בתחילת שנות האלפיים נסקה קירה נייטלי במהירות לצמרת רשימת השחקניות הכי עסוקות בהוליווד. סדרת סרטי "שודדי הקאריביים" הקופתית ותפקידים רומנטיים בהצלחות קולנועיות דוגמת "אהבה זה כל הסיפור" ו"גאווה ודעה קדומה" מיצבו אותה במקום השני בדירוג השחקניות הרווחיות ביותר של המגזין "פורבס".
אלא שבשנים האחרונות נייטלי מעט נעלמה, בחרה בסרטים שלא ממש התרוממו - ובאופן כללי הפחיתה את נפח העשייה הקולנועית שלה. ובניגוד למה שאולי תחשבו, היא חיה עם זה לגמרי בשלום.
"חיי הושפעו מכל התפקידים שעשיתי. לא בהכרח מהדמויות עצמן, אלא מעצם העובדה שאלה בחירות חיים שקיבלתי בעצמי. זה הדבר הכי חשוב עבורי - ואני עומדת מאחורי כל מה שעשיתי בחיי", אומרת השחקנית הבריטית, שבשבוע הבא תחגוג יום הולדת 38.
"כשהתחתנתי עם בן הזוג שאני אוהבת, או כשהבאתי לעולם את בנותיי - אלו היו הבחירות שלי, ולא משהו שנכפה עלי. להיות רעיה או אם זה לא תפקיד של משחק, אלא בחירות שכולנו נדרשים לעשות במהלך החיים. אני תמיד אתאמץ להיות הכי טובה שאני יכולה. יקרו טעויות בדרך ויהיו עליות ומורדות – אבל כך הרי בנויים החיים.
"באותה מידה, יש דברים שלא נמצאים בשליטתנו. אם למשל יוצא סרט שלא זוכה להצלחה, זאת לא סיטואציה שאני יכולה לשנות. או כשהדינמיקה בתהליך היצירה אינה בדיוק כפי שקיווית. יש במקצוע שלנו נרטיב מקובע במאזן הכוחות, בין במאי לבין שחקנית לדוגמה, שתמיד הוא, כגבר, לוקח אותה תחת חסותו המקצועית, והיא אמורה לשמש מוזה שתעורר בו השראה. זאת התייחסות מיושנת ופוגענית בעיניי".
חשת דינמיקה כזו על בשרך?
"אני מעולם לא הייתי בובה בידיו של שום במאי. אף אחד לא פיסל אותי כראות עיניו. הניסיון שלי מורכב מחוויות של שיתוף פעולה יצירתי, שאני מאוד מעריכה, ויש לי במה לומר מעליה את דעתי לגבי הדמות ולנהל דיאלוג. זה הג'וב שלי כשחקנית, בסופו של דבר".
כמי שהחלה את הקריירה שלה כנערה, מתי הרגשת שהתבגרת ויכולת לעמוד על שלך?
"בתקופה של סוף שנות העשרה ותחילת שנות ה־20 לחיי. זאת תקופה מלאת אושר, על פניו. הנפש הצעירה מתגבשת לאיטה, ואת לומדת מי את כאינדיבידואל, וכל מה שאת רוצה זה רק להיות נורמלית. ומה זה, לעזאזל, נורמלי בכלל? הרבה מזה מגיע ממה שאומרים עלייך, ומהדעות ומההכוונות של אחרים.
"ואז, בגיל 25, היתה לי הארה והבנתי שמה בכלל משנה ומה אכפת לי מה האחרים אומרים. כלומר, אני מקשיבה ומכבדת את מה שיש לאנשים שיקרים לי ושאני אוהבת לומר, אבל את כל השאר פחות. אני מעדיפה ומסוגלת להיות רק מי שאני".
מאז נישאה לפני עשור למוזיקאי ג'יימס רייטון, קלידן להקת האינדי הקלקסונס, שבשנתיים האחרונות מעורב בצד המוזיקלי של המופע הווירטואלי המדובר של להקת אבבא בלונדון, חייה של נייטלי ממוקדים הרבה יותר סביב המשפחה. היא הופיעה בקומדיה בריטית בשם "לא ממושמעות" ודיבבה בסרט אנימציה על הציירת הגרמנייה שרלוט סלומון, אבל הסרטים הללו לא ממש הותירו חותם.
