מדרשת בן־גוריון: הארכיון לא משקר
לפני פחות משנה נפתח לציבור ארכיון בן־גוריון במדרשת שדה בוקר שבנגב. מקום מרהיב לסיור, המחייב תיאום מראש, ובו תצוגה של כ־100 מסמכים שנבחרו בפינצטה, בעיקר ניירת המציגה את דמותו של ראש הממשלה הראשון שבנה ועיצב את המדינה.
רק שמתחת לאדמה, בקומת המרתף, הסגורה לקהל, נמצאים בתוך ארגזים מאות אלפי מסמכים. אלה יומנים שדוד בן־גוריון כתב, פרוטוקולים של דיונים שבהם השתתף, התכתבויות, קטעי עיתונים. גנזך שעד לפתיחת המקום היה מאופסן בארכיון צה"ל. וכשהבניין החדש נבנה בנגב, במקום שבו הזקן בחר לגור, גם המוני הארגזים נדדו לשם.
"מרבית החומר מונגש", אומר ד"ר עדי פורטוגז (51), הממונה על תשתיות המידע במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות. "בן־גוריון היה שר הביטחון בזמן בניין הכוח, אז יש חומרים שהם לא רק חסויים, אלא כלל לא הועברו לכאן. היתה גם מדיניות לכסות על דברים לא כל כך נעימים, צנעת הפרט, היחס לשכנינו. זכינו לפתוח קטעים שהם לכאורה צורמים, והם כבר עלו למרשתת".
בשעת בוקר מוקדמת המקום רק נפתח, ובכל זאת שלוש מבקרות ביקשו להיכנס. "בעשור האחרון הרגשנו עניין רב של הציבור בבן־גוריון", אומר ד"ר פורטוגז, "כמיהה למנהיגות, ולא משנה באיזה צד פוליטי של המפה אתה נמצא. מחפשים מה אמר האב המייסד על כל דבר, וברוך השם - הוא אמר. היום החברה הישראלית מרגישה שהיא הולכת על קרח דק ומחפשת יתד להישען עליה. והיתד היא בן־גוריון כקונצנזוס, למרות שעוד בחייו היו לו מבקרים".
רמון זיו־אב (42), המנהל את מרכז המבקרים של הארכיון, מספר שלציבור יש כמה נקודות עניין מרכזיות כשמדברים על ראש הממשלה הראשון: פרשת אלטלנה, גיוס חרדים, הסכם השילומים עם גרמניה. "אנחנו קוראים את עצמנו דרך החומרים האלה", הוא מספר, "סוגיות שנראה כאילו נולדו היום ויש להן שורשים בעבר, כמו איך מנהלים מחלוקות. בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי נפגשו ב־1934 כדי לפתור את המשבר ביניהם. כשאתה קורא, זה נשמע מאוד רלוונטי. או מקומם של החרדים במדינה. בן־גוריון הצליח בזמנו להחזיק את החבל משני קצותיו. מצד אחד הוא נתפס כאידיאולוג, אדם שיודע לאן הוא חותר, ומצד שני היה פרגמטי. תכונות שונות - ובנושא החרדים זה בולט. תחשוב על הסטטוס־קוו. אפשר לראות זאת כפשרה הנעשית לשם השגת קואליציה, או כאדם שיש לו תפיסה ממלכתית ומבין שיש קהילה שספגה אסון ותפקיד המדינה לשמור עליה".
כשמדברים על המחלוקות הגדולות היום, אפשר למצוא בארכיון לא מעט עוגנים, כמו היחסים הטעונים עם מנחם בגין, שהיה מפקד האצ"ל ומנהיג תנועת חרות. "אנשים באים לפה בתחושה שאנחנו בקטסטרופה שלא היתה כמותה. האמת היא שאפשר לראות שהיו קטסטרופות, ובכל זאת צלחנו אותן", אומר זיו־אב. "המטרה שלי היא לצייד במסר אופטימי ולהראות ששני אנשים, בן־גוריון ובגין, שביוני 1948 נמצאו משני צידי המתרס, ולא כמטאפורה - 19 הרוגים יהודים היו באלטלנה - חצי שנה אחרי כן, בעקבות הבחירות הראשונות לכנסת, כבר ישבו זה לצד זה. כן, הם קראו אחד לשני בשמות, אבל היו כללי משחק".
