מפגשים מהסוג האישי

זה כחודש וחצי היחס שלי למשבר החברתי, המתחולל סביב, השתנה לחלוטין. אני כבר לא שרוי בו, אלא מתנשא מעט מעליו, מביט בו ורואה בו חלק מסיפור גדול וממשבר גדול שאיתו, באופן מפתיע, אני יודע כיצד להתמודד.

אני שרוי בחלום. בסמוך לתחילת שלב ההסלמה במחאה נגד הרפורמה חברתי אל ידידתי, הפסיכולוגית ד"ר יעל דורון, ויחד יצרנו פורמט הידברות ייחודי שמנסה לשלב את הניסיון המקצועי שלה עם העגלגלות החברתית שלי ולהפגיש קבוצות של ימנים ושמאלנים (בבקשה אל תקפצו עכשיו עם השאלה מה זה ימני ומה זה שמאלני, ולמה אתה קורא לי שמאלני ואני בכלל מרכז ואבא שלי היה הנהג של דב שילנסקי. הכוונה היא לאנשים שנמצאים משני עברי המתרס בקונפליקט הנוכחי. נקרא להם, למען הנוחות, ימנים ושמאלנים).

המפגש - למטרת הידברות והיכרות. זה התחיל ברמה הכי אישית. בינינו. היינו בקשר טוב. וכשהחל הבלאגן, התחלנו לריב. ממש לריב. אי אפשר לכנות את זה אחרת. ניכור ושנאה, הרמת קול וכינויי גנאי (בעיקר מצידי, יש לומר. היא פשוט עשתה את הפרצוף המתנשא של "איך לעזאזל קרה שאני בכלל מכירה אנשים שמסוגלים לחשוב כך").

• • •

ושנייה לפני שפשוט נפרדנו בשנאה איש אל חורו, עצרנו רגע ואמרנו: בוא נעשה עם זה משהו. יותר נכון אמרנו: יש כאן משהו. ואם זה כל כך חמור, חייב להתחבא בפנים גם פוטנציאל כלשהו לפתרון ולריפוי. ויחד אמרנו: בוא נפגיש! רק שאני התכוונתי לפורמט שאני מכיר, הרגיל, הפשוט, הבסיסי, זה שאני מכיר מקרוב מאלף שנות קונפליקט, והיא התכוונה למשהו מתוחכם יותר.

• • •

בשנתיים שלאחר רצח רבין צצו בארץ אינספור יוזמות הידברות. הימים היו ימי מעבדי תמלילים ותיבות דוא"ל שהסתיימו ביאהו, והדרך ליצור קשר קבוצתי היתה, ובכן, ליצור קשר קבוצתי. "צו פיוס" חיבר אז בינינו, קבוצות גדולות של עיתונאים דתיים וחילונים. זה היה מוצלח, ואני בטוח שבאיזשהו מקום אני חייב את הקריירה הבימתית שלי למפגשים ההם. מאז היו עוד כמה יוזמות כאלה שהלכו ופחתו לאורך השנים, גם כי כולם התעייפו וגם כי באופן כללי אנשים הפסיקו לדבר ולהיפגש.

אבל אני נותרתי חסיד מושבע של הקונספט המיושן והמושלם הזה. הנוסחה הפשוטה, הגורסת שמפגש משולש בין שני יריבים ובורקס יניב בהכרח עוד מפגש - מעולם לא הכזיבה. זו ההיכרות האישית, השהייה באותו חלל, מבט העיניים, המגע. זה עובד הרבה יותר טוב מפשרה בבית הנשיא, האמינו לי (מצד שני, בינתיים כל דבר עובד יותר טוב מפשרה בבית הנשיא).

• • •

אבל יעל דורון חשבה על משהו קצת אחר. כמי שהמקצוע שלה הוא יחסים וההתמחות שלה היא, בין השאר, טיפול קבוצתי, היא פשוט עצמה רגע את העיניים ודמיינה את החברה כולה כקבוצה (בעיקר כי זה מה שהיא). ואז היא פקחה את העיניים ואמרה: בוא נפגיש "קבוצה גדולה" - מתברר שזו טכניקה מקצועית יעילה מאוד לטיפול בקונפליקטים, שהוכיחה את עצמה בכל העולם ובכל רמה.

אני רציתי לומר: כן? את בטוחה? וכבר ראיתי איך כל היופי הזה, של מפגשי מסיבה רוויי אנרגיה, הופך למעגלי ניג'וס של פסיכולוגים עם "מרחב" ו"חוויה" ו"קול" ו"תודה ששיתפת", ונעשיתי קצת עגום. אבל אז הסתכלתי עליה ובשנייה אחת הבנתי שהעסק כבר נעול וחתום, ולא נותר לי אלא לזרום איתו. אז פשוט חילקנו בינינו משימות, בנינו והפקנו את זה בעצמנו. וזה התחיל לפעול.

• • •

עכשיו תקשיבו: זה אדיר. זה מחשמל, זה חסר תקדים וזה הדבר, ואין בלתו. מפגשים בודדים מאחורינו, וכל אחד מהם טוב מחברו. קורה בחדרים שלנו דבר מוזר מאין כמותו: ברמת השיח לא קורה בהם כלום. הרבה דיבור, הרבה הקשבה, שום תזוזה. מתפתח שיח ערני שכאילו מבטיח איזשהו תהליך שכנוע, אבל אז מתברר שהוא לולאתי ואין שום תנודה בעמדות. וכך מסתיים המפגש בייאוש מוחלט ובתקיעות מצמיתה, אבל הלב - הלב אומר דברים אחרים לגמרי!

יש איזו תחושת חום נעים בכל הגוף ורוח גדולה שורה בחלל, וכשאנו שואלים: מי יגיע למפגש הבא? כולם ביחד מאשרים! ואני מבין שכולם חשים כמוני ואומר לעצמי: היי, הדיבורים הם בכלל לא הדבר. הסיפור הוא המפגש, הביחד. וכשאני אומר זאת ליעל, היא אומרת לי בחיוך גדול: חכה חכה, עוד מעט גם הדיבורים יהיו הדבר. ככה זה בקבוצה גדולה.

• • •

ולא נותר לי אלא להאמין ולסמוך עליה גם בעניין הזה, כי משהו גדול קורה שם, אני מרגיש. והוא תוצאה של עצם המפגש, אבל בעיקר של הטכניקה. אחרת אין לי הסבר. אין לי הסבר.

אנחנו ממשיכים עם הדבר הזה, מחויבים לו ופועלים להגדיל אותו. עוד מעט תשמעו על התפתחויות לכיוון התקשורתי ולכיוון המוניציפלי. על דבר אחד בואו נסכים: המשבר הזה לא ייפתר מלמעלה. גם אם הפוליטיקאים יגיעו להסכמות כלשהן, זו תהיה רטייה על הפצע הנוכחי, שהוא קצה־קצהו של המשבר. המשבר ביחסים בנוי על חוסר האמון, וחוסר האמון בנוי בעיקר על הניכור וחוסר המפגש.

• • •

ואם יקרה משהו, זה יקרה רק כך: מפגשים שאט־אט ייצרו היכרות שאט־אט תיצור אמון שאט־אט ירפא ויבנה יחסים תקינים. אתם מתקשים להאמין שתהליך כזה יכול להתחיל מ־40 אנשים באולם קטן ברמת גן? פחחחחח. ניפגש בחלוקת פרס נובל. נראה לי שאתחלק איתה 60:40. בכל זאת, כוכבת "חתונמי".

Kobiarieli@gmail.com