ציון נכשל - עד שלא תטופל תופעת החרמות

מותו הטרגי של הילד המתוק אלרועי בן שבת, שלא עמד בסבל שגרמו לו "חבריו" המחרימים, הציף לרגע - ולא יותר - את נושא החרמות. ואני ממשיך לחשוב שלנוכח כמות המוחרמים והמוחרמות, שחייהם משתנים לעיתים לתמיד, ולעיתים גם מסתיימים טרגית, אין ברירה אלא לנקוט פעולות קשות בעקבות התופעה המחרידה.

לא אחסוך מילים קשות. הילדים שגרמו לאלרועי להתאבד הם באופן מוסרי ועקרוני רוצחים. ומכיוון שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית, ובבית הסוהר לא יישבו, יש להרחיב את מעגל האחריות ולקבוע שמי שאחראים באמת לרצח הזה הם ההורים של המחרימים. תחת החוקים החדשים שכבר חוקקתי אך טרם נכנסו לשימוש, הורים של ילדים וילדות מחרימים ופוגעים בילדים אחרים יישאו באחריות פלילית מלאה למעשי הילדים שלהם, ילכו לכלא לשנים, יאבדו מקומות עבודה ויעברו חינוך מחדש בין כותלי הכלא איך להיות הורים. פשוט ככה. אם הילדים לא מפחדים, ההורים חייבים לפחד ולקחת שליטה.

אומרים הורים שלא מתערבים במה שקורה בחיי החברה של הילדים שלהם: "עדיף שהילד יחרים ולא יהיה מוחרם". בעיניי זה אותו היגיון שעומד מאחורי האמירה "עדיף שיאנוס ולא יהיה נאנס", "עדיף שידרוס ולא יידרס". ובאופן אכזרי זה נכון - עדיף שהילד שלך לא יהיה קורבן, אבל מי אומר שזאת חובה שהוא יהיה המקרבן? מה עם להיות הילד הזה שמתייצב לצד המוחרם, מה עם להיות הילדה שמודיעה למורה, למנהלת, למשטרה, על מה שקורה? אילו מין אנשים אנחנו מגדלים פה, שההורים שלהם נותנים להם גיבוי לרמיסת הזולת, והעיקר שלא יירמסו בעצמם?

בכל פעם שתלמידה חדשה מגיעה לכיתה של בנותיי, אנחנו ההורים מוודאים שהבנות קשובות לקשיי הקליטה של החדשה, מזמינות אותה הביתה, משתפות אותה במשחקים, מאפשרות קליטה מהירה ובטוחה. וגם אחר כך, אם מתגלים אפילו ניצני חרם - שאגב, מטופל מדהים במוסד החינוכי שאליו אנחנו שייכים - מייד יש התייצבות לצד המוחרמת, גם אם מדובר ביציאה נגד חברה טובה, וגם אם צפוי נזק חברתי קצר מועד. שיחות על המצב החברתי בכיתה נערכות אצלנו בבית על בסיס יומי, והחינוך שלנו אומר - קודם כל קשב לחלש, אחר כך כל השאר. וזה עובד, גם לנו וגם לכל קהילת בית הספר.

חייב שר החינוך להכריז על פרויקט מיגור החרמות מבתי הספר. לא נרשמנו אליהם כדי לקבל ילדים בארונות. זה מבחן הבגרות של השר, מעניין כמה יקבל. בינתיים, בבחינת המגן הציון הוא נכשל.

רזה

ראיתם איך רזיתי? הייתי ממש שמן, ואז בתוך חודש הצטמקתי בעזרת איזה תכשיר העונה לשם keto מהאינטרנט והפכתי לשדוף שהינני. ככה היה כתוב במודעה שהתחילה לרוץ ברשתות, ובה אני נראה בתמונה מעובדת מחשב שוקל איזה 130 ק"ג, ואחר כך, בתמונה שנייה, אני ה־68 ק"ג שאני בדרך כלל. לא רק אני זכיתי לטיפול הזה, עוד ידוענים נופחו במעבדות התכשיר בחו"ל לכדי שמנמנים, נכתבו בשמם עדויות מזויפות על איך התכשיר עזר להם להשיל, ויאללה - הפרסום יצא לדרך.

על פי התגובות לפוסט ההכחשה שפרסמתי מייד עם צאת המודעות המזויפות, יש רבים שהאמינו. דוגמה מאפיינת לתגובה היא "רואה מוטי, אמרתי לך שזה פייק". אז מוטי האמין. ואחר כך הוא גם בטח יזמין, ואחר כך לא יקרה לו ולעודף המשקל שלו דבר, והוא יקלל אותי, בעוד הזייפן המסתתר בחו"ל הרחק מתביעות יברך אותי ואת כל הסלבס האחרים שגויסו ללא ידיעתם וללא תשלום על שירותיהם. הזייפן, אגב, לא מכיר אישית את הסלבס שבחר, זה רק על פי עוקבים ברשתות, הטקסט נכתב על ידי בינה מלאכותית, והתמונות נוצרו על ידי מנוע גרפי חכם.

כבר כתבתי כאן לפני כמה שבועות על אתגרי הפייק העומדים בפנינו עם הטכנולוגיות החדשות של זיוף תמונות וטקסטים, והנה זה נחת אצלי. איזו נחת. והאמת היא שהפייק השתלט על כל המרחב. אם עד לא מזמן היה ערך מסוים לאמת, וסנקציות על שקרים, הקטע הזה נגמר.

השקר הפך להיות חלק מהשיח הציבורי, בכירים משתמשים בשקרים בוטים שמופרכים שעות אחרי שנאמרו, ואין גביית מחיר כלשהו על אמירתם. כאילו כתרבות הרפינו בבת אחת משאיפתנו לאמת, מסלידתנו משקר, ובוודאי משקר לא מתוחכם שניתן להזים בשניות. ובניגוד לפעם, בעידן האנושות הקודם שבו איש ציבור משקר היה מודח מייד ונשלח לארץ גלות מחוץ לשירות הציבורי, היום זה לא רק בסדר - זה מתקבל בהבנה, אפילו בשמחה, על ידי תומכי השקרן ומעריציו. כי כל כלי לגיטימי בדרך להשגת המטרה, שאיש כבר לא יודע מה היא, אבל עיקרה הוא שימור הכוח ובזיזת אוצרות המדינה.

עולם בלי אמת ושקר הוא עולם מאתגר למחיה. בלי ההסכמה העתיקה שאמת זה טוב ושקר זה רע, אני לא יודע על בסיס מה נמשיך להתקיים כבני אדם על פני האדמה. זה מדכא אותי ממש. הולך לאכול משהו, אוריד את זה אחר כך עם התכשיר שאני מפרסם.

שעונים

אחד הקאמבקים המשונים, לטעמי, של הזמן הזה, הוא שובו של השעון אל חיינו כאביזר אופנה וסטטוס. באמת לא מבין איך חזר החפץ המיותר הזה במלוא הכוח, מעורר סערות של שיוך מעמדי, מצית את דמיונם של שודדים, מאותת סימנים מוסכמים בין גברים - אני יותר שווה ממך, חבל על הזמן.

ביום שהופיע הטלפון הסלולרי בחיינו, לפני כ־30 שנה, נשמתי לרווחה. הבנתי שמכיוון שיש בכל מכשיר כזה שעון מובנה, ומכיוון שהטלפון נועד להיות צמוד לבעליו כל שעות היממה, אין עוד צורך בשעון יד. בתור ברנש שלא אוהב שעל גופו יש תוספות לנוי ולהידור - צמידים, שרשראות, נזמים ושעונים - ומצד שני, כעובד בתעשיית התקשורת המחויב לדיוק ולקשר בלתי אמצעי לשעה, תמיד ענדתי שעון. ברגע שהבנתי שאין בזה עוד צורך אמיתי, חשתי כמו אישה באיראן המשליכה את חיג'אבה ביום נפול שלטון האייתוללות. כזה שחרור.

אבל יצרני השעונים לא חשבו להיעלם מהתמונה. במרתפיהם עמוסי הזהב, היהלומים והאבנים הטובות הם עמלו כדי להפוך את השעון מחפץ תועלת לכספת קטנה. זו אוצרת בתוכה הון עצום, שמי שמבין בזה, ועוקב אחרי היצרנים השונים והדגמים המתחדשים, יודע בדיוק כמה שווה הגבר הטווסי העונד את השעון הכאילו תמים, אך היקר להחריד, ונותן לו כבוד בהתאם.

כשמלאו לי 13 שנים הלכתי עם סבי, עליו השלום, לקנות את שעוני הראשון. כך היה מקובל אז. בחנות השעונים ברחוב יפו בירושלים הבנתי לראשונה מאיזה מעמד כלכלי אני בא, כשחלומי על שעון עם 21 יהלומים זעירים, שהיה סמל הסטטוס הנוהג אז, לא התגשם, ובמקום זאת קיבלתי שעון זול, עם מינימום האבנים הטובות הנדרשות לתפקודו. שנים רבות הלך איתי השעון ההוא, לא תמיד בקצב הנכון, אבל הלך, עד שהלך לאיבוד.

אחריו באו שעונים רבים, נחמדים למראה וזולים לקנייה, כולם מעלים אבק במגירה. מעולם לא הבנתי אנשים שהולכים עם אוצר קטן כרוך על פרק ידם, ויחד עם זה שאני מכיר בזכותו של אדם לעשות בכספו ככל העולה על רוחו, תמיד חשבתי שאם יש לאדם חצי מיליון שקלים פנויים - עדיף שיאכיל יתומים מאשר יקנה רולקסים. טעם אישי.

גברים עם שעונים מופרזים באים לי, בעיני הצרה, כמו אנשים עם רכבי שופוני במיליונים, כאומרים - ראו מעלתי שהיא רמה ממעלתכם. ואני מתעקש לראות מעלת אדם בפשטותו, בטובו, בנדיבותו. אבל נוכח כמות השעונים המהודרים במרחב, אני מבין - זמני עבר.

avrigilad@gmail.com