הדרכים הצדדיות של ישראל: "זו שליחות, העברת לפיד לדור הבא. יש זמן בחיים שצריך לעשות, ולא לעצמך"

נחלים -
סיפורו של אוטובוס

היכן נורו היריות הראשונות של מלחמת העצמאות? אל תרגישו לא נוח אם אינכם יודעים - 99 אחוז מכם כנראה לא יודעים. זה קרה על כביש 40, ליד תחנת הדלק סונול בכניסה למושב נחלים, הצמוד לפתח תקווה. תודה לדני פרל ממושב מזור וליוחנן לייב ממושב נחלים שדואגים להזכיר.

פרל, בן 70, הוא חקלאי ונהג מרוצים, טיפוס מפוצץ באנרגיה. במשך שנים עבר על כביש 40 הסמוך לביתו, ולא פעם ראה ליד תחנת הדלק קבוצת אנשים קטנה שלעיתים השאירה זר פרחים. כשעצר, נדהם לגלות שעל שלט חלוד צוין שלמחרת כ"ט בנובמבר 1947 - התאריך שבו החליטה עצרת האו"ם על הקמת המדינה - הותקפו כאן שני אוטובוסים, שיצאו מחדרה ומנתניה בדרכם לירושלים, על ידי כנופייתו של אבו קישק. שמונה נוסעים נפלו שם, והיו להרוגים הראשונים של מלחמת העצמאות.

כשהחלו עבודות שיפוצים ליד תחנת הדלק, פרל אמר למכריו שישימו לב לשלט, כדי שלא יעלימו אותו בטעות. יום אחד קיבל טלפון מבנו, שבישר לו כי השלט נעלם. "מתברר שהפועלים הטמינו אותו באדמה כמו עוד ברזל", הוא מספר. "לקחתי אותו הביתה והודעתי לבעל תחנת הדלק: 'אם מחפשים את השלט, הוא אצל דני פרל בחצר'".

פרל לקח את חתיכת ההיסטוריה לביתו ומייד אחר כך צלצל ליוחנן לייב (65), ההיסטוריון של מושב נחלים וחברו הטוב, ואמר לו שהם חייבים לעשות משהו. שאי אפשר להניח לאירוע הזה להישכח.

לפני שבע שנים השניים החלו להפעיל את כובד משקלם כדי להחזיר עטרה ליושנה. מושב נחלים הקצה חלקת אדמה סמוכה לתחנת הדלק, המועצה האזורית יישרה את הקרקע והושיטה עזרה, משרד הביטחון תרם אבן הנצחה, תורן ודגל - והחבר'ה העמידו אתר מכובד לציון אירוע מכונן בתולדות המדינה.

הם הביאו למקום את אברהם דוידזון, בן 90, ממושב מזור. דוידזון לא רק זוכר את המקרה, אלא אפילו הכיר את אנשי כנופיית אבו קישק, שעבדו בפרדסים הסמוכים. דוידזון התרגש והעיר: "יפה, אבל עדיין אנחנו עומדים ליד אחד הכבישים העמוסים, ואיש אינו עוצר".

צוות האנדרטה חזר לשולחן השרטוטים. ואז עלה רעיון להביא למקום אוטובוס, הדומה לזה שהותקף - סופר־ווייט 911. רכב ישן בטח יגרום לאנשים להגיע. עלה שמו של דוביק גרודמן, טייס חיל האוויר לשעבר, תושב כפר מל"ל, שמתמחה ברכבים ישנים ובשיפוצם.

בתחילת אוקטובר 2022 השניים שאלו את דוביק. הוא עדכן שלא רק שהוא מכיר את הדגם, אלא גם יודע היכן ניתן למצוא אחד. מתברר שרחפן שסייר בשמי השומרון איתר אוטובוס כזה, הרוס לגמרי.
הצוות שלח מנוף למקום ולקח את שלד הרכב היישר לחצר ביתו של גרודמן, ושם ביקשו ממנו שיזדרז - הם היו מעוניינים להציב את האוטובוס המשופץ בטקס שתוכנן להיערך כחודש לאחר מכן, בכ"ט בנובמבר.

גרודמן לקח שני פועלים. את הכנפיים החסרות הביאו ממשאית ישנה, את הגריל בנו לבד, את הצמיגים תיקן פנצ'רמאכער המתמחה ברכבים ישנים, וממש לפני הטקס השנתי עמד במקום ההנצחה אוטובוס מבריק. "מהרגע שחנה כאן", מספר יוחנן לייב, "אנשים התחילו לקלוט שמשהו גדול קורה".

לטקס הגיעו 200 איש. ילדים מהמושבים הקריאו קטעים ושרו. במקום שטח מוזנח ועזוב יש כיום אתר שהולך ונבנה, ויש גם תכנון להכנת מקום חניה לאוטובוסים ושביל הליכה. "בכ"ט בנובמבר הקרוב המקום יהיה מונגש ומסודר", מבטיח יוחנן, "יבואו משפחות וילמדו סיפור היסטורי".

השניים כבר חולמים שיקראו למחלף הסמוך "כ"ט בנובמבר", ויש להם פרויקטים חדשים בקנה. "אנחנו רואים בזה שליחות, העברת הלפיד לדור הבא", אומר פרל. "יש פרק זמן בחיים שצריך לעשות, ולא רק לעצמך. כשראיתי בטקס את המשפחות שלי ושל יוחנן, ילדים ונכדים, עומדות איתנו, פשוט דמעתי".

גבעת כ"ח -
בית הכנסת ההודי

נחלים הוא מושב דתי שאין לו שום קשר לעליית יהודי הודו ארצה. אז מה עושה בבית הכנסת שביישוב היכל קודש שהגיע מהכפר צ'נמאנגלאם שבקוצ'ין?

רוב יהודי קוצ'ין הגיעו ארצה בשנות ה־50 מהכפר הזה. האחרונים שבהם פירקו את ארון הקודש בבית הכנסת המפואר והשיטו אותו באונייה לארץ. אבל ישראל היתה אז מדינה בהקמה, העולים היו טרודים בעיקר בהישרדות, ואת המצב ניצלו אנשי מושב נחלים. כששמעו שיש ארון קודש התקוע בנמל, הם לקחו אותו אליהם ובנו סביבו בית כנסת.

"ידענו שהארון שלנו נמצא בנחלים", מספר נחמיה נחמיה (85), שמתגורר כיום במושב גבעת כ"ח. "אמרנו: 'הם יהודים כמונו, שיישאר שם'. אנחנו לא אוהבים מלחמות. אני זוכר שביקרתי בבית הכנסת, ובדיוק ביקרה בו קבוצת מטיילים. היות שאני נראה כמו הודי, הם שאלו אם יש לי קשר לארון. אמרתי, 'כן, ההורים שלי התחתנו מול הארון, הברית שלי היתה מול הארון וגם אני גדלתי מולו'".

מושב גבעת כ"ח, שנמצא כ־4 ק"מ ממזרח ליהוד, הורכב ברובו מיוצאי תימן. המיעוט שבו עלה מקוצ'ין, אבל הקהילה ההודית הקימה בית כנסת. בתחילת שנות האלפיים, כשדיברו שם על הרחבה ובניית בתים חדשים, הוחלט שיזדקקו לשטח שעליו עומד המבנה. אליהו אברהם החליט לנצל את המצב.

"בעלי ז"ל הלך כנגד כל הסיכויים", מספרת רות, אלמנתו של אליהו. "הוא כל הזמן אמר: 'כאן אבנה בית כנסת חדש'. זה לא היה הגיוני, כי המושב מורכב מ־80 אחוז תימנים, ולא היה אפשר לחשוב שדווקא לנו ייתנו את המקום המרכזי והיפה במושב, אבל היה אינטרס להרחבה. אמרו, 'תפנו וקחו משהו אחר', אז לקחנו משהו אחר".

