

אחרי הלימודים, כשגרתי תקופה בלונדון, גיליתי שאני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר מלבד ישראל. לא הכרתי שם אף אחד ורוב היום הייתי לבד בבית, מחכה לחבר שיחזור, צופה ב"האח הגדול" הבריטית, ולמרות שהאנגלית שלי בסדר גמור, לא מבינה אף מילה שהם אומרים.

הקשר שלי לעולם החיצון היה בעיקר עם ההודי מהמכולת. עבדתי במלצרות, בבייביסיטינג, בדוכן חגורות, והרווחתי כמה פאונדים בודדים לשעה. ניסיתי להתקבל ללהקה, אבל מי ירצה סולנית עם מבטא ישראלי? אכלתי אורז כדי לחסוך. נסעתי באוטובוס במקום בטיוב כדי לחסוך. נרשמתי ללימודים פיקטיביים כדי לקבל ויזת עבודה. כשהפקיד בהגירה נזף בי, רעדו לי השפתיים מהבכי. הייתי בתחתית החבית: מוחלשת, מהגרת.

הייתי לוויין שיצא מהמסלול, מרחפת בחלל. הפסקתי לכתוב מיילים, כי בשביל מה? הפסקתי להתקשר להורים שלי, כי לא רציתי לבכות בטלפון. שכחתי שאני אישה צעירה ויפה, שיש לי כוח חיים, שיש לי כישרונות, הימים הפכו להיות זהים.

• • •

לא הצלחתי להבין למה אף אחד לא רוצה בי. זה היה עוד לפני שישראל הפכה להיות כל מה שרע בעיני אנשים צעירים בלונדון, וזה לא היה אישי. על פניו, הייתי צעירה, משכילה ולבנה. אבל החזקים התעלמו ממני והחלשים כעסו עלי.

בהתחלה סירבתי להצעות לעזרה של ישראלים אחרים, למרות שהם היו נחמדים מאוד, כי ככה אני לעולם לא אהיה שייכת. אחרי כמה חודשים הבנתי שאין לי ממש ברירה, סידרו לי עבודה בלי ויזה, חגגתי ליל סדר עם זרים. אלו היו חברויות דוחק, קושי פוגש קושי, בדידות פוגשת בדידות. הקשר נפסק ברגע שחזרתי לארץ.

• • •

ב־1957 אבא שלי עלה ארצה מפולין. הוא היה בן 4. האוטובוס הביא אותם מהספינה אל צריף ארעי זעיר בנצרת עילית. בשנה הראשונה אבא שלו, סבא שלי, עבד כפועל בניין. אבא שלי התבייש בעצמו, בהורים שלו, בכיסוי הניילון שאמא שלו פרשה על הספה. מאחורי גבו קראו לו "צאן לטבח".

הוא מספר איך הסתכל על הילדים התימנים: הבגדים הפשוטים, העור השזוף - לפחות הם היו קשורים איכשהו לנוף המקומי. הצברים המעטים נראו לו בני אלים. הפעם הראשונה שבה הרגיש שהוא יכול לזקוף את ראשו היתה אחרי מלחמת יום כיפור. הוא שילם מחיר נורא, אבל סוף־סוף קנה כרטיס כניסה לחברה הישראלית.

עד היום הוא נעלב עד עמקי נשמתו כאשר קוראים לו פריבילג, ונושא על בשרו את רגשי הנחיתות. הוא היה עסוק בפצע הפרטי שלו, עסוק מכדי לראות פצעים של אחרים: של מי שהושלכו למקומות עוד יותר נידחים, לבתי ספר מקצועיים, שלא התקבלו לקורס טיס, שלא התקבלו לעבודה, שסגרו בפניהם את השער. שקראו להם בורים, עצלנים, חסרי תרבות.

• • •

התקופה הקצרה שלי בלונדון היא צלקת זעירה שאני נזכרת בה לפעמים. היא נתנה לי לטעום טעימה קטנטנה, בתנאים סטריליים, ממה שאחרים אוכלים שלוש ארוחות ביום, במשך כל החיים.

משימה אחת יש לי אליכם לסוף השבוע. אל תדאגו, היא לא כוללת לקום מהספה. אני מבקשת שכל אחד ואחת מכם יוסיפו לרשימת הנעקבים שלהם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם שניים או שלושה נעקבים חדשים. הם צריכים לעמוד בשני קריטריונים בלבד: הם צריכים להיות ישראלים ולחשוב אחרת מכם.

הביאו בחשבון שכדי לעמוד במשימה אתם תצטרכו לעקוב אחריהם תקופה ארוכה, לכן כדאי לבחור בחוכמה. אני לא ממליצה לעקוב אחרי פוליטיקאים. לצרוך עוד טלי גוטליב לא ייתן לכם כלום חוץ מאולקוס. ואני לא ממליצה לעקוב אחרי משפיענים, כי אתם לא צריכים שואב אבק בצבע סגול נצנצים או קרם לגבות. תאמינו לי, יש לי.

אני מדברת על אנשים אמיתיים שחושבים אחרת מכם. סתם אנשים, שקמים בבוקר והולכים לעבודה שלהם. שלא מרוויחים שום דבר מלחשוב מה שהם חושבים או להגיד מה שהם אומרים. אנשים שדומים לכם במספיק דרכים, כדי שלא תוכלו לשנוא אותם אוטומטית.

למה אני שולחת אתכם לעשות את זה? למה אני מתעקשת לעשות זאת בעצמי? אני הרי לא חושבת שמישהו יצליח לשכנע אותי שהמהפכה המשפטית טובה לישראל, אבל אני כן רוצה להכיר את מי שלא מסכים איתי ולנסות להבין למה. כמו כן, אם אני אשמע עוד אשכנזי מבוגר שמדבר על איך "ההפגנות הן ישראל הישנה והטובה" - אני אצרח.

• • •

את המהפכה הזו מובילים פוליטיקאים. גם אם אני באופן אישי חושבת שכל מילה שנייה שלהם היא שקר, האנשים שבחרו בהם אמיתיים. הסיפור שלהם אמיתי, הרגשות והמחשבות שלהם אמיתיים. שלא לדבר על זכות ההצבעה שלהם, שהיא אמיתית מאוד.

ומה לעשות, אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים. אנחנו שונאים את מה שאנחנו מפחדים ממנו. אנחנו מאשימים את מה שאנחנו שונאים בכל רע אפשרי. אבל לא יעזור בית דין (גבוה לצדק), אנחנו חייבים לצאת מהבועות: של החברים, העבודה, החדשות. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו ויכריח אותנו לפגוש את מי שאנחנו חיים איתו כאן. הם לא הולכים לשום מקום. וגם אנחנו לא.

אין ארץ ישראל "ישנה וטובה" וגם לא היתה. אין גם "ארץ חדשה" לא תהיה. יש את המקום הזה, השבור והמקולקל, ואין לנו אחר.