ד"ר פורטוגז מחייך, הוא מכיר היטב את החומר. "ב־68', אחרי שפולה, אשתו, נפטרה, בן־גוריון כתב לבגין מכתבים חמים. 'פולה תמיד העריכה אותך, ואני אף פעם לא בזתי לך, רק בהיבט הפוליטי'. בן־גוריון האמין שאשכול הוא אסון למדינה, עד כדי כך שאחרי מותו כתב לבגין: 'בינתיים חלפה הסכנה'. מכתב מרתק שבו בין השורות אתה שומע שני זקנים עצובים. שם בן־גוריון כותב משהו בסגנון: 'בסוף נשארנו שני האנשים האחרונים של המעשה הפוליטי במדינת ישראל'".
בארכיון יש חומרים מ־1901 ועד 1973, השנה שבה בן־גוריון נפטר. בין השאר, יש שם יומן אישי שכתב בימי הקמת המדינה, משברים והיסטוריה שלמה.
שאלתי אם אנחנו לא עושים לפוליטיקאי הדגול אידיאליזציה.
"ודאי שכן", אומר ד"ר פורטוגז. "בן־גוריון זוכה לקיתונות של ביקורת, וגם אולם התצוגה לא עושה לו הנחות. מוצג כאן, למשל, סיפור קיביה".
תזכורת: בפעולת התגמול בכפר קיביה שבגדה המערבית, באוקטובר 1953, נהרגו כ־60 מתושבי המקום. "בן־גוריון הכחיש, גמגם, ואז חזר בו", מספר ד"ר פורטוגז. "או בנושא הבאת יהודי אתיופיה לארץ. יש כאן מסמכים שלא עושים לו נעים בגב, אבל אנחנו מבינים את הצורך בחברה הישראלית בסמל מלכד. אתה לא יכול לבנות חברה על בסיס ביקורת אינסופית. בסוף אתה צריך משהו מאחד, וזה בן־גוריון".
שיזף: בשורת היהדות
ביישוב הקהילתי שיזף, הנמצא לא רחוב מצומת טללים, הרימו לאחרונה כוסית כשהתב"ע (תוכנית בניין עיר - א"ל) אושרה אחרי לא מעט מאבקים. מדובר ביישוב שהוקם אחרי המחאה החברתית של 2011 כדי לפתור את בעיות הדיור ויוקר המחיה. ועתה - מ־28 משפחות הוא אמור לגדול ל־400.
פתרון ליוקר המחיה אמנם לא הצליחו למצוא, אבל זו לא הסיבה שביקרנו במקום. רצינו לשמוע על עמותת "בין השמשות", שהוקמה ביישוב כדי לעורר ולהעמיק שיח בחברה הישראלית על בסיס עקרונות המחלוקת מהמסורת היהודית. הידברות אמיתית.
"לאורך היהדות מדובר במחלוקת אחת מתגלגלת", אומר אסף פריד (39), המתגורר עם משפחתו בשיזף. "אנחנו יישוב חילוני־דתי, אבל התפיסה אומרת שאם דתיים וחילונים יכולים, אז אפשר גם יהודים וערבים ועוד אוכלוסיות. זו היכולת לראות שהאחר לא מאיים, אלא מרחיב אותך ואת חייך. אין פתרון מושלם שכולם יסכימו עליו, אבל חיים משותפים לא בהכרח מחייבים הסכמה על הכל. ברגע שאני מעריך אותך ואת דעותיך ויש הבנה שאני ואתה לא רואים הכל עין בעין, אבל יחד אנחנו רואים תמונה רחבה, זו הנקודה. אי אפשר שכולם יצדקו".
