הנאה הספר בעינייך? ספרי הילדים האהובים על הגננות המיתולוגיות

"בעמק יפה בין כרמים ושדות,
עומד מגדל בן חמש קומות.
ומי גר במגדל?"
(מתוך "דירה להשכיר'", לאה גולדברג)

רובנו יודעים לדקלם חלקים שלמים מ"דירה להשכיר", ספר ותיק מוכר, אחד הקלאסיים בספרות הילדים הישראלית. אבל, אוי לעיניים שכך קוראות, בקומה השלישית גרה "חתולה כושית". כלומר, שחורת פרווה. תיאור שאם ייכתב כיום ברשתות החברתיות, הפוסט יימחק והכותב יקבל אזהרה על שימוש בגזענות.

ולמרות זאת, הספר "דירה להשכיר" נמצא עדיין על המדפים, והורים עדיין אוהבים להקריא אותו לילדיהם, תוך מציאת פתרונות פוליטיקלי קורקט יצירתיים להסתייג מהמונחים הלא ראויים.

לרגל יום ספרי הילדים הבינלאומי, שיצוין ביום ראשון הקרוב, ובניסיון להבין את השינוי העמוק שעוברת ספרות הילדים עם השנים, כינסנו ארבע גננות ותיקות שמקריאות סיפורי ילדים בתדירות כמעט יומיומית, ויצאנו למסע בין ספרי הילדים הוותיקים והחדשים, בין קלאסיקות בשחור־לבן לספרים עמוסי איורים צבעוניים ומשפטים קצרים.

אנחנו יושבות מסביב לשולחן עץ קטן בגן חובה בראש העין, על כיסאות צבעוניים שמתאימים לרגליים קטנות שמתנפנפות בלי להגיע לרצפה.

לבקשת "שישבת", הגננות המנוסות בחרו חמישה ספרים מומלצים מבחינתן, המותאמים לילדים בגילי 6-3. להפתעתנו, כל אחת בחרה ספרים שונים מרעותה, כך שעל השולחן פזורים 20 ספרים מובחרים, שיכולים למשוך את העין והדמיון של הילדים בכל התקופות, אז והיום.

תמר גירון (56) מראש העין היא גננת כבר 28 שנה, השנה בגן חובה לגילי 6-5. סבה, היא מתגאה, היה המשורר המפורסם עמנואל הרוסי ("שכב בני", "פטיש, מסמר"). חוה רומר (57) מרחובות היא גננת 34 שנים, והשנה מלמדת ילדי טרום חובה בגילי 4-3 בנס ציונה. רינה קמחי (63) היא גננת 33 שנה בגן חובה לגילי 6-5 ברמלה. וחגית צפוני־שאקי (51) מירושלים חינכה 20 שנה בטרום חובה, לגילי 4-3, ושלוש שנים בגן חובה. כיום היא מדריכת גננות באשכול גני חינוך ממלכתי־דתי בבירה.

"ככל שהתקופה משתנה, כך גם הספרים משתנים", פותחת חגית. "סיפורים היו תמיד כלי חינוכי מרכזי, שמשתנה ומתעצב לפי הנורמות והערכים החברתיים של התקופה. הספר 'תמר והסביונים' של אהרון זאב, למשל, שיצא בשנות ה־40, משקף את החלוציות ועוסק בתקופת קום המדינה, שבה הפריחו את השממה. היום ספר כזה לא עובר, כי הילדה נשארה לבד בבית. אבל כשמספרים אותו בתיווך הנכון ומתמקדים במסר הפרחת השממה, זהו סיפור ערכי חינוכי וכיפי - הדבר העיקרי שאנחנו מצפות שיהיה בסיפור".

רינה: "כשאני בוחרת ספר אני חושבת שיש בו חלק ממני, מהרגשות שלי, מהדברים שעברתי בילדותי ובחיי הבוגרים. אם אני מתחברת לספר, אני יכולה להעביר אותו בצורה חזקה יותר לילדים".
הן זוכרות, ולא בהכרח לטובה, את הספרים של פעם, שבהם המגדר תפס מקום סטריאוטיפי מאוד.