אליהו, ששימש טכנאי בחברת בזק, היה הרוח החיה מאחורי הקמת בית הכנסת החדש. מכל משפחה בקהילה נאספו 60 אלף שקלים להקמת המבנה, חוץ מתרומות שלא הפסיקו להגיע. אחד החלקים המרכזיים היה ארון הקודש - אם לא זה שהגיע בשנות ה־50 לישראל, לפחות שיהיה דומה.

אליהו ורות לקחו אמן יודאיקה שיראה את המקור בבית הכנסת בנחלים והביאו לו תמונות. הוא גילף בעץ ארון מרהיב ובמה, 350 אלף שקלים עלותם, תרומת אחת המשפחות. "המקום נבנה בסטנדרטים גבוהים", מדגישה רות. "לא היתה פשרה, וחלק הארי של המימון הגיע מהקהילה".

בית הכנסת, שנחנך ב־2010, נקרא "היכל נחמיה", על שמו של הרב נחמיה בן אברהם מוטא, שהיה מנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בקוצ'ין ונפטר ב־1621. מחוץ לבית הכנסת בגבעת כ"ח נבנה העתק של קבר הרב. בכל נר ראשון של חנוכה מתקיימת הילולה, שאליה מגיעים יוצאי קוצ'ין מכל הארץ.

"הקבר שלו נמצא בקוצ'ין בבית הקברות היהודי", מספר נחמיה. "עם הזמן ההודים הרסו את המקום ובנו עליו בתים, אבל כל מי שהתעסק עם הקבר הרגיש שמשהו לא בסדר. שאלו מי קבור שם, היהודים ענו: 'אל תיגעו, זה קבר של קדוש'. הם הרסו את כל בית הקברות, ורק הקבר הזה נשאר עד היום".

נחמיה, הנראה צעיר בהרבה מגילו, עלה ארצה בגיל 15. שאלתי אם הוא מתגעגע. "ביקרנו בקוצ'ין בשנת 2000", הוא מספר. "שאלנו 'איך עזבנו מקום כל כך יפה?'. הרי היו לנו בית גדול וחצר ענקית, ומהכניסה האחורית היית יוצא ישר לים, ממש חוף פרטי. אבל זה לא עניין אותנו, היינו ציונים שרופים".

מבוא מודיעים -
בזכות השריפה

נחמה סילבר, שתחגוג השנה 75 עם המדינה, עלתה לישראל ב־1974 בעקבות הרב שלמה קרליבך, שהוכר במשך שנים בכינויו "הרבי המרקד" ונחשב לאחד מגדולי הזמרים החסידיים. "אם הרב היה חי היום, הוא היה מדבר עם כולם ומנסה לעשות שלום", היא משוכנעת. "הוא לא היה פוליטיקאי אבל היה איש גדול, וכל מי שראה את פניו היתה נכנסת בו שמחה. ומי שיש לו שמחה, לא יכעס על חברו".

נחמה היתה ב־1966 סטודנטית למתמטיקה ולחינוך באוניברסיטה בפילדלפיה, אז ראתה את הרב קרליבך בהופעה, אירוע שגרם לה להעמיק את ההיכרות עם האיש. ואכן, בשנים שלאחר מכן היא התקרבה אליו ואל חצרו.

"בקיץ 1972 ביקרתי חבר בירושלים", היא מספרת. "הלכתי ברחוב יפו, ומי בא לקראתי? הרב שלמה, שהזמין אותי לארוחת ערב שבת בשכונת רחביה. הגעתי, והיו שם המון אנשים שישבו על הרצפה. שלמה הגיע והתחיל לתת נשיקה לכל אחד על המצח. בתוך דקות הבנתי שיוצאים לכותל,

"למרות שהשעה כבר היתה מאוחרת. עמדנו ברחבת הכותל בעיגול, ושלמה שר וסיפר סיפורים. היה מדהים. בסיום חזרנו אליו לארוחת שבת, שהיתה מורכבת מאורז ומסלט. לנו זה לא שינה, כי הנשמה היתה מלאה. כשרציתי ללכת, הרב שאל 'לאן?' עניתי שאני ישנה אצל חברים. אמר, 'רחוק, שבת עכשיו'. הוא שכר שתי קומות במלון לכל החבר'ה, קומה לבנים וקומה לבנות".

נחמה ויתרה על לימודי הדוקטורט ונסעה בעקבות הרב לסן פרנסיסקו, ששם פתח את "בית אהבה ותפילה", מקום שהיה מיועד לצעירים ובו כל אחד יכול היה לקבל אוכל, לינה והדרכה רוחנית כדי לקרבם לדת וליהדות. נחמה למדה לנגן על נבל חשמלי וליוותה את הרב בהופעות. בקיץ 1974 החליטה לעלות לישראל.

הרב קרליבך היה מגיע ארצה בכל כמה חודשים, אבל חסידיו הרגישו לבד בכל פעם שעזב וחזר לארה"ב. "החבר'ה הרגישו אבודים", מספרת נחמה. "רצינו למצוא פתרון שכולנו נהיה ביחד. החלטנו להקים יישוב, אז אחד מאיתנו הלך לסוכנות היהודית. הראו לו כמה מקומות, ובהם מבוא מודיעים. היינו שבעה זוגות עם כמה ילדים ושני רווקים".

מבוא מודיעים שוכן בסמוך ליער בן שמן על כביש 443. היום מדובר במקום מרכזי ומבוקש, אבל ב־1976 הוא נחשב לחור נידח שבעבר שכנה בו היאחזות נח"ל. "זה היה בשבילנו חלום - טבע, רחוק מהעיר", נזכרת נחמה. "הקמנו גינה קהילתית, הסוכנות נתנה לנו מפעל לשקיות ניילון, בדיוק מה שמתאים לילדי הפרחים שבאו מסן פרנסיסקו. התחלנו להתעסק במזון טבעי, גרנולה וקמח מלא, דברים שהיו חדשים בארץ".

באוקטובר 1994, במהלך טיסה מניו יורק לטורונטו, הרב קרליבך לקח גיטרה וביקש לבדר את הנוסעים. כעבור כמה דקות לקה בדום לב ונפטר בגיל 69. "לא הפסקתי לבכות", מספרת נחמה, "אבל דווקא אחרי שנפטר המודעות אליו גדלה. היום יש בתי כנסת בנוסח הרב קרליבך כמעט בכל עיר בעולם שיש בה יהודים".

מבוא מודיעים נשאר יישוב קטן. גם כיום יש בו 38 בתי אב, בין היתר בגלל עימות ארוך שנים שהיה לתושבים עם רשות מקרקעי ישראל, עימות שלא אפשר להם להתרחב ולבנות. בל"ג בעומר 2019, כמה ימים לפני דיון נוסף בבית המשפט, שריפת ענק פגעה אנושות ביישוב.

"אני נציגת צח"י (צוות חוסן יישובי, א"ל)", מספרת נחמה. "אמרו לי להודיע לתושבים שאש מגיעה מהדרום כדי שיהיו בהאזנה ומוכנים לפינוי. כעבור דקות אמרו, 'תמסרי לכולם להתפנות עכשיו'.

"בתוך רבע שעה כולם יצאו והאש כילתה הכל. יש כאלה ששכחו את הנייד בבית, יש מישהו שיצא בלי הרכב כי חשב שבתוך דקות יגידו לנו לחזור. רוב המשפחות איבדו הכל. זוכרת שקמתי למחרת במיטה זרה, פקחתי עיניים ובמשך יומיים וחצי בכיתי. הרגשתי שאין לי בית ומקום לקבל אורחים, וזה היה העיקר בשבילי".

גם היום, ארבע שנים אחרי, היישוב נמצא בהליכי שיקום. נחמה וחבריה גרים בקרווילות, והיא מגדלת עצים שתשתול סביב הבית שתבנה. "אחרי השריפה הגענו לפשרות עם מנהל מקרקעי ישראל", היא מעדכנת.

"אנחנו כעת יישוב קהילתי. המנהל מרוויח מהמכירות, ואנחנו מרוויחים כי אנחנו מקבלים תושבים חדשים. כעת החלה הבנייה, אבל רק לשש משפחות אצלנו היה ביטוח נגד שריפה. אני לא אחת מהן. אז היו קצת חסכונות, קצת כסף מאמי שנפטרה. אלה שאין להם כלום - יש להם לפחות ילדים שיכולים לבנות איתם בית על המגרש כחלק מהפשרה שאליה הגענו. עם התוספות אמורות להיות פה 300 משפחות. השריפה, עד כמה שהיתה אסון, היא גם ברכה. אנחנו בונים את היישוב מחדש".

שילת -
הכפר המשוחזר

על כביש 433 נמצא מושב שילת ולידו עומד כפר חשמונאי, שבנו זוהר ברעם ואשתו נעמי ז"ל בסוף שנות ה־70. "בנובמבר 1973 הייתי בפלוגת חוד בקצה הדרומי של תעלת סואץ", מספר זוהר. "יום אחד, אחרי תקרית קשה, שמעתי ברדיו את כוכב הקולנוע הבריטי פיטר יוסטינוב אומר, 'היהודים עשו טעות כשהקימו מדינה, הגיע הזמן לתקן אותה'. זלגו לי דמעות, אמרתי שאני חייב להפסיק להתעסק בנדל"ן ובבתי מלון ואקים כפר שימחיש את הקשר של היהודים לאדמה עוד מימי בית שני".

ברעם (80), שלמד גיאוגרפיה היסטורית, החל לערוך תחקיר על האזור שנודע כמקום מושבם של החשמונאים. "בסוף שנות ה־70 לא היה כלום בספרות על הרכבו של הכפר באותה תקופה ועל גודל האוכלוסייה, אז למדתי", הוא מספר.

"הגעתי לעשר חורבות עתיקות שעמדו במקום שבו נמצאת כיום העיר מודיעין. הבנתי שיש כמה מאפיינים לכפר: בורות מים, מחצבות אבן לבנייה, כוכי קבורה, בתי בד, יקבים ליין. המקום הכיל 250-150 נפש. ילדי ישראל לומדים בהיסטוריה על תקופת בית חשמונאי ולא יודעים כלום. יש מסמכים ומחקרים, אבל ההמחשה המלאה, אני אומר לך בצניעות, נמצאת אצלי".

הכפר של ברעם משתרע על שטח של 20 דונמים. יש בו שחזורים ועתיקות שהביא מכל מקום שאליו הגיע עם רכב השטח. "במו ידיי בניתי", הוא מתגאה. "כל הגוף שלי נשבר במהלך העבודה, כי כשלא היה טרקטור אני והפועלים הרמנו סלעים. קניתי דברים מפה ועד שכם. בחנות העתיקות בחווארה המוכר בכה שמשה דיין קנה אצלו במאות, ואילו אני רק נר שמן קטן.

"הייתי שם את הג'יפ בלב הכפר ומתחיל לקנות. זה מביא מחרשה, ההוא קלשון. את הסרקופג כאן הבאתי מאחת הגבעות הסמוכות, אבל היו לי תקריות מסוכנות בכפר יטא, ותקרית אחת לא רחוק מכאן. אחריהן הבנתי שאם לא אמכור את הג'יפ, גורלי יהיה מר".

ברעם לוקח אותנו לחדר תצוגה סגור. "לפני כמה שנים התקשרו ממוזיאון ישראל ואמרו שמפרקים תערוכה וזורקים רפליקות, כי הם עוברים להמחשה דיגיטלית", הוא מצביע על לוחות תצוגה. "אמרתי לאולג, נהג המשאית - תגיע לשם מהר ותעמיס כמה שאתה יכול. ידעתי שאין זמן. אחרי חודש התקשרו ואמרו 'התחרטנו'. אמרתי להם 'הצחקתם אותי'".

זוהר פותח את המקום רק כשקובעים איתו, בדרך כלל אלה בתי ספר או תלמידות חרדיות לקולנוע שמבקשות לוקיישן לסרטים על רבי שמעון בר יוחאי, או אוונגליסטים שמחפשים מקום שיזכיר את ראשית הנצרות. "זה אתר תיירות שאני מכניס בו מורשת", הוא מסביר. "יש כאלה שאומרים, 'עזוב אותי, באתי לראות ולאכול סנדוויץ'', ויש כאלה שרוצים לשמוע, ואלה יותר הגמלאים. מה לעשות שהדור הצעיר הוא דור הטיקטוק".

אותות השנים נראים על המקום שזוהר טיפח. זה לא אתר עם אטרקציות מהבהבות לילדי דיסנילנד, אלא מקום כמו פעם, עם צבעים וחרסים. ואם צריך לתקן משהו אז מוג'ייד מהכפר ספא הסמוך יבוא לסייע, כמו עם פסל שחזיר בר שבר בלילה החולף.

"זו לא חלטורה", ברעם מבהיר, "הכל אמיתי - העגלה אמיתית, הבית אמיתי. אין עוד כפר יהודי כזה בארץ. השקעתי פה את חיי. אין לי חסכונות. יצטרכו לעבור 50 שנה כדי להחזיר את ההוצאות, או שמישהו יאמץ אותי לעת זקנה".

מזור -
הכרם של שמואל

חבל מודיעין הפך מבוקש למגורים, עם מושבים יוקרתיים ונדל"ן איכותי. אבל שום דבר לא יזיז את שמוליק לוין, שיחגוג בסוף השנה יום הולדת 90, מכרם הזיתים שהוא מגדל. "כואב הלב על כל חלקה שהולכת לבנייה", אמר כשנפגשנו בביתו, "לאט־לאט חונקים אותנו".

לא מעט אדמה הופקעה משטחיה החקלאיים של משפחת לוין לטובת בנייה. מצפון לקחו להם שטח לטובת אזור העסקים של העיר החרדית אלעד, וממערב לטובת מסילת הברזל. "מה כבר יכול להיות פיצוי לחקלאי שלקחת ממנו עץ?", אומר שמוליק בחיוך עצוב, "הרגת אותו".

הוא נולד בכפר תבור ב־1933. יש לו זיכרונות ממלחמת העולם השנייה ומהקמת המדינה. במבצע קדש, בנובמבר 1956, כוח השריון שאיתו לחם הושמד מירי כוחותינו והוא היה מהניצולים הבודדים. "זה קרה בדרך לאבו עגילה", הוא נזכר. "הרב גורן שלח אותי ועוד חבר לצוות ואמר, 'תעברו באבו כביר ותחתמו שזיהיתם את ההרוגים'. לא היה מה לראות. חזרנו וחתמנו שזיהינו. כולם היו שלדים שרופים".

נראה שלוין נשאר אופטימי בזכות זוגיות מאושרת עם רותי, שאיתה חגג 63 שנות נישואים, ובזכות האדמה. בכל יום הוא מתעורר ב־4 בבוקר, מתפלל שחרית ויוצא לשדה. "אהבת חיי זו חקלאות, מרגע שעמדתי על רגליי", הוא מחייך. "רק שחקלאות, מקום המדינה, היא הענף שהכי פחות מתייחסים אליו. המנהיגים לא רוצים עובדי האדמה, וארץ שאין בה חקלאות היא לא עם. אסור להתבסס על יבוא מארצות אחרות, כי מי שגוזר את הקופון אלה בעלי הבסטות. הם אלה שמסתובבים עם מרצדסים. ומי אנחנו החקלאים?"

רותי אמרה לארבעת ילדיה לצאת ללמוד ולעזוב את התחום, אבל שניים חזרו לעבוד במשק. "הבנים הם גאוות היחידה שלי", אומר שמוליק, וההתרגשות ניכרת בקולו. "הם לקחו את העסק לידיהם ואני ממשיך, כי אם לא אצא לשדה - אמות. אין אצלי קיץ או חורף, חייב לנשום ולחיות את העצים. לפני כשנתיים היו חמסינים כבדים בעונת ההפריה והפריחה. חוץ מאצלנו, לאנשים לא היה יבול של זיתים. שאל אותי שכן 'איך תסביר?', אמרתי: 'אני קם בבוקר להתפלל לבורא עולם'. צחקתי, זה לא הסוד - הסוד של חקלאי שהוא חי את הטבע".

יובל, בנו שיושב איתנו, מכיר היטב את אביו. "בכל פעם כשהוא יורד איתנו לשטח הוא מעיר 'פה חסר ברזל', 'שם יש עשב', כל היום נותן ריג'קטים".

שמוליק מתנדב לקחת אותנו לשטח עם הריינג'ר שלו. אשתו, רותי, מבקשת שייזהר איתנו וייסע בעדינות. בדרך הוא מספר: "יש לי צוות עובדות מכפר קאסם שאני קורא להן 'הבנות שלי'. הן מלוות את המשק 52 שנה. פעם פועל מהכפר קיבל דום לב והיה מאושפז בביה"ח בילינסון. אני ורותי נסענו לבקרו במחלקה לטיפול נמרץ. האחות הראשית אמרה 'לא ראיתי יהודים שמבקרים ערבים'. אמרתי לה: 'זו המשפחה שלי'".

כבר לא מייצרים אנשים כמו שמוליק. צריך לשמוע ולהבין כמה חסרים כמוהו בנוף העגום. "אני שומע מה קורה ואומר למנהיגים: 'אל תעצרו את המדינה, אל תהרסו אותה בגלל משפט של זה או אחר. לכו הביתה, תעזבו אותנו, תנו לעם הזה לחיות'. אני מתבייש במה שקורה, ולא מהמחלוקת ומהמריבות אלא מהרהב. מי שיושב למעלה לא רואה את העם שלמטה".

בטח גם לך היו קשיים.

"חקלאי הוא האדם הכי אופטימי. עברתי ניתוחי מעקפים, סוכרת, בעיות ברגל, טראומה ממבצע קדש, אבל אני חי. אני רואה בקניון חבורת גמלאים מקשקשת שעות, ואילו אני עובר לידה, לוקח כוס קפה וממשיך למכון הכושר. אני בן 70 פלוס 19. אני ואשתי שומרים אחד על השני, ומה הסוד? לדעת שאתה לא לבד ולוותר".

מה היתה נקודת המפנה בחייך?

"בגיל 16 פרשתי מהדת. כשאמי נפטרה אבי שאל: 'לא תגיד קדיש?' באותו יום אמרתי קדיש ומאז נשארתי בדת. חלפו 46 שנה, ואם היה צעד טוב בחיי - זה הצעד, לחזור למקורות. אני לא שרוף, אני שומר מסורת, דואג לזולת, מחבק, ולא משנה אם אתה יהודי או ערבי. להיות בן אדם, זה העיקר. אתה לא לבד בעולם".

מועצה אזורית חבל מודיעין

מיקום:

בצפון גובלת עם ראש העין ואלעד ובדרום עם מודיעין־מכבים־רעות.

סה"כ יישובים במועצה:

24

תחום שיפוט:

127,750 דונמים

אוכלוסייה:

24,193 תושבים

עובדה מעניינת: מושב גבעת כ"ח, שנמצא כ־4 ק"מ ממזרח ליהוד, הורכב ברובו מיוצאי תימן וקוצ'ין

דרך אגב: במארס 1946 הפלמ"ח חיסל את גוטהילף וגנר, נאצי ותושב המושבה הטמפלרית וילהלמה, שהיא היום מושב בני עטרות