שוב אני מכניסה את עצמי לצרות

עכשיו אני צריכה הפסקה. לצאת מטוויטר לכמה שעות. להפסיק לרפרש את אתרי החדשות. להשתיק את הקבוצות. לעשות גבות. אולי לשתול סוף־סוף את העציצים לקיץ. לריב עם הילדה שתסדר את החדר ובסוף לסדר אותו בעצמי. לקנות מצרכים לעוגה. בסוף השבוע חוגגים לקטן יום הולדת ונאפה לו עוגת אתר בנייה. אני עייפה ועצובה וחייבת לקום מזה. אולי אפילו להצליח לכתוב שיר.

אבל שירים רוצים פרספקטיבה. הם רוצים שתסתכלי מהצד ותכתבי משהו שהוא לא של הכאן והעכשיו, אלא משהו קצת יותר גדול מזה. אבל את לא יכולה לטפס על הגדר כדי להביט מהצד, כי אז זה מה שתהיי - יושבת על הגדר ומביטה מהצד.

במחנה שלי כועסים על האמנים שלא מביעים דעה, שממשיכים כאילו הכל כרגיל. במחנה הנגדי כועסים על מי שכן מביע דעה. אני משתדלת לזכור שמעבר למי שרוצה לשמור על הכיס, או לא רוצה לחטוף את מטחי השנאה שמקבל מי שכן מתבטא, לא לכולם יש דעה כל כך נחרצת. ולפעמים הדעה הנחרצת היא לא להיות נחרץ, לא להכעיס כאג'נדה, לא להתנגח כשיטה. ואתם יודעים מה? - זה בסדר.

• • •

לכל מי ששאל אותי השבוע מה שלומי, עניתי ש"אני שוב מכניסה את עצמי לצרות". שרתי, הפגנתי, ארגנתי. יש הרבה אנשים שלא יזמינו אותי להתארח בהופעות שלהם או לכתוב להם שירים בחודשים הקרובים, סתם כי לא נעים. הטלפון כנראה יצלצל קצת פחות בחודשים הקרובים, אבל ככה זה, לאף אחד אין כוונות רעות. לפעמים המצב פשוט מעפן.

כשקשה לי במיוחד, אני מתקשרת לחברים הימנים והדתיים. בועות הן דבר מסוכן, ואני התברכתי בחברים חכמים וסבלניים. אין לי עניין ב"הידברות". המילה הזו איבדה כל אסוציאציה חיובית בשבועות האחרונים, אני סתם רוצה לקשקש. לשמוע את הרכילות מהמגזר. לרדת אחד על השני על הפריבילגיות, על העקשנות, על החברים המביכים למחנה. אין כמו קצת לשון הרע כדי להתאהב מחדש בחברים שלך.

• • •

ביום שני מד הצעדים שלי הראה 10 ק"מ עוד לפני השעה 5 בערב. יום לפני כן ירקו עלי, ולא באופן מטאפורי. קיללו אותי, ולא ברשת. אני מכירה את עצמי: מתקשחת, עוטה שריון, מתחילה לשנוא ומפסיקה לשמוע, כי ככה מנצחים מאבקים, אני יודעת. ואמנם החקיקה נעצרה לעת־עתה, אבל לא ניצחתי. רק עייפה ועצובה. שוב נעלבתי מראש הממשלה שלי. מהחיוך הקטן שהוא חייך כשהוא קרא לי מפגינה בתשלום, אנרכיסטית, מפיצת שנאה, אלימה. אבל אני לא אף אחד מהדברים האלה.

ביום שני מאוחר בלילה כתבה שי סגל: "עד עכשיו, ובמשך 12 שבועות רצופים, יצאתי מכל הפגנה עם תקווה כנה במקום הזה, בישראלים ובאפשרות לחיות כאן. היום חזרתי הביתה, בקושי, רק עם פחד ועצב. זה היה יום ארוך שהסתיים ב־15 צמאי דם שחסמו לי את השביל הביתה, איימו באונס וקיללו אותי בקללות שאפילו לכתוב אותן גורם לי להתרוקן.

"הייתי לבד, פחדתי, אבל איכשהו הצלחתי לברוח עם האופניים. היו להם אבנים ומקלות בידיים. בדרך ראיתי שיש עוד עשרות כאלה שמנסים להגיע לקפלן וביקשתי מאיש אחד מבוגר עם דגל ישראל שלא ישאיר אותי לבד. הוא היה עם הבת שלו, בת 13, וחברה שלה, והוא סיפר לי שהן עברו את אותו הדבר.

"צמאי הדם שרצו והצליחו להפוך את הדרך הרגילה שלי הביתה לסרט אימה עשו את זה גם לשתי ילדות קטנות שהלכו לראשונה להפגנה אזרחית. מהיום, עבורן, הפגנה שווה איומים באונס. האבא הזה ושתי הילדות האלה, שבא לי לבכות מהמחשבה עליהן, ליוו אותי עד הבית. זה היה סיוט שנמשך יותר מ־20 דקות, ואין לי מושג איך אני אמורה להשתחרר מזה. מי מגן עלינו? מה לעזאזל קורה כאן?"

אז בינתיים לא חג ולא חגיגי. מקווה שישתפר לקראת ליל הסדר. נצא מוקדם ועדיין ניתקע בפקקים. נלבש חולצה לבנה ונשפוך עליה יין. אבא שלי ירים כוסית לברך ויבכה בוודאות. אני צריכה לנוח. אני עייפה. קשה לי להמשיך לכעוס.

• • •

"בוקר טוב!"

"כן, איך אפשר לעזור לך, גיברת?"

"אני רוצה להצטרף למשמר הלאומי!"

"מה... מה..."

"אני רוצה להיות חלק מהמיליציה של בן גביר!"

"אבל את אישה".

"אז מה?"

"גיברת, עם כל הכבוד..."

"סליחה! השנה היא 2023, גם נשים יכולות להרביץ לנהגי מוניות ערבים!"

"את חושבת שזה כל כך פשוט? סטירה אחת ואת בפנים?"

"אל תראה אותי ככה, יש לי ניסיון".

"יש פה אנשים שבאים משושלת ארוכה של מכות בכדורגל ויריקות על שמאלנים, ואני לא בטוח שהם ירגישו בנוח עם אישה לידם".

"אז מה, אני לא אוהבת את המדינה הזאת? אני לא שונאת שמאלנים?"

"גיברת, זה לא משהו אישי, אני בטוח שאת רוצה לתרום, את יכולה להתגייס ולשבת פה במטה, להגיש קפה, לגרוס תלונות..."

"אבל אני רוצה להיות בחזית! להיות חלק מהאקשן! לא רק לשיר 'שיישרף לכם הכפר', אלא לשרוף אותו!"

"אני מעריך את ההתלהבות, אבל יש פה אנשים שזה יפריע להם".

"זאת אפליה! זה לא יכול להיות!"

"וואלה, גיברת, אני מבין, אבל אני לא חושב שיש הרבה מה לעשות".

"אני אגיש עתירה לבג"ץ!"

"......."

"טוב, נו. כמה סוכר אתה לוקח?"