"שימו לב איך בספר 'כוסו של אליהו', של לוין קיפניס, מירי היא ילדה טובה כי היא לובשת סינר, היא עוזרת לאמא לנקות וכך הלאה", מגחכת תמר. "לעומתה, אבא הולך למטבח ומוריד את הכלים לפסח. בספרים של היום המגדר תופס מקום אחר. אבא עושה קוקיות, עושה בושות, רועי בוכה או עצוב ומותר לו לבכות, ובספר 'איילת מטיילת' של רינת הופר היא מטיילת עם ג'ירפה על האף, כי ברור שהיא יכולה לעשות הכל. כך רואים שהמגדר שינה את פניו. אני גננת בגן חילוני, ובניגוד לעבר, היום אין אמא או אבא של שבת אלא 'מקבלי השבת', והצמידים שמקבלים עם ברכות הם בצבע ניטרלי".

רינה: "כגננות עם מודעות, אנחנו יכולות לקרוא גם ספר ותיק כזה, שמנציח את ההבדל בין בנים לבנות, אבל להעביר את המסר שהיום אין סטיגמה מגדרית כזו. הכל משתנה כיום, ורואים את זה גם בדרך שבה ילדים משחקים בגן. ילד יכול לקבל משהו ורוד ולהיות מרוצה, ובנות יכולות לשחק בגיבורי־על ולהיות מרוצות. אם הורה היה נכנס לגן לפני כמה שנים ורואה שהבן שלו משחק בתחפושת של בנות, הוא היה כועס".

חוה: "בפורים היו בנות שהתחפשו לגיבורות־על, וגם בזמן משחק רואים שהן ניגשות יותר לקוביות. יש עדיין דברים שמבדילים, אבל רואים שכולם יותר נפתחים לדברים נוספים".

חגית, שעובדת עם אוכלוסייה דתית, מדגישה שהבדלי המגדר עדיין קיימים, אבל מתקדמים בהרבה. "אנחנו לא מקבעים את האמא כעובדת במטבח", היא מדגישה. "בחינוך הממלכתי־דתי בוחרים בכל שנה ספרות סביב נושא שנתי, וכך עוזרים לילדים ללמוד את הערכים של אהבת ישראל, אהבת התורה, עם ישראל, חסד ועוד, דרך דמויות ערכיות של ארץ ישראל.

"בכל שנה אנחנו לוקחים דמות רב או רבנית, שדרך הסיפורים עליהם אנחנו מנחילים את הערכים שייצגו. השנה הדמות היא נחמה ליבוביץ ז"ל - פרופסור למקרא, מחנכת, כלת פרס ישראל בחינוך, לא רבנית - שדרכה לומדים את כל נושא חקר המדרש. היא גם מלמדת את ערך הצניעות, כשביקשה שעל מצבתה יכתבו 'מורה'. זה מראה בעיניי על הקדמה".

"הבעיה בלגדל פילון כחיית מחמד,
היא שאף פעם לא מרגישים באמת שייכים.
לאף אחד אחר אין פיל"
(מתוך "פילים לא מתקבלים", ליזה מנטצ'ב)

היום, הן אומרות, יש ייצוג לאוכלוסיות רבות יותר בספרים מאשר בעבר. ספרים שמקבלים את האחר, ספרים על ילדות חזקות וכדומה.

תמר: "כשאני מרימה ספר של מאירה ברנע־גולדברג ושואלת את הילדים מי כתב אותו, הם כבר מבינים שזו אישה עם שני שמות משפחה. פעם לא נהגו לשמור על שני שמות משפחה, והיום זה נורמלי וגם מופיע בספרי הילדים".

חגית: "בכלל, רואים היום בספרים את כל הנושא של משפחות שונות. המקום של אבא ואמא, קידום אוכלוסיות מוחלשות או לגעור בגזענות. פעם היו יותר דידקטיים, היום שמים את הילד יותר במרכז".
תמר: "לא רק שהילד ממש במרכז, גם לא רוצים לפגוע בו. בספר 'ויהי ערב' של פניה ברגשטיין יש ילדה חמודה שרצתה להגיד לילה טוב לכולם, ואבא גוער בה 'את ילדה רעה' - ואחר כך מתחרט. היום זה לא היה עובר. לא אומרים היום לילדה 'את ילדה רעה'. הילדים עטופים, שמורים.