ביישוב קטן בעיות קטנות: חינוך ילדים, איך יחגגו את פורים, אפילו היכן יסתובבו הכלבים. ועדיין אלה סוגיות שצריך לפתור. "גם אם נשב במליאת היישוב ומישהי תגיד דבר שאני ממש לא מסכימה איתו, למחרת ניפגש בגן השעשועים ונדבר על הילדות שלנו", אומרת מיכל סופר (28), שעברה לפני כשנתיים לשיזף. "העימות בינינו מליל אמש לא יהיה המוקד. כולם צריכים לתרגל הבנה שאנחנו יכולים לחיות עם מישהו שלא מסכים איתנו. החיים פה הם דוגמה מצוינת. למשל, מסיבת פורים אחת שכולם צריכים להרגיש בה בנוח. כולם מבינים שאפשר לגדול יחד בשלום ובטוב ולגדל ילדים במקום שלו, גם אם אנחנו לא מגיעים מאותה נקודה".
כמה ימים לפני ביקורנו התקיים ביישוב אירוע פוליטי - "מגילת העצמאות שלי". 40 איש מהאזור נפגשו כדי לדבר, וגם להקשיב. "זו היכולת לשמוע דעה מנוגדת ב־180 מעלות לשלך, ולא בהכרח להסכים", מסביר אסף. "להבין שיש מישהו שמאמין לא פחות ממה שאני מאמין. זה הרבה יותר מוחשי כשאתה פוגש את האדם. האם אפשר לעשות את זה גם עם מיליוני אזרחים? האמונה שלנו היא שכן. חוץ משיזף אני רואה תנועה אדירה של מכינות קדם־צבאיות ומדרשות, שרוצות לייצר הידברות ובסוף שני הקווים המקבילים ייפגשו. אולי לא בהסכמה, אבל ההידברות תייצר מרחב משותף".
אז משיזף תצא הבשורה?
"בעינינו זה מיקרוקוסמוס. אם נפצח אותו, האדוות בהחלט אמורות להתפשט ולהגיע לכל העולם. זה החזון וזו לא רק הבשורה שלנו. זו בשורת היהדות שיש בה מקום לגר, ליתום ולאלמנה. היהדות מדברת על חיים משותפים".
ניצנה: סוד האחדות
צריך אצלנו אופטימיות כמו של אסף ומיכל, ובטח שצריך דמויות חינוכיות כמו דויד פלמח, שלפני שנה וחצי יצא לפנסיה, אחרי 25 שנים שבהן שימש מנכ"ל הקהילייה החינוכית־התיישבותית ניצנה, שמחזיקה 14 תוכניות חינוכיות - מכפר נוער לילדי בדואים ועד חווה חקלאית. במקום יש כיום שכונה קהילתית, שאחרי אישורים ובנייה אמורה לאכלס 108 משפחות.
"מי שייסד את הכפר הזה היה לובה אליאב ז"ל", מספר פלמח. "היינו חברים, לא בדעות הפוליטיות, אבל בקרבה האישית. יש פה כל מה שרצית לעשות בחינוך ולא העזת. ביום שהשכונה תתמלא במשפחות, אסע לבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב, אעבור בין קבריהם של אחד העם ומקס נורדאו, אגיע לקברו של לובה, אעמוד שם, אצדיע ואומר לו: 'ניצנה שנתת לי לא רק חינוכית, אלא גם התיישבותית'".
פלמח נולד לפני 69 שנים בקריית גת כדויד סלוק. הוא התגלגל לחינוך מהחברה להגנת הטבע ומאז לא הביט לאחור. גם כשהוא לא בתפקיד, אין כמעט נער במקום שהוא לא מכיר בשמו, קשור בעבותות לנגב. "כשרציתי בגיל 17 לעברת את השם, הפלמ"ח שבה אותי", סיפר. "הם בנו התיישבות וכבשו את הנגב. אמרתי שיש בשם סמליות. אבי אמנם לא שמח, אבל אני לא מצטער. כשפלמ"חניקים עוד היו בסביבה, אמרתי להם שאני מקווה שאני לא נושא את שם הפלמ"ח לשווא. הם נתנו לי גיבוי".
כמחנך, מה אתה חש עם מה שקורה כיום במדינה?
"אני לא ישן טוב בלילות. יש גם אפשרות אחת שנהיה כמו המדינות החזקות שנולדו מהתנגשות. כמו ארה"ב שצמחה ממלחמת האזרחים או צרפת מהמהפכה. לנו אין הפריבילגיה הזו כי ברגע שנריב, מישהו ייכנס לחלל שייווצר. אני מניח שמהעימות שלנו ייצא מתוק. אנחנו מספיק אחראים לעצמנו ולמדינה כדי שהימין והשמאל ישימו ברקס ברגע הנכון, גם אם לא כולם יקבלו את רצונם. בסוף ידברו, לא תהיה ברירה".
נסענו כמה קילומטרים לשטח המדברי, לאנדרטת הנגמ"ש המסתער, זכר לקרב על ניצנה שהתרחש ב־26 בדצמבר 1948, כשחטיבה 8 התקיפה את המצרים כדי לגרשם משטחי ישראל.
פלמח התעכב ליד לוח שמות הנופלים ונעצר בשמו של סרן יעקב גרנק, שנהרג בקרב בגיל 25. למרות גילו הצעיר, גרנק, שכונה "דב הבלונדיני", היה אגדה בחייו. חבר בלח"י שמירר את חיי הבריטים, שדד בנקים וחילץ חברים מצרה. המשורר אורי צבי גרינברג כתב עליו "קינה על הסיקריק, והוא סרן דב בצבא ישראל. הוא היה גזע אש, אשר כל מימיהם של משנאיו לא יוכלו לכבות".
"אם אתה שואל אותי על הבעיות של היום, פה נמצאת התשובה", אומר פלמח ליד האנדרטה. "אני מביא כמעט כל מבקר כדי לספר את סיפורו של האיש. גרנק היה 'בנדיט' שעשה בית ספר לבריטים. אבל כשבן־גוריון החליט להקים צבא אחד, למרות שהוא היה מהלח"י ולא אהב את הפלמ"ח, הוא הבין שהמלחמה לא בינינו אלא עם האויב המצרי. היתה לו בטן מלאה, אבל הוא לקח את הפלוגה שלו ובא לשרת תחת יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח".
כשדויד מדבר על גרנק, עיניו נוצצות. "באלטלנה בן־גוריון ביקש מדיין לקחת מגרנק את הנשק, מחשש שיפגע בהם. גרנק לא נתן ואמר: 'נשבעתי אמונים לצה"ל ולמדינת ישראל. אני לא סובל את מה שאתם עושים, אבל לא ארים יד על אף אחד'. זה הנרטיב. הוא הבין שמלחמת אחים אינה הפתרון. ממנו צריך לקחת דוגמה. אידיאליסט ופרקטי, עשה דברים נועזים, אבל כשהגיע למהות לא הרים יד על יהודי. בחור בן 25 שהבין את הצ'ופצ'יק של הקומקום במדינה הזו".
פלמח מביט שוב ברשימת ההרוגים שעל הלוח. "אני מביא לפה אנשים בכל יום, כי זו הליבה ולא עוד ברזל שהבדואים גנבו חצי ממנו. אתה מסתכל על הרשימה ורואה שמות כמו פרחי, אזולאי, הורוביץ וגרנק, שאותו אני מעריץ. לא הייתי בלח"י ואני לא בן של איש לח"י. אני מעריץ כי הוא הבין את האחדות. מותר לי לשנוא אותך ולריב איתך, אבל אנחנו אותו עם".
באר מילכה: בשבחי הקושי
אידיאליסטים כמו דב הבלונדיני הם מצרך נדיר. אולי אורן שלום (53), חקלאי ורבש"צ של המושב באר מילכה, מתקרב אליו בלהט. "באתי לאזור בגלל הקושי, כי קושי מוציא מהאדם את הטוב שבו", מסביר אורן כשנפגשנו בשטחו החקלאי. "מסים אני משלם אותו דבר, ארנונה כמו בעיר, הכל רחוק ויקר ואין עזרה מהמדינה כי אין פה כוח פוליטי. אני אוהב את זה. אני לא מזדהה עם הגישה שאמורים לתת לי משהו. אני מאמין בגישה העברית שמקבלת אחריות לחיים, ואני לא מצפה לכלום מאף אחד. אנחנו מדינה בהקמה, אתם לא קולטים את זה? מדינה בהקמה צריכה כל כוח מתנדב".
באר מילכה נמצא ליד הגבול עם מצרים. לא מעט מבריחים עוברים לידו, בשטחים הסמוכים יש חממות של מגדלי קנאביס פיראטיים. זה אזור הסובל מפשיעה, אבל יש את שלום שעומד כארי כדי לשמור על המקום.
"למה יש בעיה ביטחונית במדינה? כי אנשים יושבים ורואים נטפליקס בזמן ששורפים להם את המכונית", הוא משוכנע. "למה שלא תרדו להגן? כשבירושלים מתפרעים המונים, מה יכולים לעשות 300 שוטרים? אבל אם יבואו 25 אלף איש ויצעקו 'די', אתה יודע איזה כוח זה? הנה, רק עכשיו התחילה אצלנו משילות, כי הצלחתי להעיר אחרי הרבה זמן את רוח האנשים. יש פה בעיה אז אל תדווחו, תקפצו. מגיעים לפה בכל יום גנבים שעושים סריקות. תשאלו 'מי אתה, אפשר לעזור?' - אל תהיו אגרסיבים, תראו נוכחות. בכל לילה שניים מאיתנו מפטרלים. בהתחלה אמרו 'מה פתאום? המדינה תשמור'. חכו למדינה. מרגע שהתחלנו לשמור נהיה רגוע. כמה זמן נשמור? עד יומנו האחרון. מנסים בכל כוחנו ליצור פה שווייץ. זו לא תהיה שווייץ לעולם".
שלום, נשוי ואב לחמישה, בנוי קרבי. רזה, דרוך ומוכן. לא ייתן שזר יתקרב לכרמי הענבים והזיתים שהוא מטפח במסירות. "ראיתי את כל אבולוציית הפשיעה מההתחלה", הוא מספר. "הבדואים, שאנחנו סובלים מהם - פעם המשטרה והצבא הפחידו אותם. היום הם גונבים לחיילים את הנשק בגלל שהם יודעים שלא יקרה להם דבר. אימצנו את השיטה הפרוגרסיבית המערבית, שאומרת 'גם הפוגע הוא קורבן'. אותי הם מכירים וגם איימו על חיי, אבל אני לא מפחד. עומד מולם. רואה את הרכב שלי?", הוא מצביע על רכב השטח הפגוע בחזיתו. "ביום שישי שעבר ניגח אותי רכב בלי מספרים, שישבו בו רעולי פנים. אם אירה עליהם הלך עלי, אבל אני לא מצפה שמישהו יכסה את גבי. הכל באחריותי. אם עשיתי טעות, אני אשלם. תדע לברוח מהסיטואציה בחוכמה, תהיה יותר טוב ולא תבוא בטענות".
שלום הוא טיפוס מיוחד. לא רואה טלוויזיה, לא מצביע בבחירות וסומך בעיקר על עצמו. "אני כלב רועים", אמר, "לא אדם קהילתי, לא איש של אירועים. תפקידי יותר להגן על הקהילה מאשר להיות חלק ממנה. כלב הרועים הרי לא יכול להיות עם הכבשים, כי הוא אוכל בשר. הקהילה שאני נמצא איתה צוחקת בציניות על הערכים שאני מוכן למות בשבילם. יש פה כאלה שמפגינים בצומת, וזו אחת הסיבות שאני רוצה לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר, כי אני אוהב קושי, וכשנהיה טוב אנשים נעשים שבעים".
פסימי או אופטימי?
"מציאותי. אני יודע שאנחנו נבנים רק מקטסטרופות. חייבים קטסטרופה שתחזיר אותנו למקום הנכון, ותאמין לי שאני מחכה ליום שבו אוכל לתלות את החרב, בטח אני - אורן שלום. לצערי הרב, היום הזה לא יגיע בקרוב".
עזוז: 2,200 עצי זית
דורון עקיבא, בן 66, לא יעזוב את היישוב הקהילתי עזוז שאותו הקים בתחילת שנות ה־80. הוא שתל 2,200 עצי זית, ופה הוא מתכוון להעביר את שארית חייו. מדובר ביישוב המבודד בארץ, או אחד הבודדים. 12 ק"מ מהכפר בניצנה ו־15 ק"מ מהמכולת וממצרכי היסוד במושב קדש ברנע.
"המדינה לא מייצרת כאן מקורות פרנסה, אתה צריך להמציא את ההכנסה שלך", הוא מספר. "המקום מבודד, 18 משפחות בלבד. תחשוב על חינוך, קניות. זו מסננת טבעית למי שיכול לחיות פה כי הוא צריך להיות יזם, אינדיבידואליסט. אחד שיודע לקבל אחריות לחייו".
