אצבע תחת עין

אם נתבקש לסכם בשתי מילים עבריות, מדויקות ופשוטות את הימים הנפלאים שאנחנו שרויים בהם, אין ספק שצמד המילים יהיה "אצבע בעין". רוב החברים שתחקרתי הודו, בשלב כזה או אחר, שהרכב הוועדה למינוי שופטים מעולם לא עניין אותם, או את הסבתא שלהם, כהוא זה.

הם תומכים ברפורמה של לוין ורוטמן לא כי הם קראו אותה בעיון, אלא בעיקר כי השופט ברק ובית המשפט העליון (וחיות, והאליטות, והדיפ סטייט ומי לא) תקעו להם אצבע בעין; והם תומכים במחאה נגד ההפיכה המשטרית כי רוטמן ולוין (ובן גביר, וגוטליב, וקרעי ואלמוג כהן ומי לא) תוקעים להם אצבע בעין.

מסקנת הביניים שלי היא שאין ישראלי שלא קיבל בעין. אמנם כולם אוהבים לדבר בשם רוב הציבור, בשם הדמוקרטיה ובשם הערכים, אבל יחד עם זה הכל נורא אישי. בטח כשמדובר בבבת עינינו. כמעט כל מי ששוחחתי איתו, אנשי הבעד ואנשי הבנגד, חזרו ואמרו לי שזה פחות ה"מה" ויותר ה"איך", וברגע שתהיתי מה הבעיה שלהם עם ה"איך", ומה מפריע כל כך, ידעתי, או־הו כמה ידעתי, שהמילים "אצבע בעין" יוזכרו בעוד 5... 4... 3...

כשאנשים אומרים "אצבע בעין" הם מתייחסים לא פעם לביטוי גס ומכוער הרבה יותר, שהציף את העברית השכונתית שלנו לפני כמה עשרות שנים. משהו מזה נכנס אפילו ל"שיר השכונה" המיתולוגי של התרנגולים ("תגיד עין..."), מה שמזכיר שארץ ישראל הישנה לא תמיד היתה יפה כל כך. הביטוי "אצבע בעין" מבטא עלבון אישי מהול בתדהמה מסוימת, לנוכח התחושה שאין עוד חוקים, כללים או גבולות.

החודשים האחרונים הם אכן חגיגה של "דווקא" ו"להכעיס". כאילו משהו אצלנו התפקע. שברו את הכלים. חלק מאיתנו מתנהגים כאילו מערכת הבחירות האחרונה היתה מערכת הבחירות האחרונה בהחלט. חדי עין, וארוכי אצבע, יבחינו בוודאי שחלק מהאצבעות משוגרות אלי עין מתוך נקמנות ו"אתם התחלתם", וחלק אחר הן עניין של שיכרון רוח ו"סתם כי אני יכול".

למשל, הצעת החוק שקראה להטיל עונש מאסר של חצי שנה על מי שיגיע לרחבת הכותל בלבוש בלתי צנוע (או ינגן בכלי נגינה, או אישה בטלית, או סתם מישהו שיבוא לא טוב בעין של כבודו), לא היתה שום דבר חוץ מאצבע בעין. ההצעה של השר מלכיאלי וח"כ בוסו נדחתה על הסף מתוך הקואליציה, ואפשר להניח שחברי הכנסת שהציעו אותה ידעו שהיא תידחה. ועם זאת, היה חשוב להם להניח אותה על השולחן. לתת לה לרחוש ולבעבע קצת. ככה בשביל הכיף.

אני מרשה לעצמי להניח שמישהו שאב הנאה מהתגובות. הנאה שאת טיבה כדאי להשאיר לאנשי מקצוע מוסמכים, אבל הצחקוקים הציניים שליוו את היוזמה הזאת (ואת חוקי דרעי והחמץ ועוד דברים שלא באמת קשורים לרפורמה) צובעים הכל בצבעים מדאיגים, ולפעמים מבהילים.

על השאלה "למה סתם לתקוע אצבע בעין?" אפשר לאחרונה לקבל רק תשובה אחת, והיא: "הא, צבוע! ואיפה היית כשתקעו לי אצבע בעין?"

