הסיפור שלי, הסיפור שלהן: דילמת האימהות שלי

איך להיות סמכות טובה?

מאז שהייתי ילדה קטנה, אני כותבת לעצמי מכתבי עידוד כשאני עצובה או מתוסכלת. כתבתי לעצמי מכתב עידוד על חוויותי כאמא למתבגרת, ואני משתפת אותו באהבה, מוקדש לכל האמהות למתבגרות.

אני נעה בין הרצון להיות "אמא משחררת" לבין המחויבות שלא לשמוט את האחריות, לזהות מה הן צריכות. מתי הרצון להגן הופך להתערבות יתר? אין לי תשובה ברורה ואני לא בטוחה שהיא קיימת.
בין קדושה לגלגול עיניים

ברגע קדוש, כשאחת הבנות משתפת אותי באכזבה או בשמחה, אני מתמלאת אושר. מצד שני, לפעמים אני שואלת בתמימות "ממוש, איך את מרגישה?" ומקבלת גלגול עיניים וטריקת דלת - ומרגישה האמא הכי מעפנה בעולם.

הי את, התסכול שאת חשה שמציף אותך - אל תטבעי בתוכו. לפעמים רגש האשמה מאיים להאפיל על רגשות אחרים. הרגישו כך מיליוני אימהות לפנייך וירגישו כך מיליונים אחרייך. את חלק משרשרת. זה לא מנחם מאוד, אבל קצת מרגיע.

לכי מפה ובואי הנה

כשהבת שלך אומרת "אמא, צאי מהחדר שלי עכשיו!", תזכרי שהיא לא רוצה שתלכי רחוק מדי, היא זקוקה לתחושת הביטחון שתחזרי. כשהכעס יירגע, מאותו החדר שממנו ביקשה ממך לצאת היא תקרא: "אמא, אני יכולה לקחת חולצה מהארון שלך ללבוש למסיבה?" וכמה נפלא זה שתהיי שם לענות.

את מגרש האימונים שלה. היכולת שלך למחול מלמדת אותה שמותר לה לכעוס גם על מי שהיא אוהבת, שלא יתרחקו ויפסיקו את התמיכה רק כי היא חושבת אחרת או לא היתה מנומסת. את לא נוטרת לה על מעידות, וככה היא לומדת שהעיניים הטובות של מי שאוהב אותה לא תלויות בדבר.

ילדה קטנה־גדולה

כשהבת שלך משתפת אותך בבעיה שהיא מתמודדת איתה - המשיכי להתאמן באיפוק למרות שלא פשוט לך להימנע מלהציע לה פתרון. נשמי עמוק. את יודעת להקשיב ולעודד. סמכי על עצמך. לפעמים תצליחי להרגיע אותה ולפעמים העידוד שלך רק יעצבן אותה עוד יותר. תנשמי שוב, זה חלק מאי־הוודאות של גיל ההתבגרות.

לפעמים כשאת אומרת "אני מאמינה בך, אהובה שלי", היא תחייך ותשמח, ובפעם אחרת היא תנזוף בך שמספיק עם העידודים האלה, "אמא, אני כבר לא ילדה קטנה!". ואת יודעת שהיא לא לגמרי גדולה, אבל אין דרך לגשר בין הפרספקטיבה שלה לשלך.

את כמהה לספר לה שגם את לפעמים זקוקה לעידוד - לא רק ילדות קטנות צריכות להישען - אבל היא בטוחה שהיא צודקת, וזה מעולה שהיא לא מבינה אותך. זה מעיד על החופשיות שלה לא להיות המבוגרת האחראית, היא נותנת לעצמה להישאר נערה ולא ילדה הורית.

