קריירת הצילום של אלן טננבאום התחילה כמעט במקרה. הילד היהודי הטוב, שנולד ב־1945 בניו ג'רזי וגדל באווירה השמרנית יחסית של שנות ה־50, בכלל הלך ללמוד הנדסה. אבל אז קרו שנות ה־60, "בדרכים" של ג'ק קרואק הפך לספר חובה עבור כל צעיר אמריקני, וטננבאום בן ה־19 החליט ב־1964, אחרי שנה בקולג', שמספיק לו. שהגיע הזמן לתפוס טרמפים ברחבי ארה"ב.
"קליפורניה בדיוק 'קרתה' אז", הוא מספר באמריקנית שוטפת, "ומקומות כמו לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו קרצו לי יותר מדי. קניתי את המצלמה הראשונה שלי ויצאתי למסע ברחבי המדינה, שבסיומו הגעתי לסן פרנסיסקו וחייתי בה תקופה. בזמן הזה התפרנסתי מעבודות מזדמנות ולמדתי פילוסופיה. בתקופת הטיול הבנתי שהייעוד האמיתי שלי הוא צילום, אז פחות או יותר באמצע שנות ה־60 חזרתי לניו יורק, הרכבתי תיק עבודות מהתמונות שצילמתי, והתחלתי ללכת למערכות עיתונים ולהציע את עצמי, מה שלא בדיוק הלך טוב. במקביל עבדתי כברמן והסתובבתי במועדונים, בעיקר באזור הסוהו, שהיה מרכז התרבות והאמנות של ניו יורק באותה תקופה. התחברתי לאמנים, לפילוסופים ולמוזיקאים, ובגדול נהניתי מהחיים והמשכתי לצלם כמה שיכולתי, למשל את ג'ימי הנדריקס בהופעה, ועוד.
"יום אחד ראיתי במועדון, שאני כבר לא זוכר את שמו, מעל מכונת סיגריות ערימה של עיתוני 'סוהו ניוז' (Soho Weekly News). זה היה אז עיתון קטן של שמונה עמודים, שסיקר את סצנת התרבות והאמנות של השכונה, שבדיוק הפכה אז במידה רבה גם לחלק ניכר מסצנת התרבות העולמית. נדלקתי על העיתון, הלכתי למערכת, נכנסתי לחדר העורך ואמרתי 'שלום, אני רוצה לצלם'. העורך לקח את תיק העבודות שלי, עצר על התמונות של הנדריקס ומלמל 'אוקיי, אתה יודע לצלם, אשלם לך 40 דולר בשבוע'. בקושי החנקתי את צעקות השמחה".
בשנים הבאות הפך "סוהו ניוז" למגזין תרבות נחשב, וטננבאום צילם עבורו את מיטב האמנים של התקופה, ובהם מוזיקאים כמו הרולינג סטונס, ג'ון לנון עם יוקו אונו, פטי סמית', הקלאש והראמונס, ואמנים כמו אנדי וורהול וקית' הרינג, שלרגל תערוכה שלו, שבה מוצגים צילומים של טננבאום ונפתחה לאחרונה במתחם ארנה בהרצליה, הגיע הצלם הוותיק לביקור בישראל.
"מכיוון שבסוהו ובמנהטן בכלל כולם בסצנת האמנות והתרבות הכירו את כולם, היתה לי גישה חופשית ובלתי אמצעית אל מאחורי הקלעים של מועדונים נחשבים כמו סטודיו 54 ובוטום ליין (Bottom Line)", הוא נזכר בחיים הפרועים של התקופה. "ב־1973 הלכתי לעורך המגזין וביקשתי להיות הבעלים של תשלילי התמונות שצילמתי. להפתעתי הוא הסכים, וגם הפך אותי לעורך הצילומים הראשי של המגזין".
אחרי עוד כמה שנים פרועות החליט טננבאום לעשות כמצוות שירו של הזמר עדן חסון "אין (כמעט) יותר מועדונים", ולהפוך לצלם חדשות. "הסצנה הניו־יורקית קצת דעכה", הוא מסביר, "והרגשתי שאני רוצה ריגושים חדשים וגם להתפתח בתחום נוסף של צילום. הצילומים שראיתי מאירועים חדשותיים גדולים ברחבי העולם מילאו אותי השראה, ורציתי מאוד לקחת בזה חלק.