"יש מאמר יפה של הפרופסור לספרות מירי ברוך, 'ילד אז ילד עכשיו', ובו היא סוקרת איך פעם ההורים היו בטוחים במקום שלהם, והיום הילד הוא במרכז. אני מאמינה שאנחנו, כגננות, צריכות לקרוא גם את הסיפורים ששמים את הילד במרכז וגם את הסיפורים הישנים שנותנים מסגרת ברורה לילדים לגבי המיקום של המבוגרים. וגם ספרים כמו 'איך לעודד את אבא' של פרד קולר, שבו הילד עושה פעולות כדי לשמח את אבא שלו".

חוה: "פעם היו ספרים שמדברים על סמכות הורית. היו אומרים לילד 'אתה חצוף', 'אתה ילד רע'. היום המילים האלה מאוד מכאיבות וכואבות".

חגית: "קחו למשל את 'סתם שדה ריק' של תמר וייס־גבאי. זו דוגמה לספר חדש שמדבר על המקום החדש של הילדים. הילדים שמים לב לפרטים שהמבוגרים לא שמו לב אליהם, וכך המבוגרים לומדים מהילדים. זה דבר שלא היה קורה בעבר. באחד הגנים הדתיים הגננת אמרה שהילדים עלולים לפרש מכאן שהם לא צריכים להקשיב להורים שלהם. אז הנחיתי אותה להסביר שבדרך כלל אבא ואמא מלמדים אותנו דברים, אבל שגם אנחנו, הילדים, יכולים ללמד אותם".

אחד הספרים שחגית בחרה היה "דירה להשכיר", שגם ממנו, כאמור, יש כיום הסתייגויות. "אני עדיין חושבת שזה ספר מקסים, ולכן גם בחרתי אותו. הוא מדבר על חברות, כשהיונה מסמלת את השלום, ומלמד על תכונות של בעלי החיים, למשל החתולה הנקייה והסנאית מפצחת האגוזים. עם זאת, אין ספק שהחתולה והחזיר (שבספר מתואר כלבן בן לבנים שלא מוכן לגור עם חתולה שחורה; ב"א), לא היו עוברים היום".

רינה מגלה לנו שלפעמים, כשהיא נתקלת במילה לא ראויה בספרים, היא מחליפה את המילים. "אני מחשיבה את עצמי כסוכנת תיווך בין הילדים לעולם - ולספרים. אם יש לי ספר נתון שאני לא רוצה לשלול אותו בגלל מילה אחת, אני אקרא את הסיפור, אבל לא את כל המילים", היא חורצת.

"למשל, בסיפור 'מעשה באפרוח שהלך לחפש אם אחרת', של לוין קיפניס, האמא ניקרה 'נקירה עזה בראשו'. היום זה נשמע נורא, אז אני אגיד שהאמא ניקרה אותו, כי היא ממש דאגה. בסיפור שבו אומרים לילדה שהיא 'ילדה רעה', אני אגיד שהיה לה קשה. לא כדי לפגוע בסיפור עצמו, אלא כדי להתאים אותו לתקופה".

תמר: "אני לא מסוגלת לשנות מילים. זה טקסט מקודש בעיניי, ואני מרגישה מחויבת לטקסט".

יש ספר שלא הייתן מכניסות לגן?

חגית: "ספר שמדבר על ניצול הורי, שבו הילד מנצל את ההורה. יש ספר מאוד יפה שהבנתי בדיעבד שהוא נכתב על ניצול הורי".

כמו "העץ הנדיב" של של סילברסטיין, שנחשב לספר מקסים, אבל המבקרים טוענים שהוא נכתב למעשה על ניצול.

תמר: "אני כן מקריאה את 'העץ הנדיב', כי זה מתאים לי לנושא העץ. יש לו ענפים, פירות, פרחים. אני יודעת שהוא מדבר על האימהות שנותנות ונותנות, ולילדים שלהן לא אכפת. אז כשאני מספרת אותו אני שואלת את הילדים אם זה נראה להם בסדר, והם אומרים שלא. אבל מבחינתי כאן מדובר על עץ, ובמקום אחר מדובר על אמא ואבא.

"יש לי חברה שאוהבת מאוד את הספר 'תום החתול הכחול' של יפה טלרק. נתתי אותו לילד בגן, והוא אמר לי שזה עושה לו סיוטים בלילה. ואז הבנתי שאני לא יכולה להקריא את הסיפור, לא בגלל הילד הזה, אלא בגלל המשמעות שיש לסיפור, על חתול כחול שההורים שלו לא מקבלים אותו כי הוא כחול. ואני לא מקריאה את הסיפור הזה".

