היינו שלושה: קובי אריאלי מתגעגע לפסח של הקורונה

האמת היא שאין כמעט שבוע שאני לא חושב עליו, על ליל הסדר ההוא. גם אתם חוזרים אליו כנראה בערגה ומנסים שוב ושוב להבין מה היה בו ומה סוד קסמו. אני מוכן להתחייב שאינספור ישראלים, אולי לא כולם, מציינים את ליל הסדר 2020 כליל הסדר היפה והמשמעותי בחייהם. הוא קרה, כזכור, פחות מחודש אחרי פרוץ מגיפת הקורונה. בשיא הפאניקה והלחץ הוחלט שבליל הסדר ייסגרו הבתים, ומשפחות גרעיניות תשבנה לבדן.

איני יודע כיצד הרגישו אנשים בודדים, ואיני יכול לרדת לסוף תחושתם של זוגות. אנו היינו שלושה: אם, אב ובת. היה הרבה יותר מדי אוכל מצוין והיה הרבה־הרבה זמן, ולראשונה נרשם ניצחון דרמטי במדד שבלב כל ילד דתי הוא החשוב ביותר לאורך השנה: מתי סיימתם את ליל הסדר? ובכן, את ליל הסדר תש"פ סיימנו הכי מאוחר בהיסטוריה. הרבה יותר מאוחר אפילו מהסדרים של שנות ילדותי, עם עשרות בני דודים והכל.

הפוגה קריטית, שאפשר ללמוד ממנה

וכשבשיא הערב החם והנעים הזה הילדה (15) עמדה על כיסא ושרה "מה נשתנה", אני ואמא שלה, וכל הורה שישב לראשונה בחייו בליל סדר מצומצם כזה, נשבענו לעצמנו שמכאן ואילך כך צריך להיראות ליל סדר אצלנו.

וככל שהעסק הזה נמשך והלך ושינה סדרי חיים וסגר אנשים בבית והמציא לנו את הזום והוציא אותנו אל בתי כנסת ברחוב ואל פיקניקים ברחובות העיר ואל העבודה מהבית והלמידה מרחוק, כך נולדה גם תקווה שהנה־הנה, יש במגיפה הארורה הזו גם כמה דברים טובים ויכול להיות שכתוצאה ממנה ישתנו כמה מנהגים, והיינו בטוחים שאכן זה מה שיקרה.

איזה יופי, אמרנו, קצת נרגענו מהמרוץ הזה. היה חשוב שזה יקרה. ההפוגה הזו היתה קריטית. בוא נלמד ממנה דברים טובים.

חזרנו להגזמות הפראיות

נאדה. גורנישט. היה כלא היה. מכל המחשבות הרומנטיות האלה לא נותר זכר. הייתם לאחרונה בחתונה? זוכרים את המשפטים המהדהדים ש"זה בטוח הולך להשתנות בגלל הקורונה. יהיו חתונות בסגנון אחר"? איזה סגנון, איזה אחר. אותה הגזמה פראית, אותו שעמום רעשני, אותה המוניות. פעם אמרתי לילד חמוד אחד שחגג בר־מצווה בתקופת הקורונה בהשתתפות קהל זעום, שאת הבר־מצווה שלו תמיד יזכרו, כי היא היתה בקורונה. באמת האמנתי בזה, אבל הוא הסתכל עלי במבט השמור לסבא בפארק שמאכיל יונים ומטריד ילדים.

וגם את חג הפסח הקרוב יחגגו כולם בדיוק באותה מהומה רב־משפחתית (שהיא נחמדה כשלעצמה, אבל איפה כל הרומנטיקה?), והזמנות לחתונות גדולות ימשיכו להלך אימים משהן רק ינחתו בתיבת הדואר, והקצב חזר להיות כשהיה ואפילו דברים יפים כמו הבישול הביתי, שהפך כל מטבח משפחתי למועמד למישלן, נעלם לגמרי לטובת המסעדות וארגזי התכלת הנעים על שניים.

אז למה זה קרה?

קודם כל, כוחות השוק, כמובן. מנועי הכלכלה האדירים עושים את שלהם, וכשהצורך של א' להרוויח חייב לפגוש את נורמת ההתנהגות של ב' כדי לממש את זה - זה יקרה בסוף. העולם הזה בנוי כלכלית וצרכנית לפני כל דבר אחר. אלו מערכות גדולות, והן חוזרות לפעול כפי שהן צריכות לפעול. הגלגלים נעים.

אחר כך הבושה. התקופה הזו, ולא משנה מה היא הביאה בכנפיה, היא משהו שאנחנו רוצים לשכוח. לא נעים. פדיחה. אני בטוח שלעולם לא נספר לילדינו שפעם הלכנו לסופר עם כפפות גומי. זאת, כפשוטו, בושה גדולה. ומבושה מנסים לברוח.

אבל, נוסף על כך, המתנה העיקרית של התקופה הכפויה ההיא היתה דבר שאין שום דרך לשחזר אותו או להעתיק אותו. הקורונה גילתה לנו את סוד הקסם של "זה מה יש". מתברר שהבחירות שלנו בחיים הן בין אפשרויות נתונות. ככל שהרשימה מצטמצמת, כך הבחירה נעשית חדה יותר ועל כן גם קלה יותר. זוכרים שדובר פעם על האפקט הנורא שיהיה לקורונה על החיים הזוגיים? על בום גירושים ופרידות ובעיות? הרי בחודשים הראשונים כל מומחה מוכן היה להישבע שלא יישאר כמעט זוג אחד ביחד אחרי הסגרים האלה.

אפילו להתגרש אי אפשר

אבל מה שקרה הוא בדיוק להפך, כמובן. אין בידי המספרים, אבל לא דווחנו על שום בום כזה ואפילו לא מקצתו. למה? כי מרגע שרוב האפשרויות נמחקו ונותרנו עם ברירת מחדל, הכל החל לזהור. הו, כמה מטומטם הוא האדם! הרחוב התרוקן, הדלת נסגרה, המסיכה הורמה, הבטנו זה בזו וזו בזה, ועוד לפני שהרגשנו משהו הרגשנו את משק כנפי ה"זה מה יש". אנחנו כאן וזהו. אפילו להתגרש אי אפשר, כי בית הדין סגור והדיינים בבית. מתבוננים בבנות זוגם ומבינים שזה מה יש. זה מה יש. זאת האופציה. עכשיו צריך להחליט אם רבים או מתחבקים. וישר התחבקנו, כמובן.

ומי ניצח? הנורמליות

ועוד דבר קטן ולא נעים בכלל, אבל האמת היא שיש בו גם דבר מה מחמם לב כי הוא יוצק גם קצת ביטחון במוסד הקרוי חברה: אנחנו עושים את מה שכולם עושים. מתברר שכיף מאוד להיות מקורי ועצמאי, אבל המנוע האדיר של לעשות מה שכולם עושים מנצח בגדול. הוא מנצח בעיקר בשל חולשת היחיד, אבל גם כי יש משהו חזק ונורמלי בלעשות את מה שכולם עושים. ועל כן, למרות הכל, יפה אולי שהותרנו מאחור את המתנות שהעניקה הקורונה. אולי לא העדריות ניצחה, אלא דווקא הנורמליות היא זו שניצחה.