מרתק לשמוע על גישת "אצבע בעין תחת אצבע בעין" דווקא מצידם של מחוקקים דתיים, שטוענים כי הם בעד הופעה צנועה. אין שום דבר צנוע בנקמה. "לא תיקום ולא תיטור" זו ההקדמה למילים "ואהבת לרעך כמוך", שהן הכלל הגדול בתורה. במגילת אסתר, שקראנו לא מזמן, מופיע קטע מפורסם שמספר איך מרדכי קורע את בגדיו "ויזעק זעקה גדולה ומרה", וכל ילד שלמד מעט תורה יודע שאין פרשן שפספס את הדמיון לפסוק אחר, מספר אחר בתנ"ך, שבו מישהו אחר - עשו בן יצחק - צועק "צעקה גדולה ומרה", אחרי שגילה שיעקב התחזה לו וגנב את ברכתו.

אין קשר הכרחי בין שני הסיפורים, וחז"ל לא טוענים שהם מאמינים בקארמה, אבל אותנו לימדו שזעקת הפגוע לא נעלמת בחלל. היא תמיד תחזור ותתבע את עלבונה, ותחדש מעגלים נוספים של כאב ונקמה, וחוזר חלילה. לכן נקמה היא מעשה שהוא לא רק מכוער ופסול, הוא גם אידיוטי לחלוטין. נקמה לעולם לא מביאה נחמה, ורק מניעה מעגל נקמנות אינסופי.

טיבו של הגלגל שהוא מתהפך, וכשראיתי כמה דחוף היה למגישי ההצעה לפתוח בה את חגיגות האצבע בעין של מושב הכנסת הנוכחית, שאלתי את עצמי איך יגיבו מלכיאלי וחבריו אם יום אחד ימצאו את עצמם באופוזיציה מול ח"כ נגדי, שירגיש שעכשיו תורו ויציע לגזור חצי שנת מאסר על מי שיהלך ברשות הרבים בלבוש גלותי ש"לא מכבד את אופייה הציוני של המדינה". לא כדי שהחוק הזה יעבור, מה פתאום? סתם בשביל האצבע והעין.

כדורגל הוא ספורט עממי וחסר יומרות. מי שמשחקים את המשחק הזה הם לא צדיקים נסתרים ולא אבירים מפוארים. ובכל זאת, אני תמיד אוהב לראות את הרגע שבו שחקן כדורגל מבקיע שער נגד קבוצתו לשעבר וחוגג את זה באיפוק. לא משתולל, לא שואג, לא מניף ידיים ולא מקניט את אוהדיו לשעבר. מין מנהג כזה שלא נמצא בספר החוקים, אך מקובל בכל מקום שבו משחקים את המשחק הזה. וואו, כמה הייתי רוצה שמשהו מזה ידבק בתרבות הפוליטית שלנו.

מושגים שמצליחים ללכוד את רוחה של תקופה, ולחדד את התמונה, הם כאלה שיש להם שורשים ענפים ועמוקים בנפש ובשפה, במרומי המשאלות הכי אוטופיות ובמצולות הטראומות הכי מצולקות. ואכן, "אצבע בעין" הוא וואחד כזה מין.

קודם כל, כי מאז ומתמיד אהבנו צמדי מילים שמתארים תקופה, או משבר פוליטי. עסק הביש, והתרגיל המסריח. הפגישה הלילית והאי היווני. משהו במצלול תמיד משך את ליבנו. אבל הרבה מעבר לכך, יש כאן עניין עם שפתנו העתיקה, והמקום המיוחד שיש בה לעיניים וגם לאצבעות.

בלי עין הרע, יש לנו קטע עם אצבעות. נכון, פעם שמענו יותר על "אצבע על הדופק" מאשר על אצבע בעין, והאמנו שכל הניסים והנפלאות הם "אצבע א־לוהים". בילדותנו שרנו "עשר אצבעות לי יש", ושיחקנו "אצבע שחורה". והיו לנו כמובן האצבע של "פסוקו של יום", שפעם סיימה כל יום שידורים בטלוויזיה, ו"תן לאצבעות ללכת במקומך" של דפי זהב.

הקטע עם האצבעות השפיע גם על הגיאוגרפיה הישראלית. הרי בינינו, לאזור קריית שמונה ומטולה היה אפשר בקלות לקרוא "קרן הגליל" או "שפיץ הגליל". מאיפה שלא מסתכלים על זה - שום דבר שם לא נראה כמו אצבע. אז למה באמת הלכנו על "אצבע הגליל"? מה הטעם בביטוי המוזר הזה? האם ייתכן שרק בגלל שבקצה הצפוני של המפה זורם נחל עיון, אז מישהו חשב שבמקום שיש עין חייבת להיתקע גם אצבע? או שזה דווקא הר החרמון שמתנשא לא רחוק משם, וזכה לשם "העיניים של המדינה"?