גם כשהיא אומרת לך להפסיק לעודד אותה, תזכרי שהיא עדיין ניזונה מהעידוד ובזכותו היא מצליחה לפחד קצת פחות מהכישלון. גם אם היא לא תכיר בזה כרגע, את מרגישה את ההקלה שממלאת אותה, סמכי על התחושה שלך. את יוצרת עבורה מרחב בטוח, גם אם את לא תמיד מצליחה להיות מדויקת לבקשות שלה.

שרק תהיה בריאה

את מתאמצת לעזור לה לבנות תחושת ערך וביטחון עצמי בריא. מתפללת שהיא תעריך את הגוף שלה, שלא תפגע בו בשביל אהבה של מישהו, שתסמוך על שיקול הדעת שלה ולא תיתן לאחרים להחליט על חשבונה.

מי כמוך יודעת שהיא תצטרך חוסן אל מול המסע הקשוח של החיים, אל מול גברים שיאמרו לה שהיא לא מספיק יודעת - גם בנושאים שבהם היא המומחית; תזכרי שהאהבה ללא תנאי שאת מעניקה לה היא הבסיס ליכולת שלה להרגיש ראויה, גם כשמישהו ידחה את ניסיונות החיזור שלה, או כשלא תשיג מטרה שהציבה לעצמה.

את רוצה שהיא תדע שהערך שלה לא תלוי רק בפידבקים חיצוניים אלא בתחושה הפנימית, שהיא ראויה מעצם היותה. זה לא מצליח לך תמיד, ברור, אבל זה מחלחל ומשפיע. אל תאבדי תקווה. המשיכי להתמיד ללא תנאי.

תיקון ששווה הכל

אחד הפחדים הכי גדולים שלך הוא שאחת הבנות תיקלע לצרה חלילה ותפחד לפנות אלייך לעזרה. קרה לך שביקשת עזרה בתור מתבגרת ולא מצאת יד מושטת לאחוז בה, החוויה צרובה אצלך בלב, את מבועתת מהאפשרות שתשחזרי זאת בקשר עם הבת שלך.

כנראה תשחזרי חלק ממה שספגת. כולנו עושות את זה, גם מי שמכחישה. אבל הרגעים שבהם תצליחי לעקור דפוסים שדבקו בך - הם שווים הכל. ברגעים האלו את לא רק מעניקה ביטחון לבת המתבגרת שלך, אלא את גם עושה תיקון למען הילדה המתבגרת שהיית - וזה מרגש.

חוזרת על טעויות

הזיכרונות מגיל ההתבגרות שלך מתערבבים בהחלטות, אז תזכירי לעצמך שהסיפור שלך הוא לא הסיפור של הבת שלך. ככל שתצליחי לזהות ולהפריד - תוכלי לראות אותה בבהירות. את פוחדת לחזור על טעויות. זה מובן. את תחזרי על חלק מהטעויות של אמא שלך, לא הכל בשליטתך.

את משתדלת ככל יכולתך, בודקת את עצמך, מנסה ללמוד, מתמודדת עם פצעים ושריטות בלי להדחיק. את לא מוותרת לעצמך ולא מוותרת על הקשר עם הבת שלך, זה העיקר, התמדה ללא תנאי. הבת שלך לומדת שהיא שווה את הניסיונות להבין אותה, גם אם היא לא תמיד מרגישה מובנת - היא רואה שאת מנסה.

תשמחי על שאת לא דורשת לשמור התסכולים או הוויכוחים בסוד כדי שהחברות לא ידעו, כי מותר לכבס את הכביסה עם חברות, כי הכביסה המלוכלכת אינה מבישה, היא מיטהרת מאור השמש המחטא. מותר לדבר עם חברות על כמה שההורים הכי מעצבנים בעולם, אין סודות שאסור לספר. זה לא מובן מאליו. תזכרי שאת משקיעה בפתיחות ובאותנטיות האלו, וזה הדבר הכי בריא שאת יכולה לעשות עבור הבת שלך. היא יכולה לפרוק תסכול בלי להרגיש אשמה, זו מתנה גדולה.

אל תוותרי, תמשיכי להגיד לה "סליחה, אני מצטערת שפגעתי בך" גם כשהיא עונה "זה לא מספיק שאת מבקשת סליחה, פשוט אל תעשי את זה יותר!". אפילו אם הבת שלך לא מצליחה בעצמה להתנצל, היא לומדת שאמא שלה חזקה וגם מתנצלת. היא תרשה לעצמה להיות מורכבת.

רשת ביטחון

הבת המתבגרת שלך לוקחת סיכונים, היא מעיזה להתייצב בפני אתגרים והתמודדויות. את מפחדת שהיא תתאכזב, שלא תצליח תמיד להגשים הכל, את לא רוצה שישברו לה את הלב.

בא לך לעטוף אותה בשמיכה ולהצמיד בחיבוק מגן כמו שנהגת לעשות כשהיתה תינוקת, את רוצה לבקש שלא תעמיס על עצמה. תנשמי עמוק ותני לה לבחור אתגרים, לקחת את הסיכונים שנכונים לה. אבל אל תיעלמי רחוק מדי, הישארי ערנית. השאירי את רשת הביטחון פרושה תחתיה, שאליה היא תוכל להרפות את האחיזה אם תצטרך.

לפעמים את טועה ומתבלבלת ומנחשת אותה לא נכון. העיקר שאת ממשיכה לנסות. אל תפקפקי בתחושות הבטן, את מכירה את הבת המתבגרת שלך כמו שאף אחד אחר לא יכול להכיר. תני תוקף לאינטואיציות, אבל דעי להבדיל ביניהן לבין פחד משתק. אל תמנעי ממנה את ההצלחות והכישלונות שלה רק בגלל הפחדים שלך.

את משפיעה, גם כשנדמה לך שלא

היא נושאת עיניים אל התגובות שלך, בוחנת הבעות בפנייך כשאת מדברת, היא תעיר לך על הפדיחות שאת עושה, על סגנון הלבוש, על שאת מדברת בקול רם מדי או מתלהב מדי או שקט מדי. היא חייבת לבחון אותך כדי לפסל לעצמה את מודל האישה שהיא רוצה להיות, היא חייבת לבעוט ולהתנגד כדי שתוכל להוליד את עצמה הבוגרת. אל תרגישי מותקפת, אל תעמיסי עליה את העלבון שלך.

את משפיעה עליה, גם כשאת מבשלת במטבח והיא בכלל בעיסוקיה. תזכרי שמדי פעם היא מרימה את המבט ורואה שאת בסביבה ומשהו בה נרגע. הנוכחות שלך משמעותית גם כשהיא בועטת אותה, אל תוותרי על הנוכחות בסביבה גם כשהיא אומרת שלא צריך, ואל תרגישי אשמה על כך שלעיתים את לא זמינה - זה טוב שהיא תראה שאת מרוכזת בעיסוקים שלך חלק מהזמן. רק כך היא תלמד שיש לה זכות להקדיש לעצמה, ולא רק להתאמץ עבור אחרים.

ילדה לא נוחה

את רוצה קשר אמיתי עם המתבגרת שלך, שהיא תוכל להציב גבולות לתובענות של העולם. בשביל זה את נושמת ומכילה את ההתנגדות, את הדעות השונות. לומדת ממנה, מקשיבה לה באמת. כשהבת המתבגרת שלך מטיחה בפנייך שאת מעצבנת, ומפרטת איך בדיוק עצבנת אותה - תשמחי על זה. היא בעצם מספרת שהיא לא רוצה לוותר על הקשר, ושהיא מרגישה מספיק בטוחה לספר לך איך להתכוונן אליה.

את לא אוהבת שאמהות אחרות אומרות "יש לי ילדה נוחה", ובאמת הילדה שלך לא נוחה, כי היא עומדת על שלה ולא מתחמקת מעימותים, ככה לימדת אותה. ועדיין מותר לך מדי פעם לבקש שתעריך את ההשקעה שלך כדי שגם היא תוכל להרגיש בנוח לדרוש לעצמה הוקרה ואהבה.