"באותה תקופה, סוף שנות ה־70, כבר היה לי שם כלשהו כצלם. ניגשתי לסניף הניו־יורקי של סוכנות הצילום 'סיגמה', הצעתי את עצמי כצלם, והם הסכימו. הדיל איתם היה שאם הם שולחים אותי לאירוע כלשהו - ההוצאות משולמות על חשבונם, ואם אני מציע ללכת לאירוע ולא יוצאות משם תמונות טובות, זה על חשבוני.
"ככה התחלתי להסתובב בכל העולם. צילמתי, למשל, אסון נורא של התפרצות הר געש בקולומביה שקברה תחתיה עיירה של 25 אלף בני אדם, את שיירות הפליטים הבלתי נגמרות מרואנדה, את הכוחות האמריקניים בפלישה לעיראק במלחמת המפרץ, ואת נלסון מנדלה משתחרר מהכלא ומניף ידיים עם אשתו וויני ומאחוריהם המון אדם".
כיהודי, טננבאום חש חיבור מיוחד לישראל, היה בארץ פעמים רבות והתחבר עם צלמים ידועים, למשל דוד רובינגר ז"ל וזיו קורן.
"אני חושב ששהיתי בישראל במצטבר כמעט שנה מחיי", הוא מספר. "צילמתי כאן הפגנות תמיכה בהסכם השלום עם מצרים, אבל גם את אירועי האינתיפאדה בשטחים. בסוף שנות ה־80 היתה תקופה שבה הכרתי טוב יותר את רחובות רמאללה ושכם מאשר את שכונת מגוריי בניו יורק".
גם היום, ממרומי גיל 78, טננבאום לא נח. הוא מציג את צילומיו בתערוכות ומוכר הדפסים שלהם, מעביר הרצאות ומסתובב בכל העולם, ולא מוריד את מצלמת ה"קאנון" שלו מהצוואר אפילו לרגע אחד.
"תמיד יכול להתרחש משהו בסביבה, אז אני רוצה להיות מוכן", הוא מסביר. למשמע השאלה אם תפקיד צלם החדשות הוא עדיין רלוונטי בעידן הדיגיטלי, שבו תמונות וסרטונים מאירועים מופצים בזמן אמת בכל העולם, טננבאום מחייך מתחת לשפמו. "נכון, היום החומרים הרבה יותר מיידיים, ואני שמח מאוד שיצא לי לצלם במשך רוב הקריירה שלי לפני עידן הסמארטפונים", הוא מודה, "אבל גם עכשיו אני חושב שאין תחליף לעין של צלמי החדשות המקצועיים. הם תמיד יידעו למצוא את הזווית המעניינת ביותר, הרבה פעמים תוך כדי סיכון עצמי גדול, ולהביא לקוראים ולצופים ערך מוסף שאזרחים רגילים בזירות חדשותיות לא יודעים להביא".
האמן והרחוב
קית' הרינג בסטודיו שלו בניו יורק, שנות ה־80
"כמו סצנת המוזיקה, גם סצנת האמנות בניו יורק היתה תוססת ומיוחדת", מספר טננבאום, שביקר לאחרונה בארץ לרגל תערוכה של האמן קית' הרינג, המוצגת בימים אלה במתחם התרבות והאמנות "THE BLACK BOX" בארנה בהרצליה. התערוכה, שמסתובבת בכל העולם ומתחדשת באופן תדיר, תוצג בהרצליה עד 30 ביוני וכוללת כ־200 יצירות מהאוסף המקורי של אחד מאמני הפופ־ארט המסקרנים, החצופים והחשובים בעולם. "התמזל מזלי לצלם את קית' כמה פעמים בסטודיו שלו", מוסיף טננבאום. "מכיוון שהוא למעשה עבד תוך כדי הצילומים, לא הייתי צריך לבקש יותר מדי. הרקע הצבעוני של הציורים, יחד עם הדמות המיוחדת שלו כאדם, פשוט עשו את העבודה".
קינג ג'יימס
ג'יימס בראון ברחוב ברודווי בניו יורק, 1979
עם כל הכבוד ללברון ג'יימס, ויש כבוד, המלך ג'יימס המקורי הוא ג'יימס בראון, שאותו צילם טננבאום לרגל יציאת אלבום חדש. "היינו בצילומי סטודיו שלא מצאו חן בעיניי", הוא נזכר, "משהו באווירה לא היה מספיק נינוח. בשלב מסוים אמרתי לג'יימס, 'בוא נצא החוצה'. הלכנו ברחוב ברודווי, ביקשתי ממנו לקפוץ - והפריים קרה".
כמו אבן מתגלגלת
למעלה: הרולינג סטונס במועדון דאנסטריה (Danceteria) בניו יורק, 1981.
למטה: מיק ג'אגר ודולי פרטון במועדון בוטום ליין (Bottom Line) בניו יורק, 1975
כחלק מעבודתו כצלם במגזין "סוהו ניוז" הסתובב טננבאום בכל המועדונים הנחשבים בניו יורק, כולל מאחורי הקלעים. "שתיים מהתמונות הכי טובות שלי צולמו במועדונים הללו", הוא מחייך, "ובשתיהן מככב מי אם לא מיק ג'אגר. את הראשונה צילמתי במפגש מקרי בינו לבין דולי פרטון בחדר ההלבשה של המועדון הידוע בוטום ליין, ואת השנייה, עם כל הלהקה, במועדון דאנסטריה. במפגש השני רואים שקית' ריצ'רדס מחזיק בקבוק ג'ק דניאלס, וכשהם קמו להופיע הוא השאיר שם את הבקבוק. מייד 'סחבתי' אותו לתוך כיס המעיל שלי ונהניתי ממנו במשך שארית הערב".
פופ אפ
אנדי וורהול ודבי הארי, ניו יורק, 1985
"את אנדי וורהול הכרתי בסצנת המועדונים של ניו יורק כבר בשנות ה־60, ממועדונים כמו סטודיו 54 ואחרים", מספר טננבאום. "תמיד אהבתי לצלם אותו, ואחת התמונות שלו שאני הכי אוהב היא התמונה עם סולנית להקת בלונדי, דבי הארי, שאיתה היה לו קשר מיוחד, אמנותי ואישי, והוא גם אמר עליה פעם: 'אילו יכולתי לבחור לעצמי פנים, הייתי בוחר בשלה'. התמונה הזו מראה גם את השימוש ב'טכנולוגיה החדשנית', מחשב הקומודור שבאמצעותו עבד וורהול, כשעל המסך רואים ציור שיצר של פניה של דבי וברקע ציורים נוספים שלה, פרי דמיונו הפורה".
החיפושית החמישית
ג'ון לנון ויוקו אונו בכניסה לבית הדירות "דקוטה" בניו יורק, 1980
"היה לי מזל והיה לי עונג גדול לצלם את ג'ון ויוקו כמה פעמים, כולל צילומי עירום במיטתם וגם ברחובות ניו יורק", אומר טננבאום. "הצילום בכניסה לבית הדירות היוקרתי דקוטה במנהטן, שם התגוררו, הפך למיוחד מאוד עבורי כי כמה חודשים בלבד אחרי שצילמתי אותו ג'ון נרצח בדיוק באותו מקום. גם ג'ון וגם יוקו היו אנשים שאוהבים את המצלמה ומתמסרים אליה, וכצלם אתה
לא יכול לבקש יותר".
השחור החדש
שחרור נלסון מנדלה מהכלא, דרום אפריקה, 11 בפברואר 1990
"על נלסון מנדלה שמעתי כמובן זמן רב לפני ששוחרר מהכלא", מספר טננבאום, "והוא היה עבורי סמל לזכויות אדם ולזכויות השחורים בעולם. ביקרתי בדרום אפריקה כשהוא היה כלוא ותיעדתי את המהומות שהיו שם, וכשהוא עמד להשתחרר - ידעתי שזה מאורע שאסור לי להחמיץ. ביציאה מבית הסוהר התקבצו אלפי בני אדם והיה קשה מאוד להידחק בהמון ולהגיע לזווית צילום טובה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לצלם תמונה שנחשבת לדי איקונית, שבה רואים את מנדלה ורעייתו וויני מניפים ידיים וחוגגים את שמחת החירות וניצחון החופש".
סופה במדבר
מלחמת המפרץ, גבול עיראק־כווית, 1990
מלחמת המפרץ היתה אירוע ידוע מראש, עם האולטימטום המפורסם שהציבו בעלות הברית לסדאם חוסיין. טננבאום, שידע כי כל התקשורת העולמית עומדת להצטרף לכוחות, חיפש את הזווית המעניינת - וכדרכו גם מצא אותה. "היינו בכווית הרבה אנשי תקשורת, ואני החלטתי שאני משיג ג'יפ ומצטרף לכוחות של צבא ארה"ב. בדרך־לא־דרך, ביחד עם עיתונאי הולנדי, הצלחנו לעשות זאת ופשוט נסענו ליד הכוחות שהתקדמו במדבר. התמונה שצילמתי מסמלת עבורי את שתי 'ספינות המדבר' שחברו יחד - הגמלים עם הדבשת, שלא בדיוק הבינו מה נחת עליהם, ומכונות המלחמה עשויות הפלדה ששעטו קדימה".
באש ובבוץ
התפרצות הר הגעש "טולימה", קולומביה, נובמבר 1985
בהתפרצות הר הגעש "טולימה" בקולומביה, ב־13 בנובמבר 1985, גרמה הלבה שפרצה להמסת הקרחונים סביב ההר ולארבע מפולות בוץ ענקיות, שכיסו את העיירה ארמרו, גרמו למותם של כ־20 אלף בני אדם והרסו 29 אלף בתים. "מייד כששמעתי על האסון הזה ידעתי שאני חייב לנסוע לשם", נזכר טננבאום. "ראיתי שם כמה מהמראות הקשים ביותר שראיתי בחיי. אלפי גופות שחולצו מהבוץ וכפרים שלמים שנעלמו תחתיו. דווקא בתמונה שצילמתי היה שביב תקווה, שכן הילד שנלכד שם היה בחיים, אבל את הייאוש ואת העצב שבפניו לא אוכל לשכוח".
כשהשמיים נפלו
הפיגוע במגדלי התאומים, ניו יורק, 11 בספטמבר 2001
את בוקרו של 11 בספטמבר 2001 פתח טננבאום עם כוס קפה שלווה בחברת רעייתו בדירתם שבמנהטן, כשלפתע החריד את האוויר פיצוץ אדיר. "הסתכלנו החוצה מהחלון וראינו את אחד מבנייני התאומים עולה באש", הוא נזכר ורועד מעט גם כעת. "בלי לחשוב פעמיים או להבין את גודל האירוע, תפסתי את המצלמה ורצתי לשם, מרחק של שישה רחובות מביתי.
"מולי רצו המוני בני אדם שברחו מהתופת, אבל אני רצתי לתוכו. צילמתי המון תמונות בפיגוע הזה, ובהן של המטוס השני פוגע במגדל ושל הבניינים עולים באש. אבל תמונה אחת נחרתה בזיכרוני במיוחד, של לוחם האש טים דאפי, שהיה בביתו כשאירע הפיגוע, עלה על הציוד הכבד ורכב לזירה על ההארלי דיווידסון שלו כדי לסייע לאזרחים. לאחר מכן נפגשתי עם טים וגם הפכנו לחברים".
סרט מצרי
טקס החתימה על הסכם קהיר, 4 במאי 1994
לטקס החתימה על הסכם קהיר, הידוע גם כהסכם "עזה ויריחו תחילה", הגיע טננבאום עם כל התקשורת העולמית. "אני זוכר היטב את ה'סרט' שקרה בדקות לפני החתימה", הוא משחזר, "כשיאסר ערפאת פתאום לא רצה לחתום ורק לאחר לחצים כבירים הוא התרצה. בתמונה שצילמתי רואים שרבין לא ממש מרוצה מהסיטואציה, וגם על פניהם של מובארק, פרס וערפאת נראית דאגה כלשהי".
שלום עליכם
הפגנת תמיכה בהסכם השלום עם מצרים, כיכר מלכי ישראל בתל אביב, מארס 1979
באביב 1979, רגע לפני חתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן, היה טננבאום בסיור עיתונאים בישראל. "לקחו אותנו כקבוצה לכל מיני מקומות כמו מצדה וים המלח", הוא נזכר, "וערב אחד כשהיינו בתל אביב הייתי קצת משועמם, והחלטתי לחתוך מהקבוצה וללכת לראות מה מעניין בעיר. ידעתי שהסכם השלום עם מצרים עומד להיחתם ועוברי אורח אמרו לי שיש הפגנת תמיכה בכיכר המרכזית, אז הלכתי לשם וגיליתי אלפי אנשים עם שלטים. היום, בראי ההיסטוריה, אני יכול לומר שכשיש מנהיגים בעלי שיעור קומה, אפשר עדיין לעשות היסטוריה בכל תחום, גם כשזה נראה בלתי אפשרי".
רוק בקסבה
האינתיפאדה הראשונה, שכם, 1988
"זירות קרב ואסונות תמיד משכו אותי כצלם", אומר טננבאום, "וכשפרצה האינתיפאדה הראשונה לא היתה עבורי אפשרות אחרת מאשר ללכת לסקר את האירועים. לילה לפני שצולמה התמונה הזו אמרו לנו שעומד להיות פרוע בשכם, אבל הצבא הכריז על העיר כשטח צבאי סגור. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בשטחים, ובעזרת חברים פלשתינים התגנבתי לעיר עם צלם נוסף והלכנו למסגד. זה היה בצהרי יום שישי, וכשהמתפללים יצאו החוצה - נפתחו שערי הגיהינום. איך אומרים? רוקנרול. אחד הרגעים שצילמתי ושנחרתו בראשי היה כשכמה חיילים גררו נער פלשתיני שיידה אבנים למעצר, בתוך כל האש והתופת מסביב. זה היה מטורף".
הניצוץ של ג'ק
ג'ק ניקולסון לפני יציאת הסרט "הניצוץ", ניו יורק, 1980
"את ג'ק ניקולסון לא יצא לי לצלם לפני כן, אז די התרגשתי מהמעמד", נזכר טננבאום, "אבל הקרח נשבר מהר כשגילינו ששנינו ילידי ניו ג'רזי והחלפנו חוויות על המקומות המוכרים שבהם התבגרנו. בצילום שלו ניסיתי להעביר את אווירת השיגעון שהוא משדר בסרט הזה, כמו בסרטים קודמים אחרים שלו, למשל 'קן הקוקייה', ואני חושב שמאחורי הפרצוף הרציני שהוא עושה בתמונה בהחלט מסתתר משהו מה'טירוף' שהוא מביא למסך ומהנוכחות העוצמתית שלו".
פלאש לקלאש
סולן הקלאש ג'ו סטראמר בנמל התעופה JFK, מארס 1980
במארס 1980, בעקבות אלבום המופת שלה "לונדון קולינג", הגיעה להקת הקלאש לסיבוב הופעות מתוקשר בארה"ב. כבר בנמל התעופה חיכו לה אנשי תקשורת רבים, אבל טננבאום החליט "להתחכם". "חיכיתי ביציאה, היכן שידעתי שהמונית שלוקחת את הלהקה תעבור, וכשהם חלפו על פניי צעקתי לסולן ג'ו סטראמר: 'ג'ו, תסתובב!' הוא הוציא את הראש מהחלון וחייך, ולי יצאה תמונה נהדרת. אגב, בצילום וידאו מרחוק של המונית עוזבת את שדה התעופה, רואים לפתע פלאש של מצלמה מהבהב. זה היה הפלאש שלי".
חייל הבאפלו
בוב מארלי, ניו יורק, 1980
"בוב מארלי הוא מבחינתי אייקון וסמל", אומר טננבאום. "הוא מסמל חופש, חירות ורוח חופשית, ואני גם מאוד־מאוד אוהב מוזיקת רגאיי, אז שמחתי מאוד כשיצא לי לצלם אותו. את התמונה הזו צילמתי בחדר במלון לפני הופעה של בוב, והיא מראה מבחינתי את הגישה הבלתי אמצעית שקיבלתי כצלם לאמנים כשהם בסביבה טבעית וחופשית יותר. עבדתי קשה כדי לקבל את הגישה הזו, והיא עזרה לי מאוד בקריירה".
מלכת הלילה
פטי סמית' בדירתה בניו יורק, 1975
"את פטי סמית' קלטנו ב'סוהו ניוז' לפני שהיא הפכה למפורסמת מאוד, כך שהצלחתי לצלם אותה ממש בסביבתה הטבעית בדירתה הניו־יורקית הקטנה והמבולגנת בחברת החתול שלה", מספר טננבאום. "התמונה הזו, כמו זו של בוב מארלי, מראה את הגישה החופשית שהיתה לי לאמנים ולמוזיקאים של התקופה, שהיו גם סוג של חברים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו