לכבוד יום האישה, המוסכניקיות מדברות: "הכל הולך להשתנות, כל עולם הרכב יושתת על מחשבים"

נטלי וקסלר מסתערת על גלגל המכונית שעל הליפט, ובתוך שניות מסירה אותו עם מברגה חשמלית. "אנשים מצלמים אותי עובדת במוסך בפלמחים, כאילו אני מינימום בר רפאלי", היא זורחת.

ב־2023? עדיין מופתעים להיתקל באישה במוסך?

"הבנת? הלו, תתקדמו. מה שכן, אני אשמח אם עוד נשים יבינו שעבודה במוסך כבר לא מפחידה".

אבל עדיין מלכלכת בשמן מנוע.

"גם זה כבר משתנה. כניסת הרכבים החשמליים הולכת להפוך את עולם המוסכים". לצד נטלי עומדת איילה מילר־רולוב, שמנהלת בעצמה מוסך גדול בבאר שבע. "חבל שנפספס את הגלגל", היא מחייכת.

"נשים נמצאות היום בכל תפקידי המפתח במשק, וגם עולם הרכב והמוסכים פתוח בפניהן. זה מקור הכנסה טוב שהולך להשתנות לטובה - ויהיה מאוד מתאים לנשים". גם נטלי אסרף, מנהלת ובעלים של פנצ'רייה בנתיבות, וטל ולטר־טריקי, שמנהלת לצד אביה מוסך ותיק ומצליח בשרון, מאמינות שהגיע הזמן לנתק את דימוי המוסך המגורז מסוגיית המגדר. גם אם עדיין נשארו לקוחות שתקועים בקלישאות ומרימים גבה.

"המוסכים הולכים להשתנות"

איילה (47), נשואה לבוריס ואמא לשלושה, פותחת את הבוקר במוסך שלה - "פורמולה" בבאר שבע - בברכות בוקר טוב לעובדים וללקוחות. עוברת ומתעניינת אם העבודה מתנהלת לשביעות רצונם.  היא בתם הבכורה של אנחל ומרים, שעלו לישראל מארגנטינה ב־1984.

"בשלב מסוים אבא שלי נזקק לפרנסה והתחיל לעבוד במוסך. יש לו ידיים מאוד טובות, והלקוחות כל הזמן ביקשו אותו. ב־1986 הוא שכר בעיר מוסך משלו.

"בגיל 11 הייתי מגיעה בחופשה מבית הספר לנקות את המשרד במוסך. הכרתי את הלקוחות, הייתי מעורבת. עם הזמן התרחבנו, ולפני 27 שנים קנינו שטח בעיר והקמנו מוסך משלנו. הייתי בת 21, בדיוק ילדתי את בני הבכור. שנה לפני כן השתחררתי מצה"ל והתחתנתי. הצטרפתי למוסך כשהמזכירה הקבועה יצאה לחופשת לידה - ומאז לא עזבתי. בעסק המשפחתי אני מרגישה שייכת, כמו בית שני. התחברתי מהר מאוד ללקוחות, הפכתי לאוזן קשבת שלהם". 

מגיל 30 היא מעורבת בניהול, וכיום היא הדמות החזקה במוסך. גם בעלה, בוריס, עובד שם. "הוא בקטע הטכני, יש לו ידי זהב. לפני ארבע שנים, אחרי שאבא שלי יצא לפנסיה, קניתי את המוסך מהאחים שלי. אחי ואחותי לא מתעניינים בזה בכלל".

את עדיין נתקלת בלקוחות שעסוקים במגדר שלך?

"אני לא רואה שום בעיה שאני אישה כאן. יותר העסיק אותי החשש שאני 'הבת של', כלומר שיחשבו שקיבלתי הכל במתנה. היה לי חשוב להצליח במוסך בזכות עצמי.

"כשאני מדברת עם לקוחות שצריכים, נניח, החלפת בלמים, יש שמבקשים שאעביר אותם לדבר עם מכונאי. במקרים כאלה אני מפרטת להם מה ההבדלים בין סוגי רפידות שונים, והרוב מבינים שאני בקיאה ומגיבים בראש טוב.

"כשהתייחסו אלי כאילו אני נחותה במקצוע רק בגלל שאני אישה - זה פגע בי. היו גם הרבה פעמים שאנשים התעלמו ממני. אבל אותי חינכו להיות הכי מקצועית שאפשר, בלי קשר אם מדובר באישה או בגבר".

איך שינית את היחס הפוגעני הזה במוסך שלך?

"תמיד אמרתי ללקוחות בצורה ידידותית: תסמכו עלי. אפילו הדפסתי מהאינטרנט כל מיני תמונות, להראות להם שאני מבינה בחלקי חילוף."עם השנים רכשתי את אמון הלקוחות. ועדיין, עד היום יש כאלה שמבקשים 'לדבר עם הבוס'. כשאני שואלת איך אני יכולה לעזור, חלק מגחכים בזלזול: 'מה, את בעלת הבית?'".

ויתרו פעם על טיפול אצלך רק בגלל שאת אישה?

"לא. המוסך הזה מאוד מקצועי, ואני לא נותנת לאנשים להגיע למקומות האלה".

איך אפשר למשוך עוד נשים להצטרף לתעשייה?

"המוסכים הולכים להשתנות. בעתיד כל עולם הרכב יושתת על מחשבים. לא יהיו עוד שמן, גריז ולכלוך. נשים הן טכנאיות מחשבים מעולות, ואין שום סיבה שהן לא יתכנתו את הרכבים האלה".

המוסכים הקלאסיים ייעלמו בקרוב?

"ישראל עדיין לא ערוכה למהפכה הזאת, אבל אנחנו, באיגוד המוסכים, מדברים על כך שכבר ב־2030, בעוד שבע שנים בלבד, העבודה במוסכים תרד משמעותית. אם רכב עושה היום טיפול כל 15 אלף ק"מ, הרכב החשמלי עושה טיפול פעם בשנתיים - וגם זה כדי להחליף פילטר אוויר למזגן.

"המוסכים הולכים להיות הרבה יותר קטנים, בעצם להפוך למעבדות. אם צריך לתכנת, אפשר לעשות את זה מרחוק. יהיו מעבדות לתיקון סוללות לרכב. דברים קטנים, פה ושם". את לא חוששת לגורל המוסך הפרטי שלך?"בטח שאני חוששת, אבל אני מבינה שזה משהו שאי אפשר לעצור. אנחנו נצטרך להקטין את שטח המוסך, והוא יהיה יותר מעבדה".

ב־2017 עשתה איילה היסטוריה כשנבחרה לאישה הראשונה באיגוד המוסכים ("אני יו"ר הפורום לקידום נשים באיגוד"). לדבריה, יש כיום בישראל 5,600 בעלי מוסכים, מהם רק נשים בודדות.

"השנה החלטנו באיגוד שאנחנו הנשים נעביר סדנה מקצועית לנשים. נטלי וקסלר ואני נעלה אוטו על ליפט ונלמד איך בודקים שמן ומים, איך מפרקים גלגל, איך מתמודדים עם תקלות טכניות. כבר נרשמו עשרות נשים לסדנה".

איילה גם חברה בפורום "מחוברות" - נשים עצמאיות בעלות עסקים מבאר שבע שנפגשות פעם בחודש לנטוורקינג. "לפורום מגיעות נשים יזמיות ועצמאיות כדי לקדם את העסק שלהן, להתפתח בעסקים ובחיים", היא מסבירה.

"מחוברות", פורום נשות העסקים. הינו יוזמה של חברת "יעדים", החברה העירונית לפיתוח עסקי, יועצת לקידום מעמד האישה בעיריית ב״ש, ומעוף באר שבע

"לקוח מבוגר נבהל"

לפנצ'רייה של נטלי אסרף (37) בנתיבות קוראים "צמיג ותקר 89". אביה, פנחס ז"ל, פתח את העסק לפני 34 שנים, כשהיתה בת 4.

"אבא שלי היה צמיגאי, כמו שאומרים היום. פעם קראו לזה פנצ'ר־מאכער. כבר בנעוריי הייתי באה ועוזרת בעבודות משרדיות בפנצ'רייה, אבל היו לי חלומות אחרים, בתחום האופנה. ניהלתי חנויות בגדים".

אביה נפטר לפני עשר שנים מסרטן. "לא חשבתי בשום צורה שאקח את העסק בעצמי אחרי מותו. אנשים הזהירו אותי שזה לא בשבילי, ושאם אנהל את הפנצ'רייה לבדי העסק יקרוס תוך שלושה חודשים. פה אפשר להגיד שהתעוררתי על חיי. ברגע שאמרו לי, 'את לא יכולה' - זה נשמע לי כמו אתגר. התחלתי לגשש איך מחזיקים בכל זאת עסק כזה, מה עושים.

"לשמחתי, זה בא לי טבעי לגמרי. כאילו זה עבר אלי בדם, בגנים. לא היה כאן בכלל שיקול מגדרי. זה דבר שלא קיים אצלי. כשראיתי את התגובות המפרגנות הבנתי שיש פה פוטנציאל. עד היום אנשים מוציאים טלפונים לצלם אותי בעבודה. מגיבים בהתלהבות שיא.

"היו בודדים שחששו. לקוח מבוגר, למשל, נבהל ואמר לי 'את בחורה, איך תעשי את זה?'. הרגעתי אותו. אבל זה מאוד נדיר, הרוב מגיבים בפליאה חיובית".

היא מורידה עוד גלגל מפונצ'ר, מתקנת, עושה לו איזון בכפפות כתומות. חותמת במשרד על עוד מנת אספקה של צמיגים שהגיעה.

"דרך ניהול העסק שמעתי הרבה סיפורים על אבא שלי, שהיה אחד האנשים המוכרים והאהובים בעיר. הייתי בוכה עם לקוחות שסיפרו לי איך עזר לאנשים בלי תמורה, וזה החזיק אותי בעסק. הרגשתי שהפעילות שלי מנציחה אותו בצורה הכי יפה".

היא מאורסת למורן. לדבריה, ההשקעה בעסק עיכבה אותה במציאת זוגיות. "בהתחלה מורן היה מופתע מהעיסוק שלי, אבל היום הוא יד ביד איתי בדבר הזה. הוא לא מהאנשים הטכניים, אבל היום כבר יודע להחליף גלגל (צוחקת)".

אם תיתקעו עם פנצ'ר, מי מחליף?

"זאת שאלה טובה. אנחנו עדיין רבים על זה... אם מזג האוויר חם - הוא יחליף; אם קר - אני מחליפה".

העיסוק במקצוע שנחשב "גברי" לא פוגע לך בדימוי הנשי?

"לא חשבתי על זה. היום יש מולי יותר קהל גברי, בניגוד לחנויות האופנה שניהלתי בעבר, שם עבדתי ביום־יום בעיקר עם נשים. אבל אחרי הכל, הרבה יותר טבעי לי לעבוד בפנצ'רייה".

אופנה וצמיגים הולכים ביחד?

"לא, לכן אני לובשת היום יותר נוח וספורטיבי. גם הדיבור ושפת הגוף שלי השתנו, יותר 'אחי' ו'כפרה' ו'נשמה'.

אני מודה שנוצרה לי דמות שנכנסתי אליה, ושהיא לא ממש אני. היתה תקופה שהרגשתי מנותקת מעצמי, אבל עברתי בשביל זה חתיכת דרך, ועשיתי טיפול עצמי. לשמחתי, מורן הספיק לפגוש את נטלי הנשית, 'האמיתית'.

"עם הזמן רכשתי עצמאות ואסרטיביות כאישה. בחיים, למשל, לא נתתי לגבר לשלם עלי בדייט. תמיד שידרתי שאני לא צריכה גבר ושאין לי חולשות. מבחינתי, זה מה ששירת אותי בתחילת הדרך בפנצ'רייה".

"מלמדת אנשי הייטק להחליף גלגל"

את "מוסך ולטר" בבית יצחק מנהלת טל ולטר־טריקי (39) לצד אביה, גידי, שהקים את העסק ב־1987. ולטר נשואה לקובי ואם לשלוש בנות. "כבר כילדה הייתי באה למוסך בסיום הלימודים ואוכלת פה ארוחות צהריים. בהמשך הייתי מחליפה את הוריי, יושבת במוסך ומקבלת לקוחות. לפני הגיוס הוצאתי רישיון נהיגה במשאית, ובצבא הייתי מדריכה של נהיגת שטח בהאמרים, תפקיד שלגמרי התאים לי".

אחרי הצבא עבדה בהייטק, ולפני יותר מעשור הצטרפה לעסק המשפחתי. "בהתחלה היה לי קשה להיכנס לתפקיד, שהוא קצת גברי, היתה לי התנגדות פנימית. לקח לי שנים להבין שאני תורמת כאן, גם אם אני לא מכונאית בשטח.

"היום אני לא עובדת פיזית על המכוניות עצמן, אבל נותנת יד כשצריך ואחראית על תחום האבחון הממוחשב במוסך. בימי שיא הקורונה, כשהעובדים יצאו לחל"ת, עבדתי לצד אבא שלי והשתתפתי גם בטיפולים לרכבים".

לקוחות מגיעים אט־אט למוסך, וטל עונה לכל שאלה באדיבות ובידענות: אופן הטיפול, מחירים, חלפים. "זה עושה נחת לאבא שלי שאני פה. יש בינינו חלוקה טובה, אני אחראית על שירות הלקוחות, על קביעת סדר היום בעבודה, על העבודה מול הספקים ועל האבחון הממוחשב - והוא אחראי על החלק המקצועי והטכני. זה עובד לנו מצוין".

את מרגישה סיפוק בעבודה כאן?

"מדי פעם אני תוהה מה הייתי עושה אם לא הייתי עובדת במוסך. יש בי רוח יזמית, ואני מעבירה למשל סדנאות מכונאות רכב לנשים ולנהגים חדשים. אני מעבירה גם ימי גיבוש להכרת הרכב, שנקראים 'יום מיומנויות'. באים לימי הגיבוש האלה עובדים בחברות הייטק, וזה מאוד מוצלח. הם לומדים על מכלולי הרכב, מתנסים בהתנעה עם כבלים, בהחלפת גלגל ובבדיקות שגרתיות ברכב. אני מסבירה להם את רזי המקצוע, שיקבלו ידע וביטחון".

בעלה, קובי, הוא יזם נדל"ן, מרצה ומדריך טיולים. "כשהוא הכיר אותי, דווקא מצא חן בעיניו הידע שלי ברכבים ובמכונאות. הוא עצמו איש מאוד טכני, אוהב את עולם הרכב. יש לו ידע עצום באבחון ממוחשב, ואם אני נתקעת לפעמים - אני נעזרת בו".

איך הלקוחות קיבלו אותך?

"בהתחלה שאלו אותי איפה אבא שלי. לקח להם לזמן להתרגל אלי. אני לא פמיניסטית, ככה שזה לא באמת הפריע לי. אנשים מחפשים את מה שהם מכירים, וזה בסדר גמור. אבל כן התעקשתי לעשות עם לקוחות סיבוב ברכב, להקשיב לרעש שילמד מה מקור התקלה. עם הזמן הלקוחות קיבלו אותי, וגם העובדים. אין להם שום בעיה שאישה מחליטה איזה טיפול צריך לעשות ברכב.

"אני מרגישה שאני משרה הרגשה נעימה על הלקוחות, נותנת להם אפשרות לשאול שאלות, להבין מה עשו לאוטו שלהם. אני רואה גם הרבה יותר נשים שבאות אלינו כעת, כאלה שבעבר שלחו אלינו את הבעל שלהן".

עדיין יש מיעוט נשים בתחום הזה, בעידן שכבר מזמן חצה מגדרים כמעט בכל עיסוק."זה לא רק עניין של נשים, גם גברים פחות הולכים היום ללמוד עבודה במוסכים. קשה למצוא עובדים בתחום. בדור שלנו לא אוהבים לעבוד קשה, נרתעים מעבודה פיזית בתנאים של חום וקור. וכן, זה תחום מאוד פיזי ומלוכלך, שלנשים אולי יותר קשה איתו".

"שומרת על הסיטרואן הישנה"

נטלי וקסלר (34) עובדת במרץ על המכוניות הרבות שנכנסות לטיפול במוסך סוזוקי שבפלמחים. אביה, נתן, היה אלוף הארץ בקרטינג. בגיל 17, כשהוציאה רישיון נהיגה, ביקשה ממנו להרים את מכסה המנוע וללמד אותה את רזי הרכב."עם הזמן הבנתי שאני רוצה לדעת הכל על המכוניות ולא להיות תלויה באחרים", היא אומרת.

"בגיל 19 קניתי אוטו משלי, סיטרואן ישנה שאני משפצת ושעד היום נמצאת אצלי".היא עשתה תואר ראשון בתקשורת ובמדעי החברה במכללת רמת גן, ולפרנסתה עבדה כסוכנת מכירות של מכוניות.

"קולגות שלי שם היו מעבירים אלי שיחות מלקוחות, שאסביר להם על מנועים וכאלה. היה לי פשוט ידע. אחרי שנה וחצי עברתי לעבוד במוסך: הייתי שם נהגת, יועצת שירות, מכונאית. אחר כך למדתי קורס מכונאים, על חשבון המדינה, כי יש מחסור בעובדים ומעודדים ללמוד את המקצוע".

מה התגובות שאת מקבלת?

"בדרך כלל תגובות טובות, אבל נתקלתי פעם באישה מבוגרת שלא הסכימה שאעבוד על האוטו שלה. אכזב אותי שהיא חשבה עדיין שמקומה של האישה במטבח. אתה מבין? זה מובנה לה בתוך המוח, חשיבה של פעם". היא מרבה לצחוק עם העובדים במוסך, מסירה גלגלים במהירות אדירה, מעלה מכוניות על הליפט, מחליפה ברקסים - וניכר שהיא מאוד נהנית. 

"אני פשוט מתה על זה, על כל הגריז, השמנים. בשנה שעברה חבר קנה לי ארגז כלים ליום ההולדת. השנה ביקשתי שיקנה לי מברגה חשמלית. לא בגדים, איפור או בשמים בקניון. אף פעם לא הייתי חסידה של איפור. אני מתאפרת רק כשמצלמים אותי על רכבים ואופנועים".

גברים לא נרתעים לצאת עם מוסכניקית?

"גבר אחד אמר לי פעם שהוא לא רוצה לצאת איתי, כי אני מבינה יותר ממנו בכלי רכב. היום יש לי בן זוג שרוכב על אופנוע כבד, והוא כבר מאוד מפרגן לי".