"חתול אחד נחמד ישב על המרבד
בא כלב וישב על המרבד
באה עז וישבה על המרבד
באה פרה וישבה על המרבד
בא פיל וישב על המרבד
פססססט!
חתול אחד נחמד, ישב על המרבד, לבד"
(מתוך "לבד על המרבד", בריאן וילדסמית)

בלא מעט גנים היום, כמו בגן שבו אנחנו יושבות בראש העין, הספרים מונחים בספרייה כשהכריכה כולה מול עיני הילדים. במהלך היום הם ניגשים, בוחנים את הכריכה ובוחרים סיפור בהתאם לה.
"את יודעת איזו חשיבות יש לכריכה של הספר?" אומרת תמר. "ברגע שילדים רואים את כל הכריכה, עם הציור והשם, הם כבר מזדהים איתו. ככה אנחנו נותנים להם לבחור איזה ספר מתאים להם ולאיזה ספר הם מתחברים.

"וזה עוד לפני שדיברנו על איורים. בהרבה ספרים האיורים הם שמובילים את הסיפור ונותנים לילד את היכולת לפרש אותו. פעם היה לנו נחום גוטמן, בקווי שחור־לבן, והיום האיורים נראים ממש כמו תמונות. תסתכלו על הספר 'חולד והגוזל', שאייר פטריק בנסון, האיורים שם נראים ממש כמו ציור. איך אפשר להשוות איור של פעם לציור כזה, שהוא כמו תמונה?", היא מתמוגגת.

חגית: "האיור ממש נותן את האינטרפרטציה לספר, יותר מאשר פעם. האיורים היום יותר עמוקים, מפרשים מספר קטן יותר של משפטים, ויותר מושכים את העין. בעיני הילד זה מדגיש את המסר בצורה טובה יותר מאשר ספר שרובו מלל. אני זוכרת שהיו ספרים עם איורים בשחור־לבן, שאותי באופן אישי הפחידו כילדה, ולא משנה מה היה כתוב בספר".

חוה, שעובדת עם ילדים בגילי 4-3, מספרת שכשהיא בוחרת ספר היא מחפשת כזה עם איורים מתאימים. "אני צריכה שהם לא ילכו לאיבוד כשמקריאים להם. יש לי את הספר 'גלגלים' של מיריק שניר, שיצא בשנות ה־80 והדפים שלו כבר צהובים. אבל רואים באיורים של דני קרמן את כל הגן העתידי, המכיל פעלתנות, יצרנות ונותן ביטוי אישי לילדים. עם הקטנטנים אנחנו באמת צריכים להמציא את הגלגל עם הספרים האלה".

רינה: "ספרים הם כמו סרטים. שחור־לבן היה קלאסיקה, אבל כשהתקופה משתנה והפירוטכניקה השתנתה, הספר או הסרט מתאימים את עצמם. יש לקלאסיקה הישנה הרבה מקום בתקופה שלנו. אי אפשר לשכוח את מה שהיה בעבר, אבל גם חשוב להוסיף את מה שחדש. יש משהו מיוחד גם בשפה של פעם, שמעשירה את השפה של הילדים. משפטים בעברית גבוהה, כאלה שלגביהם אני אומרת לילדים: 'תשאלו את ההורים, הם בטח מכירים'".

"פעם, כשצביקי היה נפגע,
הכעסון שלו חיש מהר התנפח,
והמוח התחמם כמו קומקום רותח.
כעסון החוצה התפרץ,
וצביקי היה מרביץ וצועק"
(מתוך "שיטת כוח המוח של צביקי", יואל אליצור)

התוכן של הספרים, הן אומרות, השתנה בהתאם לתקופה, ומתאים יותר לילדים של היום.
חגית: "גננת טובה היא גננת שרואה את עולמם של הילדים ובוחרת את הספר בהתאם לצרכים שלהם, ולא סתם שולפת מהספרייה. אני מרגישה שהיום צריך לדבר יותר על כעסים והתמודדויות גם דרך ספרים, כמעין טיפול רגשי. בספר 'שיטת כוח המוח של צביקי' לומדים להתמודד עם כעסים, וזה משמש כלי עבודה ולא רק סיפור".

רינה: "הילדים והחיים השתנו. אני בחרתי חמישה ספרים ותיקים שאני יודעת שאם הייתי גננת צעירה כיום, לא הייתי בוחרת אותם, אבל אני מכירה את היתרונות שיש בהם. יש היום המון התמודדויות עם ילדים שמתרתחים וכועסים וחווים התפרצויות זעם, וזה בא לידי ביטוי בסיפור רגשי־חברתי.

"עם השנים אני מרגישה שכגננת, בחירת הספרים שלי השתנתה. אני מסתכלת על אוכלוסיית הגן ועל הצרכים, ובוחרת בהתאם לתוכן. אם, למשל, ארצה לדבר עם הילדים על שיתופי פעולה או הכלה, אני אעשה זאת דרך סיפור, ולא תמיד בשיחה ספיציפית על סיטואציה שקרתה. וספר הוא גם מצע לידע, לאוצר מילים והכל.

"למשל, הספר 'מי הציל את מלך החיות', של סיון מרדכי, משקף מאוד שיתופי פעולה. יש כאן אריה שנפל לבור, וכל החיות מנסות להציל אותו. כשסיפרתי אותו לילדים, שאלתי אותם למי מגיע פרס, הרי כל החיות ניסו, אבל רק אחד הצליח לעזור. אבל הילדים מבינים שלכולם מגיע פרס, כי כל אחד עשה משהו, והעשייה המשותפת נתנה תוצאה ועזרה לאריה.

"ויש גם חשיבות לצורה שבה את מקריאה את הסיפור. תמיד מלמדים גננות להקריא כמה פעמים, לפעמים הקראה רציפה ולפעמים לעצור ולהסביר. אז יש ספרים שאפשר לקרוא בלי לעצור, ויש ספרים שחייבים - כדי להתעכב על הרעיון".

תמר: "לפני שגננת מקריאה סיפור היא חייבת לקרוא אותו בעצמה. פעמיים בחיי עשיתי טעות ולא קראתי ספר קודם. הראשונה היתה כשהייתי גננת צעירה. הקראתי בגן את 'הענק וגנו' של אוסקר ויילד, ופתאום היה קטע שבו הענק הופך לישו הצלוב, עם כתר סביב ראשו, ולא ידעתי איך אני יוצאת מזה. כעבור עשר שנים נפלתי שוב, כשהקראתי את הסיפור 'גם לטל יש סבא', של רות טילס־טנא, ליום הזיכרון. ילד בא לאדם מבוגר ואומר לו 'סבא, אני יכול לקבל שסק?' - והסבא בוכה. תוך כדי קריאה מול הילדים הבנתי שבנו של הסב מת במלחמה, והוא לא האמין שישמע בחייו את המילה סבא. אני זוכרת שהלכתי לחלון והתחלתי לבכות, לא מול הילדים. מאז אני מקפידה לקרוא את כל הספרים לפני ההקראה לילדים. מבחינתי, לא משנה באיזו טכניקה מקריאים סיפור, צריך לבוא מוכנים".

כולן עדיין רואות את סימני מגיפת הקורונה טבועים בספרים - וגם בהתנהגויות הרגשיות של הילדים.
תמר: "הספרים שנכתבו אחרי סגרי הקורונה מטפלים יותר ברגשות, והכל קורה ליד הבית, בקטן. 'יוליה אוספת עלים' של שלום צוקרמן, 'מאה חדרים' של חיה שנהב, והרבה סיפורים מקסימים של ספריית פיג'מה שנוצרו ליד הבית. אני קוראת להם 'ספרי קורונה', כי הכל במרחק 100 מטרים מהבית. כל הספרים מאוד רגשיים, ונועדו להכיל את הילדים.

"בקורונה הייתי מצלמת את עצמי מקריאה סיפור - ושולחת לילדים. זה החזיק את הקשר בינינו. הורה אחד סיפר לי שאחרי שהילד שלו נרדם, הוא ואשתו נהנים מאוד לצפות בסרטונים שלי".
חוה: "לי חשוב שהילדים ייצאו מסיפור עם מסר של אהבה, חברות, שותפות, התמודדות. משהו שייתן להם כלים לחיים, מיומנות רגשית או ידע רגשי, דוגמת סבלנות והערכה. כמו בספר 'העכבר והתפוח' של סטיבן בטלר, שמלמד על סבלנות, ערך שמעט חסר אצל הילדים היום, שהם דור הכאן ועכשיו".

תמר: "אני רוצה שהם ייהנו. נכון, ל־90 אחוזים מהספרים בגן יש מטרה ללמידה ולידע על העולם, אבל אני מסתכלת גם על ספרים שהם פשוט מתוקים ומספקים הנאה. פעם לימדו אותי שאחרי שמקריאים לילדים סיפור עדיף לעזוב אותם, לתת להם ליהנות ממנו, להבין אותו, להפנים. אז לפעמים אני פשוט מקריאה סיפור - ולא אומרת מילה אחר כך.

"לפעמים אני קוראת ספר ונשימתי נעתקת. זה קרה לי עם הסיפור 'הסביבון הגדול' של דבורה עומר. כשקראתי אותו, הוא פשוט החזיר אותי לאחור, לבית הספר, לריח הקלמנטינות. השאיר בי תחושה כל כך מתוקה, שאני מנסה להעביר אותה לילדים בכל פעם שאני קוראת אותו".

רינה: "לי אין קו קבוע של מתי לעצור הקראה של סיפור, הכל בהתאם לשיקול הדעת ולסיטואציה. כשאני קוראת ספר אני מכניסה את עצמי לתוכו, מתמללת את הרגשות שלי. למשל בסיפור 'האריה שבפנים' של רייצ'ל ברייט, אני אשאל למה העכבר פחד, ואסביר שבטח הוא היה כל כך קטן והאריה גדול. לא תמיד התחושה נכתבת במפורש בסיפור, והילדים אוהבים לשמוע הסבר, למה בעצם העכבר פחד".

תמר: "לפעמים אני רואה גננות צעירות, סטאז'ריות, לוקחות ספר ומספרות בלי אינטונציה, בלי משחק, בלי כלום. או שאת רואה שהן לא מבינות מילה, וזה מעציב אותי. כששואלים אותי במה אני הכי טובה, אני אומרת שאני מספרת סיפורים. כי אנחנו מספרות סיפורים, שחקניות.

"אם אני מחלקת לילדים תיק עם ספר שייקחו הביתה, והילד חוזר ואומר שהוריו עדיין לא הקריאו לו את הסיפור, אני לא כועסת על הילד, כמובן, אבל שולחת אותו בסוף היום הביתה עם הספר ועם פתק להורים, שכנראה שכחו לקרוא. כשהייתי צעירה לא העזתי להגיד להורה 'חבל, תקריא לילד סיפור גם בבית'. היום אין לי בעיה".

רינה: "ההורים עובדים, ההורים קרייריסטים, אז אני לא תמיד יכולה לדרוש מהם לקרוא. לכן אני, כגננת, לוקחת על עצמי את האחריות לתיווך הספר לילדים".

חגית צוחקת: "הילדים היום לא יודעים לדפדף. הם מעבירים דף כמו בטלפון הנייד. ואז הם שמחים לגלות שאפשר גם להעביר עם האצבע וממש להרגיש את הספר. להורים יש היום פחות זמן להקריא, ולכולם יש סיבות. אני תמיד מדברת על החשיבות של הקראת סיפור לילד, מסבירה להורים איך מקריאים, לאט, איך שואלים את הילד שאלות תוך כדי הקריאה, לפתח שיח".

חוה: "ספר טוב הוא ספר שחוזרים אליו. כשילד חוזר לספר המוכר שלו, הספר נותן משמעות לדברים שהוא מכיר. כמו שילדים יכולים לשמוע המון פעמים את השיר 'קרן שמש' של בניה ברבי ולחזור אליו. הספרות היא הבסיס לתרבות, לערכים, וגם להנאה של הילדים".

ההמלצות של חוה

1. "דג הוא דג"
מאת לאו ליוני. הביאה לדפוס: מיכל אפרת. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004
"סיפור על חברות יפה בין דג לצפרדע, עם איורים מהממים, המון דמיון ואוצר מילים וצירופים מיוחד. המסר הוא שחשוב לשמוח בחלקך, לאהוב את מה שיש לך ולהיות מאושרים ממה שיש כאן ועכשיו".

2. "גלגלים"
מאת מיריק שניר. ציורים: דני קרמן. ספרית פועלים, 1982
"סיפור על ילד שמבקש מאביו אוטו. מדרבן לפעלתנות וליצרנות ומתאר יחסים יפים בין בני המשפחה, עם חריזה ואוצר מילים עשיר. המסר חשוב: לא לוותר על הגשמת חלומות, והדרך להיות מאושר היא בהצבת מטרות, יעדים ודרכי פעולה".

3. "העכבר והתפוח"
כתב ואייר: סטיבן בטלר. תרגום: נורית זרחי. שבא הוצאה לאור, 1995
"עכבר רואה תפוח עסיסי על העץ ומחליט לחכות עד שהתפוח ייפול, בזמן שחבריו מתייאשים והולכים. המסר: ההמתנה היא מתנה, ולעיתים גבורה לא נמדדת בכוח פיזי, אלא ביכולת לגייס
אורך רוח וסבלנות".

4. "ספר השטוזים של דתיה"
מאת דתיה בן דור. צייר: אבנר כץ. הוצאת מודן, 2000
"כל הספר בנוי מחרוזי מילים שיוצרים משפטים אבסורדיים, המפתחים אצל הילדים הומור ודמיון".

5. "לבד על המרבד"
כתב ואייר: בריאן וילדסמית. תרגום: מיריק שניר.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986
"חתול מעדיף להיות לבד על המרבד, ללא חברים. האיורים המהממים משלימים את הטקסט הקצר ומפתחים בילד את התחום הרגשי־חברתי. סיפור שנותן לגיטימציה לצורך של ילד להיות לעיתים לבד".

ההמלצות של רינה

1. "מי הציל את מלך החיות?"
מאת סיון מרדכי.
איורים: נעם שמש. הוצאת כתר הפצות, 2010
"סיפור הצלה שמדגיש שלכל אחד יש המיוחדות שלו, עם היכולת לתרום, וששיתוף פעולה בין חברים יכול להביא לתוצאות גדולות ומופלאות, למימוש עצמי ולתחושת שווה
בין שווים".

2. "פילים לא מתקבלים"
מאת ליזה מנטצ'ב.
איירה: טאי־יון. הוצאת אגם, 2015
"סיפור מדהים שעוסק בקבלה ובהכלה של האחר, מדגיש את השונה ומדבר על חוסר קבלה על ידי קבוצה מסוימת. מעורר שיח, במיוחד לנוכח הסיפורים על הדחייה החברתית של ילדים כאלה ואחרים".

3. "מתי מתרתח!"
כתב ואייר: רוברט סטרלינג. תרגום: ארז אשרוב. הוצאת כתר ספרים, 2017
"סיפור על דרקון יורק אש, שמשקף את התוצאות החברתיות הלא נעימות של התקפי זעם וחוסר השליטה בהם. הוא מציע פתרונות להתגברות, שהופכים בסופו של דבר את ההתנהגות השלילית לחיובית, דבר שנותן תקווה".

4. "לקוף יש בעיה"
מאת ג'וליה דונלדסון.
איור: אקסל שפלר.
תרגום: רימונה די־נור. הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, 2000
"קומדיה של טעויות, שבמהלכה הילד שמחפש את אמו מבין שיש צורך לדייק בתיאורים, ושלמילים יש פרשנויות שונות - לפעמים הפוכות מאלה שהתכוונו אליהן. ויש גם מסע רגשי שמסתיים בחיבוק המיוחל".

5. "האריה שבפנים"
מאת רייצ'ל ברייט.
איורים: ג'ים פילד. תרגום: גליה אלוני־דגן. הוצאת כנפיים, כתר, 2018
"סיפור על עכבר שמרגיש קטן ולא נחשב, שמגלה שדווקא האריה הגדול, הדומיננטי, מפחד ממנו. ההבנה כאן היא שהגודל לא קובע, אלא התחושה שיש בפנים. זה מסר של העצמה".

ההמלצות של תמר

1. "מעשה בשקית"
מאת מיריק שניר. איורים: שלומית אֹרן זֹהר. הוצאת שבא, 1987
"הילד המספר נע בין הרצון למלא משימה שהטילה עליו אמו, לבין הפיתוי להתנסות בעולם בדרכו. ספר עתיר איורים מלאי תום, בשפה גבוהה ובמשחקי מילים - שמביאים קריצה ותמימות לעולם המבוגרים".

2. "חֹלד והגוזל"
מאת מרג'ורי ניומן. איור: פטריק בנסון. תרגום: אירית ארב. ספריית מעריב, 2005
"יש בספר איורים עוצרי נשימה, והוא מתאר תחושת חופש במבט ממעוף הציפור. המלל מינימלי ותגובות הגיבורים מתונות, מה שמאפשר גדילה וצמיחה של הילד מתוך הבנה אישית".

3. "איך לעודד את אבא"
מאת פרד קולר. מאנגלית: מאירה פירון. הוצאת משכל, 2019
"סיפור מתוק שמסופר כולו מנקודת מבטו של ילד היפראקטיבי, רגיש ואגוצנטרי, ולמרות הכל מתאר מערכת יחסים מקסימה בין אב לבנו. לאיורים יש חלק משמעותי בהבנת הסיפור, והוא מכיל הומור מעולה".

4. "הסביבון הגדול"
מאת דבורה עומר. מתוך הספר "גן שלנו חג שמח" בעריכת מירי ברוך. איור: אורה איתן. הוצאת עם עובד, 1988
"בגרסה המקורית הספר פונה אל הילדים, והוא מעורר בי זיכרונות ילדות מתוקים מימי חורף בבית הספר. הילדים מאוד אוהבים את הסיפור כי אני, כגננת, אוהבת אותו - ומעבירה להם אותו כך".

5. "אבא עושה קוקיות"
מאת כרמי חוסטצקי משיח. איורים: אליאנה רוזנצוויג. הוצאת רימונים, 2021
"ספר עם איורים מקסימים והצעה לפעילות בסופו. יש בו היפוך תפקידים מגדרי: האם נוסעת לעבודה והאב מטפל בילדה ועושה קוקיות. יחסים מקסימים בין כל הדמויות בתוך המשפחה, ובעיקר אופי מושלם של הילדה גיבורת הסיפור".

ההמלצות של חגית

1. "מעשה בחמישה בלונים"
מאת מרים רות. איורים: אורה איל. הוצאת ספרית פועלים, 1974
"סיפור מעולמם הקרוב של הילדים. יש בו חזרתיות של משפט המרגיע את הילדים, והמבוגר הוא הקריין המוסווה".

2. "אפשר להשאיר הודעה"
מאת נירה הראל. איורים: אורה איתן. הוצאת עם עובד, 1983
"ספר שמעצים את הילד הצעיר בעזרת האחריות המוטלת על גיבור הסיפור, ששומר על אחותו. הוא ממחיש כיצד, בעזרת הדמיון, מצליח הגיבור להודיע להוריו את ההודעות החשובות".

3. "שיטת כוח המוח של צביקי"
מאת יואל אליצור. איורים: אביאל בסיל. הוצאה עצמית, 2014
"סיפור שכתוב בהומור וממחיש בעזרת איורים מקסימים כיצד לשלוט בכעס במצבי תסכול. צביקי הצב מתאמן בשכלול היכולת שלו להתמודד עם תסכולים וכעסים ולהשתלב חברתית, ובשיטת 'כוח המוח' לומד לעצור, להירגע ולחשוב איך נכון לפעול".

4. "דירה להשכיר"
מאת לאה גולדברג. איורים: שמואל כץ. הוצאת ספרית פועלים, 1959
"סיפור שמלמד על תכונות בעלי החיים, כתוב בהומור ובחריזה, והמילים הן ממשלב שפה גבוה. על אף הביקורת שיש לי על הספר (החתולה הכושית והחזיר הלבן), יש כאן מסרים של השכנת שלום, טוב לב והתרכזות בחצי המלא
של הכוס".

5. "סתם שדה ריק"
מאת תמר וייס־גבאי. איורים: בלה פוטשבוצקי. הוצאת כנרת, מארס 2022
"ספר חדש יחסית, שבעזרת האיורים הצבעוניים והרחבים מנחיל ערכים סביבתיים. עוסק ביזמות של ילדים - שהיא אחד מעוגני הגן העתידי. הילדים מלמדים את ההורים ומבחינים בדברים שהמבוגרים לא מבחינים בהם".

batchene@gmail.com