בכל מקרה, נראה שנייטלי הורידה הילוך מקצועי והתמקדה בעניינים המשפחתיים בתקופת הקורונה. נייטלי ורייטון מגדלים יחד שתי בנות, אידי (8) ודלילה (3), ולדבריה, האימהות הביאה עימה תובנות חדשות.
"אחרי שאת מביאה ילד לעולם את מבינה שאי אפשר למרוח עוד בתירוצים. אין בולשיט וקיצורי דרך. עלייך לשנס מותניים ולתת עבודה. אני מחנכת את בנותיי להיות אמיצות בבחירות שהן יקבלו בחייהן, וכך חונכתי גם אני. בניית ביטחון עצמי היא תהליך שאנחנו עוברים כל הזמן, מתעמתים עם הפחדים שלנו ונאבקים להתגבר עליהם.
"כשדברים לא קורים כפי שציפית, זה גם בסדר. אם סרט נכשל - זה לא סוף העולם. כל עוד הילדות שלי בריאות, בעלי מרוצה והמשפחה מתפקדת בצורה יפה, הכל טוב. כשאת צעירה את מעמיסה על עצמך הרבה יותר מדי. הכל מגיע עם חשיבות יתרה, אבל בחלוף הזמן מבינים עד כמה כל זה זניח. רק כשמתבגרים מבינים מה חשוב באמת, וכל הרעשים נעלמים".
13 רציחות בשנה וחצי
נייטלי מככבת כעת בסרט החדש "החונק מבוסטון", שזמין לצפייה בשירות הסטרימינג דיסני+ ושצולם לפני כשנה ברחבי בוסטון, כשהגבלות הקורונה בתעשייה כבר אפשרו תנאי עבודה נוחים יותר לצילום פרויקטים. העלילה חוזרת לפרשת הרציחות שזעזעה את ארה"ב בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, כאשר לאורך שנה וחצי 13 נשים רווקות בגילים 85-19 נאנסו ונרצחו בחניקה בגרבוני ניילון בבתיהן, על ידי מי שכונה "החונק מבוסטון".
אחר שנעצר ב־1964 בניסיון אונס, גבר בשם אלברט דסאלבו הודה שהוא החונק, וכעבור שלוש שנים של הליכי משפט, כולל עסקת טיעון להסרת עונש המוות בטיעון שהוא אינו שפוי, נגזר עליו עונש מאסר עולם. ב־1973 הוא נרצח בבית הסוהר בידי אסיר שהיה חבר בכנופיית פשע מאורגן.
"החונק מבוסטון" עוקב אחר הכתבת החוקרת לורטה מקלפלין (נייטלי), שהיתה הראשונה שפרסמה סדרה של ארבע כתבות שחשפו את הפרשה. זאת, למורת רוחה של משטרת בוסטון, שבעצמה טרם פענחה את נסיבות המקרים ועדיין לא הסיקה שמדובר בקשר ובדפוס של רוצח סדרתי.
ככל שהרציחות נמשכו, כך לורטה, שהלכה לעולמה ב־2018 בגיל 90, המשיכה לחקור את הסיפור יחד עם עיתונאית נוספת בשם ג'ין קול (קארי קון, "הנותרים"), תוך שהשתיים נתקלות ביחס סקסיסטי מצד בכירי רשויות החוק. בסרט משחקים גם זוכה האוסקר כריס קופר ("אדפטיישן"), כעורך העיתון; מורגן ספקטור ("הקנוניה נגד אמריקה") כבעלה של לורטה; ודיוויד דסטמלצ'יאן ("יחידת מתאבדים") כדסאלבו. הבמאי הנודע רידלי סקוט נמנה עם מפיקי הסרט.
