החוסם את הדרך סוגר את הלב

הו, מה קשים חייו של כותב טורים בימים אלה! שהרי מועד ההגשה הוא ביום שלישי, והפרסום בשישי. ועכשיו לך דע מה יקרה בין לבין. כי בטווח של שלושה ימים הכל עשוי לקרות: מהצטרפות של ביבי למפלגת העבודה, ועד להכרזה של הנשיאה חיות על נבצרותה שלה. לכן את כל הדברים הבוערים ממש לא תמצאו כאן, אלא רק עניינים שאולי ישרדו כמה שעות במטחנה הישראלית. תבלו.

עדיף לחלק ממתקים

אני נגד חסימות כבישים, מכל סוג, בכל זמן, מכל סיבה. בעיניי חסימת אדם בדרכו ליעדו היא גזל ברמה הכי פשוטה, גזל של זמן, של הזכות לתנועה חופשית, של מצב הרוח. לא ייתכן שאזרח, או אלף אזרחים, מחליטים שבגלל שלוחץ להם משהו פה או שם, הם עוצרים אזרחים אחרים מלהגיע לביתם, לעבודתם, לבית החולים, לביקור הורים. מי שחוסם לא מבין שברגע החסימה הוא עצמו חוסם את עצמו מלהגיע ללב הנחסם, ומייצר בשניות ספורות זעם כה רב, שהופך את המטרה שעבורה ירד האזרח המודאג אל הכביש למִשנית, ואת השנאה הגולמית לשליטת האירוע.

לא סתם אנחנו רואים בימי החסימות האחרונים מחזות של אזרחים שלא שולטים בעצמם ומנסים לפרוץ את החסימות, ולא משנה מה יהיה. זה לא הם, זה המוח הקדמוני, הזוחלי, המגיב במהירות לכל איום ומגייס כל רמה של תוקפנות זמינה כדי לצאת מן המצר.

יש אנשים שהמוח המתקדם, הקורטקס, נותן להם בזמן קונטרה, והם מכילים את הזעם ולא עושים מעשים שיעלו בחיי אדם או בשנים בכלא; ויש גם כאלה שאצלם מערכת האיזונים פחות מתפקדת, והם נענים בשמחה להבטחה של היצרים הקמאיים לסיפוק מיידי ולהקלה ברמת הסטרס, ונוסעים, גם אם על מכסה המנוע שלהם תלוי מישהו עם דגל ישראל, או לה פמיליה.

השבוע עברתי בבוקר ליד תיכון, ופתאום קבוצת תלמידים עם דגלי ישראל התאגדה וירדה לכביש לחוסמו ממש לפני מכסה המנוע שלי. חבר'ה נחמדים, מחונכים, אכפתיים, דגלי ישראל בידיהם ורוממות דמוקרטיה בפיהם. הרגשתי איך בשניות עולה לי האדם הקדמון, הגר בתוכי תמיד, ומשתלט על מחשבותיי.

הרגשתי דחף כמעט בלתי ניתן לשליטה לשים גז ולעבור דרכם, לא משנה מה. כל הנימוסים, כל ההתפתחות הרוחנית, כל ההורות - הכל פרח דרך החלון. נהייתי חיה תחת איום קיומי. נדרשו לי כמה שניות טובות של נשימות ומחשבות טובות כדי להרגיע את עצמי ולהתנהג כמצופה משור הנחסם בדישו.

וחשבתי לי - ככה לא מגייסים אהדה ולא מייצרים שיתוף פעולה. כך אולי מייצרים השפעה רגעית על המציאות, אייטם בחדשות, אבל אדם שנחסם נגד רצונו, לא יהפוך לבעל ברית פוליטי, חברתי, אנושי. אדם שלא הגיע בזמן לקחת את הילד מהגן, שפספס בדיקה רפואית או שנאלץ להתפנות באוטו לתוך בקבוק - לא יהפוך בתום האירוע לחבר. עדיף לחלק ממתקים מחלון לחלון. זה עובד לפלשתינים, למה שלא יעבוד גם לנו?

בצלאל ואהליאב

מסופר בספר שמות שכשהיה צריך לבנות את המשכן, המקדש הזמני הנודד של עם ישראל, אלוקים בחר שניים, את בצלאל ואת אהליאב שהיו חכמי לב, כדי לעשות במלאכה. לא נאמר שהבורא בחר אנשים חכמים, אלא חכמי לב. ומיהו חכם הלב? זה שאצלו החוכמה היא לא רק אירוע שכלי, אלא חיבור של מוח ולב, הבנה עמוקה ולא ניתוח קר או מופע רגשני.

ואני מביט בזוועה שמחוללים הבצלאל והאהליאב המודרניים - בצלאל ושמחה - וחושב: לו רק היו שני אלה חכמי לב, ולא סתם חכמים. כי ברור שהשניים שנבחרו להוביל את הרפורמה הם בהחלט אנשים בעלי יכולות שכליות מתקדמות, אולי על גבול העילויים, אבל מדובר בחוכמה שנשארת בגבולות השכל ולא פוגשת את הלב שטבעו להקשיב, למתן, לעדן, להפוך מחשבות חדות למעשים רכים ומקובלים, להפוך כלי מלחמה לכלים לעבודת האל וליצירות אמנות במשכן.

שני אבירי הרפורמה הבינו אמנם מה צריך לעשות, על פי דעתם, במבנה של המערכת המשפטית, אך לא העלו בדעתם איך יתקבלו מעשיהם על ידי חלקים נכבדים בציבור. הם לא צפו שהתיקון שחשבו לתקן ימוטט את מה שנשאר מהאחווה הישראלית המקיימת אותנו כבר 75 שנה.

אני משוכנע שלו היתה איזו מגדת עתידות מראה להם את המחזות ההולכים ומסלימים ברחובות, הם היו חושבים מחדש מה חשוב יותר, שינויים באופן שבוחרים שופטים או קיומו של עם ישראל, והיו פועלים בעדינות, ברגישות, באחריות כלפי היצירה החד־פעמית היקרה מכל הפז שבעולם, ישראל.

נאמר במקורות - "גבר דרכו לכבוש, ואין אישה דרכה לכבוש" (מסכת יבמות, ס"ה). מיעוט הנשים והתכונות הנשיות בממשלה הזאת משאיר אותנו עם אסופת גברים שרצים אל מטרות כדי לכבוש, לא משנה מה, ואינם מפעילים חוכמת רגש, עדינות, התחשבות, ראיית הזולת, מתינות. חבל. במלאכת הקודש של עדכון המערכת המשפטית של מדינת ישראל היו צריכים לעסוק אנשים עם מנעד קצת יותר לבבי, זה היה מונע את התקף הלב הכללי שכולנו עוברים עכשיו. עד לפעם הבאה.

סיפור שהיה

תשמעו סיפור טוב שקרה השבוע. חבר שלי מפגין קבוע במחאות ברחובות. כיוון שהוא בעל אמצעים לא מעטים, וגם מתרחק מפרסום כמו מאש, הלך להפגנה חמוש בדגל, במסיכת פנים קורונה סטייל ובכובע מצחייה. עמד לו שם בהפגנה, נופף בדגל, צעק "דמוקרטיה" וכל הטקס המקובל.

מול אותה הפגנה התקבצה הפגנת נגד של תומכי הרפורמה, וביניהם חוצצת משטרה. והנה אחת המפגינות הביביסטיות, על פי הגדרתה העצמית, ננעלה על החבר שלי, ומטווח של חצי מטר ושוטר התחילה לקלל אותו במילים הכי מטונפות שיכולה לשון אנושית להפיק.

היא עומדת ומגדפת, באבי־אביו ובאם־אמו, ולא שמה לב בגלל שלל כיסויי הפנים שמדובר במעסיק שלה, האיש שלא רק נותן את פרנסתה, אלא יום קודם שמע שלבת שלה יש בת מצווה והחלום שלה הוא אייפד חדש, והלך ורכש לה מכשיר יקר שכזה, ונתן לה שתיתן לבת כאילו היא קנתה. והיא ממשיכה לגדפו, ולהאשימו בגזענות, באפליה, ועד הנאציזם הגיעה.

ואז הוא הוריד את הכובע וגילה את תסרוקתו הייחודית שאין לטעות בה. והנה, כמו בסרט, בתוך שנייה היא נעלמה, כאילו לא עמדה שם מעולם, מעשה קסם של ליאור סושרד וחזי דין יחד. היתה אישה, ואיננה.

מאז נעלמו עקבותיה. לעבודה לא הגיעה ולטלפון אינה עונה. לקתה במחלה הכי לא נעימה, בַּייֶשֶת. ומה שאני לומד מהסיפור הזה הוא שהרשתות החברתיות וסוכני הפירוד הפועלים בתוכנו, ויאיר נתניהו בראשם, יכולים ליצור אצלנו די בקלות דמיונות על קרע, שנאה, ריב בלתי פתיר, תהום עמוקה, היפרדות כאופציה יחידה.

ואז באים החיים ומגלים שהכל בולשיט אחד גדול, וזה שקיללת הרגע בטוויטר הוא המכר שלך מהסופר, וזה שחשבת לדרוס הוא המורה של הילדים שלך מבית הספר. ואין מה לעשות, ויסלח לי אלוהי הקלישאות, אבל כולנו באמת רקמה אנושית אחת. ועכשיו אנחנו באירוע שבו מערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו, אבל יש טיפול למחלה, וזה קשב, התבוננות בעיניים, היזכרות בכל מה שמחבר אותנו ובכל מה שצפוי לנו, אם נבחר בדרך השקר של התיעוב ההדדי.

היחידים שיש לשנוא כעת, רק כטקטיקה, הם אלה שהביאו אותנו לרמות הרגש השלילי הזה. לשנוא כדי להרחיק, כדי לנתק מאיתנו, כדי שנוכל שוב לאהוב זה את זה בלי קשר לדעות, לעדות, למעמדות. אחים ואחיות אנחנו. נשתמש באירוע הזה להרבות שמחה וחיבור בחג הקרוב ובכל ימינו, כאן בארצנו הקדושה. אמן.

avrigilad@gmail.com