תראי איך התקדמת - פעם חשבת שאסור לאמהות לגלות לבנות שלהן את הצרכים הרגשיים שלהן, כדי לא להציף, כדי לא להאפיל על הקול הפנימי. תרימי את המבט ותתגאי בבת שלך שיודעת להגיד לך: "אמא, אני לא מסכימה איתך". הילדה שלך לא "נוחה", בדיוק כמו שחלמת. תשמחי על זה.
כמו שהיא

תמשיכי להיות אותנטית, אל תפחדי לבכות בנוכחות הבת המתבגרת שלך, אל תחששי להיבהל או להתרגש במידה. גם אם היא אומרת "אמא, די להיות כזאת היסטרית".

ככה היא לומדת שמותר לה להביע רגשות, גם כשאחרים יעדיפו שתהיה בשקט או שתבלוט פחות. את לא מתנצלת על כך שאת תופסת מקום - וכך היא תלמד שזכותה להיות יותר מדי בשביל העולם הזה. תזכרי שכך את עוזרת לה לבחור להקיף את עצמה באנשים שמעריכים אותה כמו שהיא.

אימהות מושלמות מהאינסטגרם

את לא רוצה שהבת שלך רק תחייך מבחוץ, גם כשמבפנים היא ממש לא. זוכרת את האמא שפגשת ושיתפת אותה איך ערב קודם נעמדת באמצע הסלון וצעקת "נמאס לי לעשות הכל בבית הזה, אתן לא נסיכות, תתחילו לעזור!" ואז אותה אמא חייכה ואמרה שאצלה זה אף פעם לא קורה והיא מעולם לא צעקה על הילדים שלה?

תזכירי לעצמך שמי שלא מודה בחולשות שלה - עדיין חווה אותן ומבזבזת אנרגיות מיותרות בניסיונות הסתרה. כשאת מחליטה ומציבה גבול, את מלמדת אותה להעז להחליט, גם אם היא מתלבטת. זה לא אומר שאת לא קשובה, את עושה ככל יכולתך לשמור על שיח פתוח, את שומעת את התלונות שלה.

הבת שלך גדלה לעולם של רשתות חברתיות. גם אם תנסי, לעולם לא תוכלי להיכנס לנעליה ולהבין את ההתמודדות מנקודת מבטה. ההכרה שהאחר לא יוכל להזדהות איתה באופן מוחלט היא כר מדויק לתיאום ציפיות ריאלי מול העולם. תמשיכי "לחפור" שהתמונות הכאילו־מושלמות באינסטגרם הן לא מדד להשוואה, שזה אנושי אבל מטעה להשוות את עצמך לאחרות, שהיא לא חייבת להיות "ילדה טובה" ושמותר לה לקנא ולכעוס ולהתאכזב.

להתעטף בשמיכה

יש רגעים שבהם הבת שלך מתמסרת כשאת נשכבת לידה במיטה, מכסה אותה כך שרק הראש שלה מבצבץ ומלטפת את השיער שלה. לרגע אחד היא מסכימה להיות הילדה הקטנה שלך, עד שהיא תגיד "טוב אמא, קומי". היא מרגישה את האהבה שלך שלא תיפגם גם אם היא תבקש ממך ללכת, היא מסוגלת לבקש שתלכי כי היא יודעת שאת תחזרי כשהיא תבקש.

לא תגיע משאית עמוסת מדליות, וגם לא תדליקי משואה על המאמצים הקטנים, היומיומיים, להיות אמא למתבגרת, את לא צריכה את זה. עמדי מול המראה, הישירי אל עצמך מבט ואמרי: "כל הכבוד לך, את אחלה אמא".

Info@paulanatural.co.il