דורון נולד במרכז תל אביב, אבל אחרי הצבא מצא את עצמו כמפקח מטעם רשות שמורות הטבע בצפון סיני. בין היתר השגיח על אזור עזוז, הקפיד שלא תהיה רעיית־יתר שתפגע בבעלי החיים. חיים כאן צבאים, פראים, חוברות, חוגלות, עופות דורסים, עגורים וחסידות שנוחתות לפעמים.
כשסיני פונתה באפריל 1982, כעבור חודשיים פרצה מלחמת לבנון הראשונה. בג'בל ברוך הוא הציע לחברו דרור פרידה להצטרף. "המקום נכנס לי ללב", הוא מספר. "יש פה המון אתרים ארכיאולוגיים, כי חיו כאן חברות של נוודים. ניגשתי לסוכנות היהודית ואמרתי 'אני רוצה להקים יישוב'. אמרו לי: 'תארגן גרעין'. באחת החופשות לקחתי את דרור וסיליה זוגתו, עשינו סיור והם אמרו 'אנחנו בפנים'. התחלנו חמישה חבר'ה. הרבה אידיאולוגיה, ציונות, חקלאות. בהתחלה הסתמכנו על גנרטור שעבד ארבע שעות ביום, ועד שחיברו אותנו לחשמל לקח יותר מעשר שנים. את מי השתייה הבאנו עם טרקטור ומכלית. לבן אדם מבחוץ זה נראה קשה, אבל היינו צעירים וזה בער בנו".
לא חששתם?
"ניסחתי אז מסמך, 'עזוז לאן?', שכולם חתמו עליו. בסעיף הפרנסה היה כתוב 'חקלאות ייחודית, תיירות, עבודות חוץ באזור ויזמות פרטית'. בישיבות כולם הנהנו עם הראש, וכשהגענו ל'תיירות' אנשים נפלו לרצפה: 'מי יבוא?'. אז היה פה בחור שהשתחרר מהצבא, הוא לקח בריכת מים טורקית ששימשה בריכת אגירה לקטרי הקיטור והקים בית תה קטן. קנה שמונה חמורים והתחיל לעשות טיולים בסביבה. אחרי כמה שנים מכר את העסק למשפחת הר־טוב מהיישוב, ומכמה חמורים יש להם היום את חאן בארותיים, המקום הכי מיוחד בנגב".
יש כבר תוכנית להגדיל את עזוז ל־60 משפחות. הוא אמנם נשאר רחוק, אבל המדינה התקרבה. הרשת מאפשרת לתושבים להיות מעודכנים בנעשה במרכז, ובאמצעות הכבישים המהירים בתוך שעתיים אפשר להיות בתל אביב. "אנחנו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית", משוכנע דורון. "בהתחלה היינו כמו משפחה. חוגגים חגים יחד, טיולים משותפים. כל אחד היה מאה אחוז בשביל המקום. אחרי מה שעבר על המדינה, האינדיבידואליזם הפך לחזות הכל, 'אני ואני'. ראית אנשים מסתגרים בבתיהם, אפילו לא במודע. בדיוק מה שעובר על החברה בישראל".
עזוז נראה לעיתים כמקום הזוי לחיים. אין כבישים מסודרים ויש לא מעט אלתורים. "כשאני מגיע לתל אביב, אני נוהג במהירות 20 קמ"ש", מחייך דורון. "אתה לא יכול להיכנס לעיר הזו אם אין לך ביטוח מקיף. אין לי בעיה להסתגל לקצב. הבעיה היא העומס והלחץ. אני רואה את הפקקים ואומר 'איזה מזל שאני לא חי שם'".
החיים פה מזכירים את סיני?
"פחות, זה עולם אחר. שם היתה תחושת חופש. היית נוסע שבועות בלי לראות אספלט או כל סממן לציביליזציה".
לא דומה?
"רואה את עמוד החשמל שממול?" הוא מצביע על מונומנט שלעירוני נראה כחבר ותיק, "כבר שנים שהוא מעצבן אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו