מתחילים חיפושי הנפט

פועלים בשדה הקידוח "חלץ" מציגים בגאווה בקבוק עם נפט מהאדמה, 1955, צילום: הירשביין אדגר, באדיבות הספרייה הלאומית

ב־25 במארס 1953 הגיעו לטקס חגיגי במשרד האוצר נציגים של שבע חברות, במטרה לקבל לידם את הרישיונות שבהם זכו לאיתור נפט בישראל.

בתחילת האירוע אמר שר האוצר, לוי אשכול, לזכיינים: "כבר ממחר בבוקר באפשרותכם לחדור לעומק אדמת ארצנו, שם ממתינים לכם מרבצי נפט קדמוניים המבקשים לפרוץ מעל פני האדמה".

חיפושי נפט החלו בשטחי ארץ ישראל ב־1914, שלהי תקופת הכיבוש העות'מאני, ולא נשאו תוצאות. בשנות ה־30 חילק המנדט הבריטי זיכיונות לאיתור נפט, בעיקר בנגב ובאזור ים המלח, אולם אלה לא הגיעו למימוש עקב פריצת המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) ופרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939.

עם הקמת מדינת ישראל הטיל ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, על עו"ד דב יוסף לרכז את הטיפול בנושא איתור משאבי הטבע, כולל קידוחי נפט, אולם כעבור תשעה חודשים, במארס 1949, מונה יוסף לתפקיד שר האספקה והקיצוב. נושא הנפט נזנח עד 1952, כשאושר "חוק הנפט" שחילק את ישראל לארבעה אזורי קידוח. כל רישיון הקנה למחזיק בו זכות לעד ארבעה קידוחים באזור שהוקצה לו, בתמורה לתמלוגים למדינה בגובה 13.5 אחוזים מהכנסות הנפט שיופק, בתוספת מס בגובה 50 אחוזים מרווחי החברה המפיקה.

איש העסקים יקותיאל פדרמן (לימים, מבעלי רשת מלונות דן) היה החלוץ, כשכבר ב־1952 הקים בארה"ב, עם שותפים אמריקנים, חברה להשקעות בקידוחי נפט בישראל - שהיתה אחת החברות שזכו ב־1953 בזיכיון. יקותיאל צירף אליו שלושה זכיינים נוספים, וב־22 בספטמבר 1955, שנתיים וחצי מתחילת קידוחי הקבוצה המאוחדת, פרץ סילון נפט בקידוח שליד המושב חלץ, סמוך לשדרות.

יותר מ־500 קידוחים לאיתור נפט נערכו בישראל מאז הקמתה. רק קידוח חלץ הפך למסחרי והניב בכל שנות קיומו 17.2 מיליון חביות נפט (שווה ערך לעשרה שבועות של צריכת נפט בישראל, בנתוני 2023).

ותיקי ההסתדרות מוחים: קיבלנו דירות גרועות

שכונת בית מזמיל בירושלים, 1953 בקירוב, צילום: הירשביין אדגר, באדיבות הספרייה הלאומית

"תקעתי מסמר לתמונה - והקיר התפורר לעיניי", כך הביעה את ייאושה אשתו של אחד מוותיקי ההסתדרות, באסיפת חירום שנערכה ב־24 במארס 1953. האישה התייחסה בדבריה לתנאי המגורים הבלתי נסבלים שאליהם נקלעו תושבי שיכון "בית מזמיל" בירושלים (לימים, שכונת קריית יובל).

שנתיים קודם לכן החליטה ההסתדרות להקים שכונת מגורים חדשה בעבור חבריה הוותיקים, שעדיין התגוררו במשכנות ארעיים בחדרים צרים. החברות שיכון עובדים וסולל בונה, שתיהן בבעלות ההסתדרות באותו זמן, הוצבו על המלאכה, ושתיהן התחייבו "להשלים בתוך 20 חודש בניית 500 דירות בבתים נמוכים בני שתי קומות, עם שתי דירות בקומה - והכל במחיר של 1,690 ל"י בלבד".

בסתיו 1952, כש־500 משפחות של ותיקי ההסתדרות עלו בהגרלה וזכו להיכנס לדירותיהן החדשות - לא היה גבול לאושרן. אולם עד מהרה התברר שרמת הגימור בדירות היתה כה נמוכה, עד שמי הגשם הראשון חדרו לדירות מהגגות, מהקירות ומהחלונות. סולל בונה הודיעה ש"העניין יטופל", אולם מקץ חודשים וללא הטיפול שהובטח, הפכו הדירות לספוגות מים, עם כתמי עובש גדולים וריחות טחב. דיירים רבים חלו.

רק אחרי שנציגי הדיירים חסמו את מרכז ירושלים, הסכימו בהסתדרות לדון בעניין, ואגף הדוברות הודיע ש"תוקם ועדת חקירה". בתום עשרה ימי דיונים הציעה ההסתדרות לכל בעל דירה "סך של 100 ל"י לצורכי תיקונים, או לחלופין לעזוב את הדירה ולקבל את כספם בחזרה". זאת, אף שמחירי דירות זהות בירושלים עלו במהלך השנתיים ב־60 אחוזים.

יום הולדת 25 לקולנוע "אופיר"

קולנוע "אופיר" בתל אביב, שנות ה־50, ציור: רחל טימור,

בשעות הערב של יום רביעי, 25 במארס 1953, התקיים בתל אביב אירוע שלו ציפו רבים: 1,100 אנשי החברה הגבוהה בעיר הגיעו לרחוב גרוזנברג, להשתתף בחגיגות חצי היובל (25 שנים) לייסודו של קולנוע "אופיר".

באותו ערב נסגר הרחוב במחסומים משני צידיו, ופקחי העירייה אפשרו רק לאוחזי הזמנות אישיות להתקדם לעבר בית הקולנוע. בתוך הבניין עצמו סודרו שולחנות עם כיבוד קל, ומלצרים עטויי כפפות עברו בין המוזמנים וחילקו כוסות שמפניה.

סדרנים לבושי פראק (בגד עליון מהודר) הובילו את המוזמנים לכיסאותיהם, ובתום ברכות שנשא ראש העיר היוצא, ישראל רוקח, הוקרן הסרט "שיר אשיר בגשם", שנבחר בעולם כלהיט הקולנועי של השנה שחלפה.

קולנוע "אופיר" פתח את שעריו ב־1928 ונקרא בשנותיו הראשונות "ראינוע אופיר". באותו הזמן פעל בתל אביב הקטנה ראינוע אחד בלבד, בשם "עדן", שהוקם 14 שנים קודם לכן. "אופיר" נבנה בהשקעה גדולה על ידי איש העסקים משה קרסו, והיה מפואר וגדול בהרבה מ"עדן".

במקביל לבניית הקולנוע, חתם קרסו על הסכמי הפצה עם אולפני סרטים באירופה ובארה"ב ורכש ציוד הקרנה משוכלל. כל אלה הפכו את "אופיר" לבית הקולנוע המוביל בתל אביב עד 1957, עת פתחה חברת "פוקס המאה ה־20" את קולנוע "תל אביב", שהכיל 2,000 מקומות ישיבה.

חיפה מתגאה בניקיון

כרזת ניקיון העיר חיפה,

18 שנים ברצף שימש אבא חושי בתפקיד ראש העיר חיפה (1969-1951), וכולם הכירו את רגישותו הרבה בנוגע לניקיונה של העיר.

האובססיה של ראש העיר הפכה כבר למיתולוגיה: נהגו של חושי היה מסיע אותו מדי בוקר בשעה מוקדמת לסיור באחת משכונות העיר, לבדוק שם את מצב הניקיון. אם נמצא בשכונה מחדל, ולו הקטן ביותר, היה חושי מזמן לחדרו מייד את מנהל מחלקת הניקיון או את האחראי לשכונה שבה ביקר, ולא חסך מהם את שבט ביקורתו.

זאת היתה הסיבה שלחיפה יצאו בתקופת חושי מוניטין של "העיר הנקייה ביותר בארץ", ומחלקת הדוברות בעירייה היתה דואגת להזין את תושבי העיר באופן קבוע בכרוזים שנשאו הנחיות - ולעיתים גם התראות - בנושא ניקיון העיר ורחובותיה.

ב־26 במארס 1953 דווח בעיתונות הארצית ש"בחיפה עובדים 354 איש בתחזוקת הניקיון, 105 מהם מטאטאי רחובות המנקים חלק מהרחובות שלוש פעמים בשבוע, ואת הרחובות העמוסים שבהם - חמש פעמים ביום. בשנה שחלפה סולקו מהעיר 43,636 טונות אשפה, נאספו 160 אלף כרטיסי נסיעה שהושלכו על המדרכות, והותקנו 655 פחי זבל חדשים בחוצות העיר".

הגברת מתה או חיה?

בשעות הבוקר של אחד הימים האחרונים של חודש מארס 1953 החל משרד פרסום המודעות הגדול מסוגו בתל אביב לקבל שטף של שיחות טלפון מוזרות מאוד באופיין.

התברר שהמוני אזרחים ביקשו לדעת אם מודעת האבל שפורסמה בעיתון "דבר" באותו בוקר, שבישרה על "מותה בטרם עת" של אחת מנשות החברה הגבוהה בתל אביב, פורסמה בטעות או שמא היא אמת לאמיתה.

כל המתעניינים קיבלו תשובה אחידה: "המודעה הוזמנה ושולמה יומיים קודם לפני פרסומה". הדרמה נמשכה עד שעות הצהריים, כשלמשרד התפרצה לפתע גברת מהודרת וצעקה: "הנה, אני חיה ונושמת, מי פה 'רצח' אותי?"

החשד להזמנת המודעה המוזרה נפל על צעירה שהיתה דיירת משנה בביתה של אותה גברת, ועזבה באותו שבוע בשל סכסוך אישי חריף שפרץ ביניהן. מהמשטרה נמסר ש"חקירת המקרה נמצאת כעת בעיצומה".

הנעלמים / אביזרי נוחות מאז
מזגן חלון

צילום: ארכיון צריף בן־גוריון,

קובייה פשוטה כבדה ורועשת שהחלה להיכנס לשוק העסקי־מסחרי בתחילת שנות ה־60, ואחר כך לבתים. היצרנית היתה חברת "תדיראן", המחיר היה בשמיים, וההתקנה דרשה לפרוץ חור בקיר או במסגרת החלון, כך שחלקו האחורי של המזגן היה חשוף לאוויר הפתוח. לחנויות הרחוב סיפק המתקין גם מדבקה גדולה שהוצמדה על הדלת, ועליה נכתב "יש מזגן" - במגמה למשוך פנימה עוברים ושבים שנמסו בחום הקיץ, ובכך להופכם ללקוחות פוטנציאליים.

הצרכנייה / מוצרים שצרכנו
משחת נעליים בפחית

צילום: מאוספי אמנון רייזמן,

פחיות שכאלה נראו בזמנים ההם בכל בית בישראל, להבדיל מהיום, אזרחים לא החליפו נעליים כמו גרביים. במכסה הפחית היה בנוי מעין "פרפר" מתכת קטן, שהצמיד אותה לפחית השטוחה עצמה, ובכך נמנעה התייבשות תכולת משחת הנעליים, שהיתה בעלת ריח כבד. במשך שנים נאסר יבוא של משחות נעליים מחו"ל כדי לחסוך במטבע חוץ, והיצרנים המקומיים שיווקו בתחילה משחות בצבעי שחור, חום, לבן ו"מבריק".

נחנך הכביש החדש לסדום

צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר,

בהשתתפות 1,500 אזרחים שהגיעו במאות כלי רכב מכל קצות הארץ, נערך בסוף מארס 1953 טקס מרגש לסיום עבודות הפיתוח בכביש לסדום, מבצע הנדסי מורכב שבוצע כולו בידי מתכננים, מהנדסים ופועלים ישראלים. כ־5,000 פועלים פרצו את הדרך במשך 26 חודשים וסללו כביש בן 55 ק"מ, בהפרש גובה של 800 מ' – מפלוס 400 מטרים מעל פני הים בתל ירוחם ועד מינוס 400 מטרים בסדום. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, גזר את הסרט ובירך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - לקול קריאת "אמן" של הקהל הנרגש. בצילום: יום חנוכת הכביש.