"זאת פרשה מזוויעה של אלימות גברית, שנבחנת לעומק ובחרדה על ידי צמד נשים, פרשה שהתפתחה די במהירות ובצורה מאתגרת לתסריטאים, שנדרשו לכלול את כל ההסתעפויות לאורך הדרך", מסבירה נייטלי בשיחת זום מביתה שבלונדון לקידום הסרט. היא מופיעה בשיער פזור ומסורק לצד, לבושה חולצה לבנה ועליונית תחרה שחורה אלגנטית, ומבטה מרצין כשהיא מדברת על המקרה שבלב הסרט ועל המסירות שלה לפרויקט.
"באופי שלי אני מגיבה בזריזות ומדברת מהר, ולמזלי כך היתה גם קארי, שלצידה שיחקתי. לא תמיד שחקנים נמצאים באותו קצב הדדי, ולמעשה פעמים רבות הסתבכתי כשהייתי מהירה מדי בהשוואה למי שעבדתי איתו. אבל הפעם זה היה גן עדן. שתי נשים שמביטות אחת לרעותה בעיניים ויודעות מה צריך לעשות, זה אושר צרוף ברמה מקצועית. שלא לומר ששתינו מזהות בעיניים את התשישות כאימהות לילדים קטנים", היא צוחקת.
"חלקנו כבוד והערכה הדדית על הסט, ידענו שאנחנו שם זו עבור זו, בדיוק כפי שהיה בחיבור בין שתי הנשים האמיתיות שגילמנו. הן פעלו במטרה משותפת להביא לחשיפת האמת, כנגד כל הכוחות הפטריארכליים שעמדו מולן, ככל שזה לחלוטין לא הגיוני. הרי היה מדובר בפרשה חמורה, ואפשר היה להניח שכולם יירתמו ברצון כדי לפצח את מקרי הרצח".
הכרת את סיפור הפשע הזה לעומק?
"שמעתי על החונק מבוסטון בעבר, אבל לא באמת ידעתי פרטים ואת הכל למדתי מהתסריט. הבחירה לעסוק בפרשת הרוצח הסדרתי שהתעלל בנשים, דווקא מנקודת מבטן של שתי נשים עיתונאיות - היא בעיניי מרתקת. אני מאמינה שרוב הציבור לא ידע שהנשים האלה הן שחשפו את הסיפור. הן בעצם די נעלמו מדפי ההיסטוריה, ודווקא בכך מצאתי עניין.
"בסופו של דבר, הסרט הוא מכתב אהבה למקצוע העיתונות החוקרת - כשהוא בידיהן של נשים. הדגש הוא על כמה חשוב לכולנו שיהיו נשים בעמדות של כוח, שיובילו ויגרמו לעוד סיפורים כאלה להיחשף. בסופו של דבר, שתיהן קמו מול הגברים הבכירים שהיו ממונים עליהן, והתעקשו שצריך להוציא את הסיפור החוצה. הן עמדו על כך שכולם יקבלו את המידע על המתרחש, כדי להגן על נשות בוסטון. גברים לא היו נאבקים עד כדי כך, והקולגות הגברים לא היו מבינים את מלוא החשיבות - אלמלא היא הגיעה מפיהן של נשים".
מצאת חיבור אישי לדמות של לורטה?
"לחלוטין כן. היא אישה מעוררת השראה, בעיקר בגלל הדבקות שלה במטרה. שוחחתי עם נשים שצפו בסרט, וכולן דיברו על 'זיכוך נפש' בחוויית הצפייה שלהן, סיפרו עד כמה המשמעות היתה קריטית ומאירה שהכל היה נתון בידיה של אישה. זה בדיוק מה שהרגשתי בעצמי.
"לורטה היא אישה קרייריסטית שהיא גם אם. היא מגדלת את ילדיה, ובו בזמן יוצאת למאבק למען הקורבנות, מאבק להשגת הצדק. זה משהו שבשעתו נחשב חריג, אבל כיום נשים רבות מוצאות את החיבור לרוח קרב שכזאת. שמחתי לדעת שבהמשך היא הפכה לעיתונאית מוערכת ועטורת שבחים, ושהיתה אם אהובה על ילדיה, שנשאו אליה עיניים. היא עשתה הכל בחירוף נפש, ואלה תכונות שדיברו אלי. הזמנים השתנו מאז".
אגב שינויים, את מרגישה אחרת כשחקנית מאז מהפכת MeToo?
"אני חושבת שעצם העובדה שיש עיסוק בזה, ושהחלו דיונים בנושאים כפי שלא היה בעבר - זה כבר נהדר. לא היינו רגילים לשמוע את קולן של נשים, ואלו שכן דיברו נענו בביטול, מעין 'תפסיקי להביע את דעתך בכל דבר - ופשוט תשתקי'. יש כיום דיון ציבורי סביב פמיניזם כפי שלא הכרתי.
"בסופו של דבר, לתעשייה יש עוד כברת דרך לעשות מאחורי הקלעים. זה לא משהו שאפשר לסכם בכמה שנים בודדות, רק כדי לייצר כותרת חיובית שהנה נמצא פתרון. אני מריעה לכל מי שלוקח חלק בשינוי, שצריך להיעשות אחרי מאה שנות ענף הקולנוע. ההתקדמות נעשית בהדרגה, ואני מאמינה שאם כל אחד יעשה את חלקו ונמשיך להשמיע קול רם, השינוי יישאר כאן לתמיד".
"אוהבת מזג אוויר אפור"
נייטלי נולדה ב־1985 בפרבר של לונדון לזוג שחקני התיאטרון וויל נייטלי ושארמן מקדונלד הסקוטית, שגם היתה מחזאית. אחיה הבכור, קיילב, שמבוגר ממנה בשש שנים, הוא מלחין. כבר בגיל 6 היה לנייטלי סוכן, ובילדותה שיחקה בכמה הפקות טלוויזיוניות בבריטניה, אבל הפריצה הגדולה שלה הגיעה בגיל 17, כשכיכבה בקומדיית הספורט "שחקי אותה כמו בקהאם" מ־2002, על קבוצת כדורגל של נערות. הסרט זכה להצלחה כלכלית מפתיעה, עם הכנסות של 76 מיליון דולר בקופות כנגד תקציב זעום של 5 מיליון דולר, ומועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הקומי הטוב ביותר.
כעבור שנה בלבד היא זכתה לשדרוג המשמעותי ביותר בקריירה הטרייה שלה, כשכיכבה ב"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" לצד ג'וני דפ, סרט שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר (כולל לדפ בקטגוריית השחקן הראשי) והזניק תאגיד קולנועי מצליח שהכניס עד כה 4.5 מיליארד דולר מחמישה סרטים.
באותה תקופה היא ניהלה מערכת יחסים עם הדוגמן והשחקן העולה ג'יימי דורנן, מי שלימים יזכה לפריצה הגדולה שלו הודות לסדרת סרטי "חמישים גוונים של אפור". אחרי שנתיים יחד היא עברה לזרועותיו של רופרט פרנד ("הומלנד"), שהיה בן זוגה במשך חמש שנים. את ג'יימס רייטון הכירה ב־2011, ואחרי שנתיים נישאו.
"שודכנו על ידי חבר משותף בארוחת ערב שהוא ערך בביתו, ושנינו היינו מאוד שיכורים", סיפרה בעבר לעיתון ה"גרדיאן". "אנחנו די חנונים. ג'יימס הוציא תואר בהיסטוריה ופוליטיקה, כך שאלו תחומי העניין שלו, עד כמה שזה מוזר לשמוע. הוא מסוג האנשים שיהיו האור הכי בוהק בכל חדר, ואני, לעומתו, זאת שיושבת במחבוא בפינה. הוא הרבה יותר נחמד ממני".
למעט התאגיד ההוליוודי הענק, הרזומה של נייטלי משופע בסרטי איכות ובדרמות תקופתיות, לרבות העיבוד הקולנועי מ־2005 לרומן של ג'יין אוסטן "גאווה ודעה קדומה", תפקיד שעליו היתה מועמדת לראשונה לאוסקר; סרט הדרמה "כפרה", שהיה מועמד לאוסקר ב־2007 בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (נייטלי עצמה היתה מועמדת לגלובוס הזהב); והעיבוד לקלאסיקה הספרותית "אנה קארנינה" מאת טולסטוי מ־2012, תפקיד שעליו קצרה שבחים רבים.
