מגשרים עד הסוף

גלות

ובחלומי ריב האזרחים מגיע לנקודה שבה אנחנו כבר כל כך חלשים ומסוכסכים, שאויבינו מזהים שזה הרגע להלום, והם הולמים, ואנחנו מוכרעים, ומוצגת בפנינו דילמה קשה - להישאר בארץ תחת שלטון מוסלמי או לעזוב ללא שום רכוש בתוך חודש. וטיסות עמוסות ישראלים, שנהגו לטוס לחופשות ועתה ממריאים לגלות נצח, ממריאות משדה התעופה המופצץ לכל מיני יעדים בעולם שבהם אף אחד לא מחכה לנו, מלבד המוסלמים בתגבור האנטישמים בני המקום שיוצאים מהחורים וממתינים לעשות שפטים בישראלים המגיעים - הפעם ללא גב, ללא מדינה, ללא כוח יהודי מאחוריהם, מובסים, עניים, פגיעים.

ובחלומי אני שוקל מה לעשות עם משפחתי, ואני מבין שבאירופה המתאסלמת אין לנו מה לחפש, ודרכון ליום סגריר לא הכנתי, וגם כסף לחיות כתייר אין לנו מי יודע כמה, והאנטישמיות ביבשת הישנה מקבלת חיזוק אקספוננציאלי, ומסוכן לשהות ברחוב כישראלי כי כל עובר אורח יכול לתקוף ולא ייענש.

ובאמריקה הכריזו שישראלים אינם רצויים, ומי שהזדרזו לתמוך באיסור הם היהודים המקומיים עצמם, ובכלל, מה יעשה מהגר בן 60 באמריקה ללא מקצוע מבוקש שם? ובסוף אנחנו מבינים שעם הכסף המועט שהצלחנו להציל אין לנו ברירה אלא להתיישב בעולם השלישי איפשהו, היכן שבעשרה דולר ליום אפשר לחיות חיים סבירים, ואנחנו טסים לאוגנדה, למושבת ישראלים גדולה שקמה ליד קמפלה, ושם מתחילים מחדש הכל.

והידיעות מגיעות מארץ ישראל על השתלטות הערבים על בתינו, רחובותינו, ערינו, ואלה שנשארו מקללים את יומם ואת לילם, חשופים לכל הטוב שאויב שצלחה דרכו יודע להציע, ואחינו בעלי הממון שהצליחו להסתדר במדינות מתורבתות מדווחים שאפילו מי שנחשבו בני תרבות שולחים ידם עכשיו בביזוי ובעינוי כל מי שמזוהה כגולה ישראלי, לא משנה כמה כסף יש לו ואיזה מקצוע נחשק. באחת נהיינו תחתית הערימה, ואין משרד חוץ שיעזור, ואין משלחות סיוע, ואין חיליק מגנוס שיוציא מהצרה, כי כולנו בצרה נוראית, ואין מושיע.

וקמתי עם מועקה נוראית לעוד יום של התכתשות והליכה עד הסוף של אנשים משני הצדדים, שלא מבינים ש"עד הסוף" זה לא צירוף מילים סתמי - הסוף שלנו כמדינה, כישות לאומית, כבית, כמגן, תמיד נמצא מעבר לפינה מיום שקמנו בארץ ישראל, ועכשיו קרוב מתמיד כי חורשי רעתנו קוראים אותנו כעיתון הפתוח, ויש להם יכולות ורצון ומחכים רק לשנייה שבה לא נשים לב. ולכל מי שאומר - לא אתפשר! קחו שנייה של דמיון מודרך: אתם בחו"ל, בלי מדינה לחזור אליה, בלי עבודה, בלי כסף ועם שנאה יוקדת לכל מי ומה שאתם. עכשיו נראה אתכם לא מתפשרים.

חתונה

בג"ץ אישר בשבוע שעבר את מה שמכונה "נישואי יוטה", שאינם טקס שבו הכלה והחתן לבושים במלבושים מבד יוטה, אלא נישואים בזום מול רשם החתונות במדינת יוטה אשר באמריקה. טוב עשה בית המשפט, שנתן סוף־סוף אפשרות לאזרחי המדינה שאינם יכולים או אינם רוצים להתחתן כדת משה להירשם כנשואים, בלי שייסעו לקפריסין או לפראג או לאיזה מקום המאפשר רישום אזרחי לתושבי מדינות זרות.

ככל שהרבה פסיקות של בג"ץ קוממו אותי וגרמו לי להרגיש שבבית המשפט בירושלים לא יושבים באי כוח שלי או של אמונותיי, כך הפסיקה הזאת שימחה אותי מאוד, כי כמי שפעיל בעולם החתונות הישראלי, אני נחשף שוב ושוב לכאב שגורמת המדיניות הנוהגת פה מקום המדינה, שאינה מכירה בזכות היסודית של כל אדם להתחתן איך שבא לו ולה, ולקבל הכרה מלאה של המדינה בקשר הזוגי בלי צורך להוציא כספים רבים, לטרוח טרחה עצומה או לעשות שקר בנפש.

וחבל שלמרות ההקלה הגדולה, לא ניתן להירשם כבר כזוג נשוי בארץ, באופן טבעי, כמקובל בכל ארצות העולם. באים לעירייה או ללשכת הרשם, או לאשנב בקניון, ונרשמים - וזהו. למה? כי בכל מקום שהאזרח נדרש לעשות מעשה של הטעיה או רמייה או קומבינה, ליבו מתרחק מאהבת מדינתו ודתו ועמו. תשאלו את הטסים לעיריית לרנקה להירשם שם לנישואים.

ודווקא בימים האלה החלטנו חברי היקר הרב יעקב נחימובסקי, הרב המרקד, העורך חופות יהודיות לתפארת, ואני, המחתן את מנוּעי החיתון מטעם המדינה ומטעם עצמם, ליצור טקס משותף, גם יהודי וגם דמוקרטי, גם הלכתי וגם חופשי, גם רציני וגם קורע מצחוק. ופרסמתי דבר המיזם החדש בפייסבוק, והמוני זוגות פנו אלינו שנבוא לתת להם את השילוב הזה, הרצוי כל כך על ידי האנשים, המכיל גם את רצונם להתחתן ברבנות וגם לא ברבנות בו בזמן. וראיתי שוב, שכשנותנים אפשרות נעימה ומתחשבת, הרבה בוחרים בה, והתנגדותם לדרכי אבותיהם פוחתת, ושנאתם למוסדות יורדת, ואפשר לחיות גם אלה וגם אלה בצוותא בשמחה. והנה כבר השבוע ערכנו טקס ראשון כזה, ואם לשפוט על פי התגובות, אנשים ממש הרגישו רגיעה עמוקה, שהנה אפשר לחיות יחד בלי לוותר על כלום.

המאבק בין החילוניות לדתיות לא יוכרע לעולם. לאף צד. העניין הוא לבנות גשרים, ואז כל אחד יוכל לחיות בצד שלו, ומדי פעם לעבור לביקור אחים. לא צריך בשביל זה זום ליוטה. 

זהבי

הסיפור של ערן זהבי, שבחר לעזוב את הנבחרת כי לא קיבל חדר לבד לישון בו לפני משחקים, מעניין אותי במיוחד כי אני ממש מזדהה עם זהבי בדרישתו המחוצפת. מבחינתי, אם יגידו לי - מחר תימשח למלך על ישראל, רק הלילה תישן עם יו"ר הכנסת באותו חדר, אגיד מייד - אין צורך, תודה. אמשיך בחיי האפרוריים ואוותר על ההצעה, אני לא ישן עם אף אחד שאינו עונה לתואר "אשתי" באותו חדר, תודה. לא נחרותיו ולא גזי החממה שלו, ולא דיבוריו מתוך שינה, ולא חריקת שיניו, ולא התהפכויותיו, ולא קימותיו לשירותים ולא ולא. מצטער. לא יכול. נוכחות זרה במרחב השינה שלי אינה מאפשרת לי לישון, כך היה מאז אני ילד, ומה שקורה אם אני מוצא עצמי מחויב לישון באותו חלל עם זר, זה שאני לא ישן כל הלילה, ובבוקר קם עם רק חצי מוח מתפקד, עם מערכת עצבים רוטטת המחפשת על מי לפרוק את הזעם, וכל היום שמתחיל כך נראה בהתאם, עקום ומחרפן.

ועוד לא דיברנו על זה שאדם העולה על יצועו זכאי על פי החוק הבינלאומי לפרטיות שלו, להרגליו הקטנים והמגעילים שעין לא ראתה ולא תראה לעולם, לחיטוט פה ושם, לשהות מול המראה בפרטיות, להשתחררות מכבלי התדמית ומציאת החן, ולקיום בסיסי, ביולוגי, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

אני מבין שרוב האנשים בעולם יכולים לשאת שינה בצוותא. אין דרך אחרת להסביר את הצלחתם של בתי ההארחה מסוג "חאן" המתרבים בישראל ובעולם, המציעים שינה של עשרות אנשים תחת גג גדול אחד, על מזרנים ובשקי שינה. לא זכיתי לקבל את הגמישות הזאת, ואני מיצר על כך מאוד. הנוקשות הזאת, שאיני יכול להתווכח איתה, עולה לי ביוקר. כבר בחודש הבא לא אצטרף לטיול משפחות של הכיתה של הילדה, הכולל שינה במרחב לינה המוני. בקשתי לישון בחדר קטן ליד המתחם המשותף, על חשבוני, נדחתה בפסקנות. הרגשתי ערן זהבי לרגע, רק בלי הגולים.

ואני לא יודע מי צודק, בניון או זהבי, ואין לי מושג למי יש אגו יותר גדול, או עגול, כמנהג הכדורגלנים, ורק חושב שאדם בוגר זכאי להחליט על שנתו בעצמו, ולפני שמפרקים נבחרת אולי כדאי היה לישון על זה, לבד.