גרמניה תיסוג מהפיצויים?

קנצלר גרמניה לשעבר, קונראד אדנאואר, מתארח אצל פולה ודוד בן־גוריון בשדה בוקר, 1966, צילום: פריץ כהן, לע"מ

בהסכם השילומים (פיצויים), שנחתם בין גרמניה המערבית לבין ישראל בספטמבר 1952, נקבע ש"עד 31 במארס 1953 יאושרר ההסכם בבתי הנבחרים של גרמניה (הבונדסטאג) וישראל (הכנסת). בעקבות התכנסות הבונדסטאג לדיון בנושא, הגיעו לישראל באמצע מארס 1953 ידיעות שהעלו חשש רב שגרמניה מתכוונת לסגת מההסכם.

חששות שכאלה עלו בארץ מייד אחרי טקס החתימה, חצי שנה קודם לכן, שכן רוב בציבור הגרמני הביע התנגדות להסכם ו"לסכום העתק", כהגדרת מובילי דעה, שאותו התחייבה גרמניה לשלם לישראל - כ־9.3 מיליארד דולר בערכים של היום.

כזכור, גם בישראל הועלתה התנגדות חריפה נגד ההסכם, ומנחם בגין, מנהיג חרות וראש המתנגדים, קרא למרי אזרחי ולאי־תשלום מסים. אחרי שאלפים ממתנגדי ההסכם בישראל הקיפו את הכנסת ורגמו את הבניין באבנים - נראה היה שמלחמת אחים בארץ היא בלתי נמנעת.

בדיון שנערך בבונדסטאג הגרמני, התברר שרוב חברי בית הנבחרים מתנגדים להסכם. ד"ר יואכים פרקאנץ, מנהיג מפלגת "הגרמנים", כינה את ההסכם "הסכם העוול החדש". הרוזן פון־מטרטי, ממפלגת האיחוד הנוצרי־סוציאליסטי, תקף את ישראל על כך ש"בכל הכנסים הבינלאומיים האחרונים נמנעו נציגיה מלשבת בשולחן אחד עם נציגי גרמניה, וסירבו להחליף אפילו מילות נימוסין בודדות".

נאום ניאו־נאצי חריף נישא על ידי נציג המפלגה הגרמנית הימנית, שטען בתוקף כי "רק מיליון אחד של יהודים נהרג במלחמת העולם השנייה". וכשד"ר וולטר האזמאן, מהמפלגה הדמוקרטית־חופשית הקואליציונית, קם לדבר בזכות ההסכם - עזבו רוב חברי מפלגתו את האולם.

הקנצלר (ראש הממשלה) הגרמני, קונראד אדנאואר, השקיע מאמצים בלתי פוסקים כדי לשכנע את חברי בית הנבחרים בחשיבות ההסכם "שיחזיר את גרמניה למשפחת העמים", ובסופו של דבר, כשנערכה הצבעה, גברו מצדדי הסכם השילומים על מתנגדיו, והוא אושר סופית.

למרות "מאמר שטני": בג"ץ אישר הוצאת עיתון

כרזה לאסיפה של מק"י, מארס 1953,

מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל, ובשנה הבאה תציין 100 שנה להקמתה. במהלך כל שנותיה ידעה מק"י מריבות, סכסוכים, התפלגויות והתנגשויות אינספור בין חבריה ושותפיה.

בנושא אחד היו חברי מק"י תמימי רעים לאורך השנים, יחד עם השותפים שאליהם חברו, ומהם התפלגו שוב ושוב - והוא קו עוין מאוד למדיניות ישראל - שרבים הגדירו כשנאה של ממש.

שלטונות המנדט הוציאו בזמנם את מק"י אל מחוץ לחוק. עם הקמת מדינת ישראל, ועל פי חזון מגילת העצמאות, הותר למפלגה לחזור לפעילות גלויה, שהביאה לפריחתה.

תוך ניצול המתינות הפוליטית הישראלית שהונהגה בראשית ימי המדינה תקפו ראשי המפלגה - שמואל מיקוניס, מאיר וילנר וחבריהם - מעל דפי שופר הקומוניסטים בישראל, העיתון "קול העם", את ראש הממשלה דוד בן־גוריון ואת שריו. המתקפות הבלי פוסקות לוו בכותרות סנסציוניות, בסגנון שהיה נקרא כיום "פייק ניוז".

ארבעה חודשים בלבד מקום המדינה הואשם "קול העם" בעבירה על חוק לשון הרע כשפרסם עלילת דם, שלפיה שוטרים ישראלים רצחו בעינויים כביכול פעיל קומוניסטי. ב־1950 הואשם העיתון בהוצאת דיבתו של שר המשטרה, וב־1952 הוא נסגר למשך שבוע עקב עבירות צנזורה. בינואר 1953 הורה שר הפנים ישראל רוקח על סגירת העיתון לעשרה ימים.

לקראת סוף מארס 1953 הוצא צו נוסף לסגירה זמנית של העיתון, בשל מאמר מערכת שהוגדר כ"שטני" ובו נכתב ש"ממשלת בן־גוריון מספסרת בדם הנוער הישראלי".

להבדיל מכל הפעמים הקודמות שבהן בג"ץ לא נענה לבקשת "קול העם" לביטול הצו, הפעם הושעה צו הסגירה, ובית המשפט העליון קבע בפסק דין, שנודע לימים בשם "בג"ץ קול העם", כי חופש הביטוי מהווה זכות יסוד שהיא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה בישראל.

לאורך השנים, ועם הירידה הקבועה בכוחה של מק"י, הלך "קול העם" ודעך - עד שנסגר ב־1975.

ישראל חלוצה באנרגיה סולארית

ד"ר צבי תבור, חלוץ באנרגיה סולארית, צילום: משה פרידן, לע"מ

במסיבת עיתונאים שנערכה בטכניון בחיפה ב־19 במארס 1953, התבשרו אזרחי ישראל, ויחד איתם ממציאים, מפתחים ומדענים ברחבי העולם, על פריצת דרך מהותית שהושגה במעבדות הקלימטולוגיה (מדע האקלים) שבטכניון.

"הפיתוח שלנו יאפשר להתקין מכשירים, שבאמצעותם אפשר יהיה לנצל את קרני השמש לזיקוק מי ים ולהפיכתם ראויים לשתייה", ציינו החוקרים הישראלים. לדבריהם, "ממש בימים אלה מקימים מומחי הטכניון באילת מתקן להוכחת ההיתכנות של הטכנולוגיה החדשה".

במסיבת העיתונאים התברר שבלב הפיתוח נמצאים מכלים שטוחים ממתכת המכוסים לוחות זכוכית, שלתוכם (המכלים) יוזרמו מי ים, שיחוממו בקרני השמש. החימום יגרום להתאדות המים, ובמגע האדים עם לוחות הזכוכית הם יתעבו לטיפות. בדרך זו כל קוב של מים מלוחים יומר ל־10 ליטרים מים מתוקים.

המדען ד"ר צבי תבור, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהצטרף לאנשי הפיתוח שירדו לאילת, סיפר לעיתון "מעריב" כי "קיים יישום נוסף ואטרקטיבי, שבו קרני השמש הנלכדות במתקן הופכות לאנרגיה שמחממת מים לרחצה. להערכתי, כל שהאזרח ייאלץ לעשות כשירצה להתקלח הוא ללחוץ על כפתור - ולהמתין חצי שעה בלבד להתחממות המים".

בסופו של דבר, הפיכת מי ים למי שתייה באמצעות אנרגיה סולארית לא צלחה. לעומת זאת, דודי שמש יש כיום בישראל בכמעט 90 אחוזים ממשקי הבית, ואלו מביאים לחיסכון שנתי של כ־8 אחוזים בצריכת החשמל.

מאז אמצע שנות ה־50 נחשבת ישראל מובילה עולמית בפיתוח האנרגיה הסולארית לצורכי האדם בתחומים רבים.

ועידת עובדי המדינה

כ־1,200 נציגי עובדים, שהגיעו באמצע מארס 1953 מכל קצות הארץ לבניין תיאטרון הבימה בתל אביב, עסקו במשך יומיים בדיונים ממושכים בעשרות נושאים הקשורים לעבודה המאורגנת.

בהצהרה שהוקראה בסיום הוועידה, נמסר ש"עובדי המדינה מתנגדים בתוקף למגמת צמצום פעילות ציבורית ופוליטית בקרב החברים".

יו"ר ארגון עובדי המדינה, יוסי אדלר, הודיע: "אין אנו עבדים של אף אחד, אלא עובדים בעלי רוח חופשית הרשאים לעשות כרצונם, כל עוד הפעילות הציבורית/פוליטית לא פוגעת במהלך העבודה התקין של כל עובד ועובד". מכלל זה הוחרגו פקידי האפוטרופוס הכללי ופקידי משרד המסחר והתעשייה, שיש להם במסגרת עבודתם פעילות הקשורה בהוצאת רישיונות יבוא או יצוא.

עוד דרשו ראשי ארגון עובדי המדינה שיחוקק "חוק עובדי המדינה" (הוא חוקק לבסוף ב־1959), ושתוקם "קרן לביטוח הדדי של עובדי המדינה וגמלאיה" (היא הוקמה לבסוף רק ב־1969).

חבר הכנסת ומנהיג הפועלים פנחס לבון, שהשתתף בוועידה, התחייב בפני נציגי העובדים ש"ההסתדרות תפעל להגן על העובדים המאורגנים בשעת נקיטת נשק השביתה המאורגנת, ולא יהיה בארץ עובד בעבודה מאורגנת שיינזק בדרך כלשהי בשל קיום זכותו לשבות".

חסמב"ה - הפעם באמת

ספר בסדרת חסמב"ה, צילום: מארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

בראיון שהעניק יגאל מוסינזון לעיתונות באמצע מארס 1953, גילה הסופר שבכל שבוע הוא מקבל כמה מכתבים המבשרים לו על הקמות "חבורת סוד מוחלט בהחלט" במקום כלשהו ברחבי הארץ. "להערכתי, יש בישראל כבר יותר מ־150 חבורות חסמב"ה פעילות", אמר מוסינזון והציג מכתב לדוגמה, שבו נמסר: "עלינו להודיע לך, המפקדת אורה קלי וסגניתה רבקה בן־צבי מתל אביב, שגם אנו הקמנו חבורת חסמב"ה ויש לנו הרפתקאות.

"אנחנו יודעים על פקידים שיודעים לרמות, ואנו רוצים לרגל אחריהם ולהביא הוכחות לממשלה על מעשי הרמאות שלהם. אבא של אחד מילדי החבורה הבטיח לבנות לנו מקלע שיודה אבנים, ואז נצא לפעולה. גם גילינו שילדה אחת בחבורה בגדה בנו, ואנו מתכוונים לעשות לה משפט. בקרוב נגיע אלייך לקבל עצות".

הנעלמים / תוכניות רדיו שהיו
תיבת נח

צילום: מתוך ויקיפדיה,

היתה זאת תוכנית הבידור הרדיופונית הראשונה במדינת ישראל, והיא שודרה מ־1948 במשך 21 שנים, שברובן הושמעה במקביל גם בתחנת גלי צה"ל וגם בקול ישראל. בתחילה שימש פרדי דורה (נראה בצילום משמאל) זמר הבית של התוכנית, ולאורך שנותיה התארחו בה כל הכוכבים בזמר ובבידור הישראלי, דוגמת שושנה דמארי, רביעיית מועדון התיאטרון, אלכסנדר יהלומי, רפאל קלצ'קין, וגם צעירים בראשית דרכם, דוגמת חיים טופול. בשנות ה־50 וה־60 השתתפו ב"תיבת נח" באופן קבוע גם הלהקות הצבאיות, במיטב להיטיהן.

הצרכנייה / עולם הולך ונעלם
פותחן בקבוקי זכוכית

צילום: מאוספי הדי אור,

פריט ששייך לקבוצת "ההולכים ונעלמים" - חפצים שנראים פחות ופחות בחיינו, עקב התקדמות הטכנולוגיה והתגברות המודעות לשמירה על איכות הסביבה. בעשורים האחרונים מוחלפים בקבוקי הזכוכית בבקבוקים מחומרים חלופיים. עובדה זו, לצד ההבנה שתהליך מיחזור בקבוקי הזכוכית מביא יותר נזק סביבתי מתועלת, עקב האנרגיה שנדרשת להפוך שבר זכוכית לחומר נוזלי - מבטיחות שגם פותחן בקבוקי הזכוכית ייהפך בקרוב לפריט נוסטלגי לאספנים בלבד.

תנועת "הנוער העובד" מוצפת פניות

צילום: פריץ שלזינגר, לע"מ,

תנועת "הנוער העובד" הוקמה ב־1924 כדי לטפל בתופעת העסקת ילדים בגילי 10-8 בעבודות דוגמת ניקיון, סבלות ושוליה של בעלי מקצוע. ב־1952, כשהחל המשבר הכלכלי הקשה בישראל, ואלפי בני נוער עזבו את ספסל הלימודים כדי לפרנס את משפחותיהם, הצטרפו צעירים רבים לתנועה, חלקם בלחץ ההורים - שרצו כי ילדיהם יזכו למסגרת חינוכית כלשהי בשעות אחר הצהריים והערב.

כך או כך, במארס 1953 הודיעה התנועה: "עד להודעה חדשה אין ביכולתנו לקלוט חניכים נוספים". ב־1959 התמזגה "התנועה המאוחדת" לתוך הנוער העובד, והשם שונה ל"תנועת הנוער העובד והלומד". כיום מדובר בתנועת הנוער השנייה בגודלה בישראל, אחרי הצופים. בצילום: מצעד תנועת הנוער העובד בתל אביב, 1954