ב־2014 כיכבה לצד בנדיקט קמברבאץ' ב"משחק החיקוי", אחד הסרטים המדוברים באותה שנה, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל עבור נייטלי בקטגוריית שחקנית המשנה. בהמשך כיכבה בסרטים דוגמת "יופי נסתר", לצד וויל סמית' והלן מירן, ו"מפצח האגוזים וארבע הממלכות" של דיסני, אולם בהדרגה החלה להמעיט בהופעותיה.
"אני נהנית מהחיים בלונדון, ואנחנו בני מזל שאנחנו גרים בעיר שבה אתה אף פעם לא רחוק מאיזה פארק יפה לטייל בו", היא אומרת לקראת סיום. "אני אוהבת כשיורד גשם ומזג האוויר אפרפר, וזה הדבר שהכי חסר לי כשאני נוסעת מחוץ לעיר. לפני כמה שנים עשינו שיפוץ גדול בבית והיינו צריכים לפנות אותו לשנה. רציתי מטבח חדש, ומשם התגלגלנו לעוד החלטות לשנות חדרים בבית.
"עכשיו יש לנו חדר טלוויזיה נהדר, שאפשר גם להתרווח בו עם ספר טוב, ויש מסך גדול מאוד שבעלי בחר. צפינו בבינג' ב'יורשים', סדרה נהדרת, ובאיזה דוקו של BBC - וכמובן בהרבה סדרות של ילדים. אבל רוב הזמן אני בבית עם ג'ינס וטי־שירט, משחקת עם הילדות בצעצועים או עם גורי כלבים וחתולים שהן מאוד אוהבות. בעלי הוא הטבח בבית. אני גרועה בבישול, אבל למזלי הוא מצוין".
היה לך קושי לחזור למשחק אחרי שהפכת לאם?
"מבחינה פיזית עבדתי על עצמי כדי להיות שוב בכושר. התאמנתי שלוש פעמים בשבוע עם מאמנת נחמדה - חוץ מהעובדה שהיא כל הזמן צעקה עלי. אבל נראה שזה עובד. במקביל, השתדלתי לא לזלול עוד שקית של חטיף צ'יפס, שזאת החולשה שלי, לבטח כשהייתי בהיריון.
"האימהות עזרה לי להיות יותר חשופה רגשית כשאני משחקת. קודם כל, כי אני במחסור של שעות שינה, וכשצריך הדמעות זולגות מעצמן ברגע שהמצלמה מכוונת אלי. גם תפיסת מקצוע המשחק השתנתה אצלי הודות לאימהות, וכיום אני מביטה על העולם באופן רחב יותר, מעבר לגבולות בריטניה".
מה בריטי בעינייך?
"אני חושבת שבצל כל הדרמות שעברנו בשנים האחרונות - מה שבבריטניה התחיל עם הברקזיט ובעולם נמשך עם מגיפת הקורונה - אנחנו אומה די קרת רוח. וכששואלים אותי על ענייני השעה בבריטניה, אני תמיד משיבה בבדיחות ועם קצת הומור שחור, כי אני מרגישה שמוטב להקליל את האווירה.
"אני לא טיפוס רגיש במיוחד, ואולי זאת התכונה הכי בריטית שיש בי. אבל ככל שאני מחוברת למדינה שלי, אני מרגישה שאני מאוד אירופאית מכורח הסביבה והתרבות שבה גדלתי. כשהגעתי לאמריקה הכל היה יוצא דופן ומרתק עבורי, כי זה היה רחוק ממה שהכרתי. נהניתי מהסרטים שעשיתי באמריקה, אבל זה מעולם לא גרם לי לרצות לעבור לגור שם. אני מרוצה מאוד ביבשת אירופה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו