הכי קרוב לפגישה עם טראמפ: טוביה טננבום עושה את פלורידה

לא יודע איפה אתם בימים אלה ומה אתם עושים בזמנכם הפנוי, אבל אגלה לכם היכן אני נמצא: בפלורידה. מה אני עושה? נוהג. לאן? דרומה. איפה בדיוק? על הכביש המהיר מספר 19.
נהגתם שם פעם? אם לא, אתם מוזמנים להצטרף אלי.

הביטו ימינה ושמאלה, לא מוכרחים להסתכל עלי כל הזמן. מה אתם רואים? כנסיות. הרבה־הרבה כנסיות. מכל הסוגים ומכל הזרמים.

בין הכנסיות הרבות מפוזרים אינספור בתי עבוט, מוסדות פיננסיים שנוצרו למטרה נעלה אחת: לרושש את העניים עוד יותר. אם אתם עניים ואין לכם כסף, אבל במקרה יש עליכם תכשיטים יקרים - נניח טבעת אירוסים עם יהלום שעלתה הון תועפות כשהייתם ממש מאוהבים - תוכלו להביא אותה לבית העבוט ולמשכן אותה תמורת הלוואה בערך נמוך בהרבה מערכה, סכום שיספיק לכם למלא את המקרר פעם אחת.

אנשים רבים עושים זאת. ואז הם מגיעים לחדלות פירעון, ובסופו של דבר - אחרי הצטברות ריבית - אומרים לטבעת שלהם שלום ולא להתראות.

יש צרות אחרות בעולם, כמובן, ואני נזכר בהן בעודי ממשיך לנהוג: תאונות. מימין ומשמאל, בין כנסייה אחת לאחרת, אפשר לראות שלטי פרסומת ענקיים של עורכי דין המתמחים בתאונות ובפציעות אישיות. צדיקי עולם אלה ישמחו לייצג אתכם חינם אין כסף אם נקלעתם לתאונה. וככל שפציעתכם קשה יותר, כך הם ישמחו יותר לייצג אתכם, ולעשות עליכם קופה גדולה יותר.

אכול כפי יכולתך

זוהי אמריקה, מקום שבו בכל פינה עומד מישהו ומושיט לכם יד. נקלעתם לתקופה קשה?

המשכונאים, בעלי בתי העבוט, ממתינים לשרתכם. שברתם ראש או רגל? עורכי דין מחכים לכם כדי להילחם עבורכם עד הפֶּני האחרון - שלכם או של הנתבע, מה שיבוא קודם.

אולי משום כך יש כאן כל כך הרבה כנסיות: אם איבדתם את המכנסיים או שברתם את הרגליים, יש מי שיציע לכם נחמה.

אשר לי, אינני צריך לא להלוואה וגם לא לפרקליט. אבל לאוכל אני זקוק - ורצוי בהקדם. זה לא חייב להיות מיידי, אני בהחלט יכול להמתין עשר דקות.

אחרי עשר דקות אני עוצר. איפה אני? בקרוס סיטי, שמשמעותה עיר הצלב, וזו עיירה שלא שמעתי על קיומה מעולם. אני רואה כאן מסעדה שנוסדה, לפי השילוט, ב־1928 - במילים אחרות: תרפ"ט.
"אכול ככל יכולתך ב־11 דולר", אומרת לי מלצרית צעירה ועל פניה חיוך גדול, "ותוכל למלא את הצלחת שלך כמה פעמים שתרצה, אבל בלי קבלות".

מה בתפריט? מה לא. לדוגמה: עוף מטוגן, פירה, אורז, עוגת שוקולד, סלט מלפפונים, סלט ירקות - ועוד מנות שאין לי מושג איך לבטא את שמן. וכל זה ב־11 דולרים, בלי קבלה. אם אינני טועה, המחירים האלה נקבעו ב־1928 ואף אחד לא טרח לעדכן אותם מאז.

"עזבתי את הלימודים", אומרת לי המלצרית בחיוכה השובה, "ואני שמחה להיות מלצרית". ואז היא נותנת לי חיוך נוסף שגם הוא כלול במחיר.

אני תופס את מקומי, ובתוך שניות מגיעה לשרת אותי מלצרית אחרת, מבוגרת. היא מספרת לי שאביה שירת בחיל האוויר האמריקני, ואמה גרמנייה. בעצם לא, היא מזדרזת לתקן, לא גרמנייה - האמא פולנייה, ויום אחד הפולנייה שהתחזתה לגרמנייה יצאה מהבית ולא חזרה עוד. וכך ננטשה המלצרית שמולי, בגיל שנתיים, לאנחות.

המלצרית הקשישה הזאת, תאמינו או לא, היתה פעם פעוטה בת שנתיים. "קרוס סיטי היא עיירה דתית", היא אומרת לי, "אבל לא כולם כאן דתיים, חלקם רעים". הרבה מידע אני רוכש כאן, הכל כלול ב־11 דולרים. אני אוהב את הניסוח שלה, "חלקם רעים".

אפופי עשן

דרך אגב, אינני הסועד היחיד פה. בשולחן שלידי יושבים קלייטון, אשתו אריאל וילדיהם הקטנים. במה עוסקים בני הזוג? "יש לנו מסגרייה", מספרת אריאל. שניהם אוהבים את רון דה סנטיס, מושל פלורידה, הם אומרים לי, "וגם את אלוהים", הם מוסיפים.

מה פירוש השם אריאל, אם יש לזה משמעות? "תלוי, זה או 'בת הים הקטנה' או 'אריה האל' במובן הנוצרי של המילה", היא אומרת בחיוך. אנשים כאן אוהבים לחייך, אני שם לב.

למה את אוהבת את דה סנטיס? "יש לו עמוד שדרה. הוא לא מפחד לעמוד על מה שהוא מאמין בו".
מי יותר טוב, טראמפ או דה סנטיס? "טראמפ". למה? "הוא חזק יותר!"

אריאל מספרת לי שיש לה שלושה ילדים. "ועוד אחד בגן עדן". מה? איך? "הוא מת", מסביר לי אחד הקטנים.

"קרוס סיטי", מגלה לי אריאל, "היא עיר הצלב הקדוש, ורוב האנשים כאן מאמינים באלוהים ובבנו הצלוב". הסועדים כאן מתגאים באמונתם, וגם בעלי המקום. על הקיר שמאחורי אריאל ומשפחתה תלוי שלט גדול, לאמור: "אלוהים הוא גדול, אלוהים הוא טוב. נודה לו על מזוננו".

כאן, בעיר הצלב, אומרת אריאל, "זה קודם כל משפחה ורק אחר כך כסף. בערים הגדולות של פלורידה, כמו טמפה, זה אחרת. שם הסדר הפוך".

המשפחה נפרדת ממני לשלום ועוזבת לדרכה, ואף אני יוצא מהמסעדה, נכנס למכונית ויוצא לדרכי. כמה קילומטרים דרומה על כביש 19 נמצאת ריבר סיטי, שם אני עוצר להפסקה קלה ויוצא לסיור רגלי קצר במרינה.

על אחת הסירות עומדים בני זוג. פרט למכנסיים קצרים בהגזמה הגבר לא לובש מאומה על בשרו, שכן הוא אוהב להראות את עורו. על בטנו החשופה צרוב קעקוע גדול בן שתי מילים: "גאווה לבנה".
מהי גאווה לבנה? אני שואל אותו. "קעקוע", הוא עונה. אתה מריבר סיטי? "לא, מאינדיאנה", הוא אומר, ומפליג אל האופק.

הוא חושב, כך נראה לי, שאני שוטה שבשוטים ואינני יודע מהי "גאווה לבנה", סיסמתם של אנשי הימין הקיצוני הלבן, אלה שגרמניה הנאצית ועליונות לבנה מהלכות עליהם קסם.

לחילופי הדברים שלי עם הגאוותן הלבן עדים כמה סועדים היושבים לידי. הבגדים שלגופם עשויים בדוגמת הדגל זרוע הכוכבים של ארה"ב והם גאים במיוחד להיות אמריקנים.

מה זו גאווה לבנה? אני מתעניין אצלם. "לא יודעים, אנחנו לא מכאן", הם עונים. אם אני מבין נכון, אני המקומי היחיד פה.

אני חוזר למכונית וממשיך בנסיעה. עוד ועוד כנסיות למלוא העין. זו לא עיר הצלב כאן - זו ארץ הצלב. ובין כנסייה אחת לרעותה, ראו נא - דגלים אמריקניים עצומי ממדים ומסעדות למזון מהיר בכל פינה. אמריקה גדולה ומזללות בה הרבה.

וכך עובר לו יומי, בין כנסייה למזללה, ולקראת שקיעה אני מגיע למלון "דֵֵייז אִין" שבפורט ריצ'י. הייתם פעם בדייז אין? זה מלון דרכים לתפרנים, אלה שבשבילם הכסף בא אחר כך, אחרי המשפחה - אם הוא בכלל מגיע.

בחדרִי במלון מכונת קפה חדשה, הווי אומר שהיא יוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה, די בוודאות. ואני מנסה להכין לעצמי כוס קפה. רעיון טוב, לא? הבעיה היא שכשאני מפעיל את המכונה, עשן יוצא ממנה וממלא את החדר.

אני בוהה סביבי ומנסה להבין מה מקור העשן, ולפתע מבחין במקקים זוחלים על הרצפה. וכך חולפים להם ימיי, בין לבנים גאים המבלים את זמנם על סירות לעניים מרודים הנמים עם מקקים.
עם שחר נעלמים יצורי האופל המבעיתים, ואני פוסע מעדנות אל חדר האוכל של המלון. מה יש לארוחת בוקר? לא הרבה, אבל זה בחינם: קורנפלקס, פרוסות לחם, ריבה, פנקייקס ודונטס. הפנקייקס מעניינים: שמים צלחת ליד מכונה, לוחצים על כפתור - ובתוך 60 שניות יוצאים שני פנקייקס חמים וטריים.

ליד המכונה יושב ג'ים, איש מבוגר עם הליכון. הוא קודם לי בתור ואני עומד בהמתנה, אבל בראותו אותי הוא אומר באדיבות: "אתה יכול לגשת לפניי. אני לא ממהר, ממילא אין לי מה לעשות. מכונה נחמדה, לא? עבדתי כל חיי עם מכונות - למעשה הייתי אפילו מנהל ייצור! אבל אחת כזאת עוד לא ראיתי!"

ועכשיו, אחרי קריירה כה מפוארת, ג'ים גר במלון עם מכונות קפה לוהטות. הוא הומלס, והמדינה הנדיבה היא זו המממנת את שהותו פה, עם המקקים.

יש לו שני ילדים, הוא מספר לי: אחד מורה, אחד בצבא, ושניהם גרים בניו ג'רזי. אף אחד לא שומר איתו על קשר.

אתה אדם דתי?

"אני לא הולך לכנסייה, אבל אלוהים נמצא אצלי בלב", הוא עונה.

מה הרקע שלך, ג'ים?

"אבא שלי אירי, אמא שבדית. ואני יהודי".

אתה יהודי?!

"לא".

אמרת כרגע שכן.

"אני קמצן, כמו היהודים. זה מה שהתכוונתי".

אתה אוהב את דה סנטיס? אני שואל את היהודי הקמצן.

"לא. הוא לא עוזר לי בכלל".

וטראמפ?

"אוהו, את הדונלד אני אוהב! יש לו ביצים! לא ברור לי למה הוא שוב מתעקש לרוץ לנשיאות. הבנאדם מיליארדר, בשביל מה הוא צריך את הג'וב הזה? אבל אם הוא יתמודד שוב, אצביע עבורו!"
ועתה ג'ים עוזב לדרכו.

וכשאני מסיים לסעוד את ליבי בפנקייקס טריים, אני ניגש לדלפק הקבלה לפטפט על דא ועל הא, ותוך כדי שיחה הפקידה המסורה ממליצה לי לבקר במוזיאון השואה של סנט פטרסבורג, שהוא לדבריה אחת האטרקציות המובילות באזור, "ושם תוכל לראות קרון רכבת שבו שלחו אנשים לאושוויץ".

מה אתם אומרים, כדאי? אני לא בטוח עדיין. בואו נראה איך יתפתח היום.

ישראל, זה שם יהודי?

עבדכם הנאמן עולה שוב על כביש 19 ואחרי זמן קצר פונה לטרפון ספרינגס, מקום שבו כל בעלי החנויות שאני פוגש טוענים שהם מיוון, ולידם תלויים שלטים מעניינים. למשל: "חניה ליוונים בלבד. כל השאר ייגררו על חשבונם". רבים כאן אכן דוברי יוונית, אבל אני לא מוצא ולוּ אדם אחד לרפואה שאוהב את דה סנטיס. למה? התשובה הנפוצה היא: "אני לא סומך על פוליטיקאים. נקודה".

אדם בשם ניק מסביר לי: "הפוליטיקאים חיים טוב על חשבוני". ניק עצמו, כשאר תושבי המדינה, לא משלם סנט אחד של מס הכנסה לממשלת פלורידה. רק לממשלה הפדרלית. כן, שמעתם טוב. אז מה הפלא שב"מדינת השמש הזורחת", שהמוטו שלה הוא "אנו בוטחים באל", חיים 22 מיליון תושבים?

מפה לשם, אני משיג לעצמי קפה יווני מתוצרת אמריקנית, ורגע אחרי הלגימה האחרונה מתעורר בי חשק בלתי מוסבר לבקר במוזיאון השואה.

מה הקשר בין קפה יווני לאושוויץ, אתם שואלים? אין לי מושג, אבל משום מה נראה לי ששאריות קפה יווני שחור איכשהו הולכות טוב עם שרידי רכבת מאושוויץ.

אינני היחיד כאן, במוזיאון השואה. כרגע מתקיים פה ביקור של כיתת בני נוער, ומורתם נושאת דברים, לאמור: "בתקופת הנאצים הוחלפו שמות הגברים היהודים ל'ישראל' ושמות הנשים הוחלפו ל'שׂרה'".

מבט של השתאות עולה על פני אחד התלמידים: "מה, ישראל הוא שם יהודי?"

המורה: "אינני יודעת. ישראל הוא שם של מדינה, אבל אני לא יודעת אם זה שם שמופיע גם בתנ"ך".
הרי לכם פלורידה: מס הכנסה אין להם, אבל מורים בעלי השכלה רחבה יש ועוד איך.

אני הולך אחרי התלמידים לאזור שנקרא "היכל העֵדוּת".

כאן, אומרת לי מדריכה במוזיאון בארשת רצינית, מופיעה בשידור חי על מסך טלוויזיה ניצולת שואה שתענה ברצון על כל שאלותיך.

אה, לא בדיוק שידור חי, היא מסבירה, אבל זה כמו, ואפילו יותר טוב. זה משהו כמו בינה מלאכותית של שורדת שואה אמיתית. גאוני, לא?

אני מנסה להבין איך זה עובד. את מאמינה באלוהים? אני שואל את השורדת שעל המסך.

"כן", היא עונה, "ואני מאמינה שהוא עוזר לאנשים". מדהים!

מדוע, אני שואל, אלוהים לא עזר לאנשים בזמן השואה?

"קשה מאוד לענות", היא עונה בתבונה. למה זה קשה? "מכיוון שאנשים נעשו חמדנים והם לא הסתפקו במה שהיה להם". הניצולה ממשיכה לדבר עוד ועוד על אנשים שהקנאה העבירה אותם על דעתם, ולבסוף מוסיפה: "היהודים היו אנשים שעבדו קשה. הם לא היו שתיינים".

אני מעלה שוב אותה שאלה, בתקווה שהפעם היא תענה יותר לעניין, אבל היא חוזרת על אותה התשובה.

אני מסתכל על התלמידים, והם לגמרי בסדר עם התשובה הזו. האם אני אידיוט מלידה, היחיד פה שלא מסוגל להבין את שעיניי רואות ואוזניי שומעות?

המוצג המרכזי בתערוכה, אם אתם מתעניינים, הוא אכן קרון הרכבת מאושוויץ. אף אחד מאיתנו לא מצליח להתיק ממנו את העיניים, כאילו אין זה קרון אלא ושתי המלכה בכל יופייה והדרה.

הכומר שלא אהב יהודים

אני ממשיך במסעי. לאן? האל יודע.

עם רדת הערב אני מגיע לעיר סרסוטה ומחפש מלון להעביר בו את הלילה. המחירים בשמיים. יש פה בתי מלון שמבקשים בין 600 ל־1,700 דולרים ללילה, מחיר שיקומם כל נפש יהודי הומייה. אבל בחסדי שמיים, אני חייב לומר, נמצא לי קרוואן זערורי יפהפה להשכרה. אין שם מקקים, אין שם שורדת שואה על מסך, והמחיר בהחלט לא בשמיים.

מעבר לרחוב, רואה אני עם הזריחה, מוצבים להם קרוואנים נוספים, שבהם מתגוררים כמה מעניי פלורידה. הקרוואנים שלהם, בשונה משלי, הם מבני קבע, אינם אטומים מפני הגשמים, ובליל אמש, כשגשם זלעפות ירד על הארץ, חדריהם הוצפו.

אני ממשיך במסעי לשום מקום. במרחק שתי דקות נסיעה אני עוצר ליד שכונה אשר גדר לה סביב ולרשותה חוף פרטי לחלוטין - פה אין כניסה לעניים, ומקקים אינם בנמצא. גם כנסיות אין, ואף לא בית עבוט אחד לרפואה. רק עשירים עם חוף. אני ממשיך הלאה.

לאיטי מגיע אני לפורט לודרדייל, בדיוק בזמן שבו אנשים מן היישוב נוהגים לאכול ארוחת ערב. אני נכנס למסעדה נחמדה ומתיישב. בשולחן שלידי יושב גבר לבוש היטב בתספורת קצרה, בידו האחת אייפון מהדגם החדיש ביותר ובידו השנייה צ'יזבורגר כפול. אני חושב שזה הרגע המתאים לשאול על דה סנטיס.

לא אוהב אותו, ולא באמת יודע עליו הרבה, הוא אומר לי. לא, הוא לא מקומי. מאיפה כבודו?

מאורגון, מדינת הפרוגרסיביים. בעבר הוא סחר בסמים לפרנסתו, הוא מספר לי בעודו בולס לתיאבון, אך יום בהיר אחד הוא מצא את ישו ואת אמו הבתולה, נולד מחדש וחזר בתשובה, וכעת הוא כומר. הוא אוהב את אלוהים, הוא אוהב את ישו, והוא שמח שרוח הקודש נחה עליו.

שמעתי שנוצרים שנולדו מחדש הם מאוד פרו־ישראלים. אתה אחד מהם? אני שואל את הכומר הרעב.

ובכן, לא בדיוק. לדבריו, יש יהודים - במיוחד בנקאים כמו בני משפחת רוטשילד - שהם "שְׂטָנִים", חלק מ"בית הכנסת השטני", והוא לא אוהב אותם. מצטער. גם בישראל זה ככה, הוא מבהיר, גם שם יש לא מעט אנשים שטניים.

למען הסר ספק, הוא מוסיף, הוא מאוד־מאוד לא אוהב יהודים שטניים.

ועכשיו כשפתח בפניי את צפונות ליבו, וכרסו מלאה להתפקע, הוא נפנה לתהות על קנקני. "מי אתה?" הוא שואל.

"יהודי".

הכומר הקדוש כמעט חוטף אירוע לב אקוטי. "אתה לא עומד לפרסם את מה שאמרתי לך עכשיו, בבקשה?"

אל תדאג, ידידי, אני לא מתכוון להזכיר את שמך.

"מבטיח?"

אפשר להגיד. אלא אם כן תספר לי איך קוראים לך, ואז אשמח מאוד לפרסם דברי חוכמה אלה בשם אומרם.

הפה הקדוש נותן בי מבט שממנו אני למד במידה רבה של ודאות שבתפילתו הבאה לבן הבתולה הצלוב הוא יבקש לסדר לי מיתה משונה.

אשר לי, נראה לי שהגיע הזמן לפגוש כמה וכמה קמצנים שטניים ידועים לשמצה.

כפי שאולי ידוע לכם, יש רבים מהם בפלורידה. למה דווקא כאן? השמועות אומרות שיהודים אוהבים את פלורידה, כי "מדינת השמש הזורחת" לא גובה מס הכנסה.

בפאלם ביץ' כבר הייתם? הנהיגה בכביש המהיר מספר 1 לכיוון החלק הזה של פלורידה היא חוויה. רגע אחד אתם יכולים לראות סוכנות רכב שמוכרת רולס רויסים, וברגע השני תיתקלו באנשים שממתינים בתחנת אוטובוס. החלוקה ברורה: הנוהגים במכוניות היוקרה לבנים, וצרכני התחב"צ שחורים והיספנים.

כמובן, יש יוצאים מהכלל. למשל: ג'ים, הקמצן היהודי, שעורו צח כשלג.

בכל מקרה, עכשיו זה לא הזמן למחשבות נוגות על צדק חברתי. פאלם ביץ', אחד המקומות העשירים בארה"ב, מצפה לבואי. מה יש בפאלם ביץ'? בית כנסת, שלטענת מקורותיי העיתונאיים הסודיים לרבים ממתפלליו יש גישה ישירה לדונלד טראמפ. אם אלך לשם, לוחשים המקורות באוזניי, יש מצב שאוכל לפגוש את הרב דונלד בכבודו ובעצמו בתוך שעות ספורות.

יהיה נחמד לפגוש את הדונלד, לא? אמסור לו ד"ש מג'ים ואספר לו גם על אריאל. הוא בטח מאוד ייהנה.

דווקא כשצריך כנסייה

בשבת בבוקר אני הולך לבית הכנסת. שתי נשים, עשירות יותר מאלוהים ויפות יותר מלילית אשת השטן, מקדמות את פניי. שתיהן - תורמות רציניות למפלגה הרפובליקנית - אומרות לי מייד שישיגו עבורי בשמחה כל מה שאני צריך או רוצה. אחת מהן אומרת שתשיג לי ראיון עם המושל דה סנטיס, אם אני מעוניין בכך, והשנייה מבטיחה לסדר לי אחד־על־אחד עם טראמפ.

"מחר אהיה במאר־א־לאגו" (שם מתגורר הנשיא לשעבר), אומרת חברתה, "ואם אראה את דונלד אשאל אותו אם יוכל לפגוש אותך". ברוכה תהיי!

יהודי אחר אומר לי: "כל מי שיגיד לך שהוא יציג אותך בפני טראמפ אינו אלא שקרן".

אני מספר לו שהרֶבֶּצֶן של בית הכנסת, אשת הרב, הבטיחה לי שתמצא דרך להכיר לי את טראמפ ואת דה סנטיס. היא עבדה עלי?

"ברור. אנחנו ב־2023. אף אחד לא יעשה שום דבר בשבילך, אלא אם כן הוא יקבל משהו בתמורה. ודרך אגב, אולי היהודים כאן עשירים, אבל אין להם באמת עוצמה. שום פוליטיקאי לא יפגוש אותך רק כי איזה יהודי עשיר ביקש ממנו".

אני נשאר בבית הכנסת לזמן־מה, בוהה בתפריט היהודי העשיר שעל השולחנות (צ'יפס בשקיות ניילון) ומחייך לעצמי לנוכח קמצנותם של עשירי עולם אלה. וכשנגמרים לי החיוכים, אץ־רץ אנוכי למלון של גויים במערב פאלם ביץ', ושם אני פוגש בזאין.

כל אחד והמזל שלו: יש שהגורל מסדר להם מפגש עם דה סנטיס, יש שעם טראמפ, ואילו גורלי שלי מסדר לי פגישה עם זאין.

זאין הוא נוצרי אדוק המועסק בוולמארט. הוא לא יודע דבר על דה סנטיס אבל כמעט הכל על טראמפ, שעבורו הצביע בבחירות האחרונות. למה הצבעת לו? "כי אכפת לו מאנשים והוא לא מפחד. הוא ישלוף אקדח מול הפרצוף של כל מי שינסה לפגוע במשפחה שלי, ואני אוהב את זה!"

אתה נשוי? "עדיין לא". וחברה יש? "אחת או שתיים". אחת או שתיים...?! "פה אחת". ומה החלום שלך? "לצבור מיליון דולר, כי אני רוצה רשת ביטחון למשפחה שלי. לא הייתי מפרסם שיש לי מיליון דולר, אף אחד לא צריך לדעת, אבל זה צריך להיות בבנק. הייתי רוצה להתחתן יום אחד ולהביא שני בנים ובת".

מה העבודה החלומית שלך? "לטייל". איפה? "בכל מקום". היה מעניין אותך לבקר בישראל? "לא, ישראל היא מדינת טרור". מה כוונתך? "בישראל אם אישה בוגדת בבעלה היא תיסקל למוות, ואני לא אוהב את זה. שלא תבין אותי לא נכון: אני לא פמיניסט, רחוק מזה, אבל לסקול נשים? זה כבר יותר מדי!". מניין לך שבישראל סוקלים נשים? "ראיתי את זה במו עיניי, ביוטיוב!". האם גם במדינות מוסלמיות סוקלים נשים? "זה אני לא יודע, לא הכל אני יודע".

מה אומר ומה אדבר? חוכמת החיים שאני לומד מזאין ברבע שעה לא הייתי לומד בשנה תמימה בשום ישיבה. אין בליבי ולא קמצוץ של ספק בכך.

ועתה, לאחר שהחכמתי רבות, אני נוהג הלאה. היעד: מיאמי ביץ', חלומם הרטוב של כל כך הרבה מאחיי היהודים. ממש ליד החוף ישנו מלון בשם "אוולון", שהוא - לפי אתר התיירות "בוקינג" - הפופולרי ביותר על החוף.

חם היום, אני ממהר לחדרי שבמלון ומדליק את המזגן. יש רק בעיה אחת: המזגן מרעיש יותר מכל הקולות והברקים במעמד הר סיני, אף שבעיר החטאים הזאת אין מקיימים אפילו דיבר אחד מתוך העשרה. אני יורד לקבלה, ושם אומרים לי "אל תדאג, אנחנו כבר שולחים אליך טכנאי".

ואכן, הטכנאי מגיע במהרה, ובתוך שתי שניות הוא פותר את הבעיה. איך פותר? הוא מגביר את זרימת האוויר למקסימום, ואת הקירור מכבה. עכשיו המכשיר כבר לא מרעיש, אבל מצד שני אני מזיע כמו מכונת קפה במלון המקקים, ואם לא אשכור לי מייד אחד מעורכי הדין הממולחים שאת שמותיהם ראיתי בדרכי לכאן, עלי לבחור בין קור מחריש אוזניים לחום של הסִטרא אחרא.

אני יוצא החוצה. אחרי הכל אנחנו ממש על החוף, ובחוץ לפחות מעניין. אנשים כאן מדמיינים את עצמם בגן עדן, למרות שלי דווקא נראה שהם תקועים עמוק בגיהינום. אני בודק סביבי לראות אם ישנן בשטח כמה כנסיות שיציעו לנשמות האבודות האלה קצת נחמה, אבל לא מוצא אף לא אחת לרפואה.
ואז אני עולה על מטוס ועף לי.

שלום, נתב"ג. טוב לראותך. הבה נגילה הבה.

טוביה טננבום הוא עיתונאי, מחזאי וסופר. "חרדי וטוב לו" יצא לאחרונה בהוצאת "סלע מאיר"