"גוף שלישי": בדרך אל ההורות

השבוע עלתה לאוויר הסדרה "גוף שלישי", המתארת את המסע שעובר זוג בדרך להורות באמצעות פונדקאות. ואם נשים בצד לרגע את רותם סלע, יהודה לוי וגל מלכה המעולים, היא מעלה לתודעה נושא שקיים פה כבר שנים, אבל לרוב נותר נסתר והמעורבים בו אינם ששים לחשיפה. מן הסתם, הם לא צריכים לשמוע קריאות שגורסות שהם קנו את תינוק באמזון. 

הליך פונדקאות אינו פשוט לאף אחד מהצדדים. ההתלבטויות, החששות והפחדים קיימים אצל כולם. האישה שמבינה שמישהי אחרת תעבור את ההיריון שהיא חלמה עליו. הגבר שמבין שמישהי אחרת, שאינה בחירת ליבו, תלד את הילד או את הילדה שלו. והפונדקאית, שעוברת תהליך ארוך של החזרת עוברים והיריון ולידה שבסופה פרידה. זהו הליך של שליחות, שהתשלום עבורו אינו משתווה לתשעה חודשים של תהפוכות רגשיות ופיזיות שנמשכות גם הרבה אחרי הלידה.

לאורך השנים ראיינתי לא מעט זוגות הורים שהולידו ילדים באמצעות פונדקאיות. שום אישה שהכרתי לא בחרה בדרך הזו כדי לשמור על הגוף היפה שלה או כדי לישון בשקט בלילה, להפך. רובן ככולן היו אחרי טיפולי פוריות, זריקות הורמונליות, רכבת הרים של תקווה ואכזבה ותחושה כואבת של גוף נשי שלא מחזיק היריון. לא פעם הן תיארו תחושה של כישלון, של קנאה בפונדקאיות, של "למה אני צריכה לשלם על הדבר שאפילו נערות בנות 18 מצליחות לעשות" והלב יוצא אליהן. וכשהמדע מאפשר לנו להגשים את החלום להורות, ועוד להשתמש בגנטיקה שלנו, היכולת להיעזר ולעזור אינה נמדדת בכסף.   

הכרתי אימהות שכדי ללדת את הילד המיוחד שלהן עברו טיפולי פוריות קשים וכואבים, הזריקו לעצמן הורמונים, עברו שאיבת ביציות, החזרות אל הרחם ואכזבות בזו אחר זו עד שאחד העוברים המופרים, אחרי אינסוף התערבויות במעבדה, השתרש ברחם. הן שמחו מכל בחילה בהיריון, מכל כאב קטן, מכל תזוזה של העובר, התמכרו לרעש פעימות הלב במוניטור, ואחר כך עטפו את ילד האהבה שלהן בצמר גפן ובנשיקות. והן עטפו אותו באותה מידה של אהבה גם כשגדל ברחם של אחרת, כי הוא שלהן לכל דבר.

לא פעם עולה השאלה אם בפונדקאות מדובר ברחם להשכרה. זהו דיון ישן ועצוב, המגיע מכיוונים לא נכונים

הכרתי גם אימהות שכולות, שאחרי שהבן או הבת נהרגו בנסיבות טרגיות, חיפשו סיבה לקום בבוקר ומצאו אותה בילדים. הן נזכרו שפעם, כשעברו טיפולי פוריות, נשארו במעבדה עובר אחד מוקפא או שניים. וגם אם הן בגרו עכשיו והן לא יכולות לשאת את ההיריון בכוחות עצמן, בזכות גוף שלישי מלא בנתינה הן הגשימו את החלום לעוד ילד. וגם אם יגדל ברחם של אחרת הוא בשר מבשרן, דם מדמן, נושא אותם גנטיקה, תווי פנים ואופי. לא תחליף לזה שנהרג. לא במקומו. אלא סיבה לחיות. ושיקום מי שחושב שאמא כזו עושה שופינג של תינוקות.

היה זה שר בריאות חרדי שאישר לפני כמעט עשור תרומת ביציות מתורמת אנונימית ישראלית והקל על נשים רבות, שנאלצו להשתמש בתורמות מחו"ל שיהדותן מוטלת בספק, אם בכלל. שנים לפני כן אושר שישראליות, שיעברו ועדה ויקבלו אישור ממשרד הבריאות, יכולות לשמש פונדקאיות לישראליות אחרות. אחד הדברים העיקריים, אגב, הנבדקים באותה ועדה, הוא שאותה פונדקאית עושה זאת על דעתה, מרצונה החופשי, ולא מעול כלכלי או מלחץ חברתי.

וכאן עולה נקודה חשובה לא פחות. לא פעם עולה השאלה אם בפונדקאות מדובר ברחם להשכרה. זהו דיון ישן ועצוב, המגיע מכיוונים לא נכונים. "אני לא רוצה שיחשבו שאני באה ממקום עצוב", אמרו לי לא מעט פונדקאיות ישראליות, והדגישו שעשו זאת מתוך שליחות ורצון לעזור. בן זוגה של פונדקאית נשואה אפילו סיפר שלא רצה בתחילה לגלות שאשתו בהיריון פונדקאי, כדי שלא יחשבו שהם בקשיים כלכליים. אבל הפונדקאיות שאיתן שוחחנו, אלו של היום, מגיעות ממקום של כוח. זו לא חופשת הלידה ללא תינוק שקרצה להן, הן חוזרות ואומרות, זו הזכות לתת עולם שלם בשביל אחר. פונדקאיות ראויות לכל שקל ולכל הוקרת תודה. צריך להשתחוות בפניהן, להבין את המחיר שהן משלמות כדי לתת חיים למישהו אחר.

לא סתם הן הקימו השבוע קול צעקה על הצגת הפונדקאית בפרק הראשון של הסדרה כמי שמגיעה ממקום מוחלש וזקוקה לסיוע כלכלי. פונדקאות היום מגיעה משליחות, והתשלום עבור התהליך הוא כאין וכאפס לעומת התמורה, הסיכון וההשפעה שיש לו.

טוב עשו ב"קשת" שהחליטו לעסוק בקונפליקטים הכרוכים בהליך. אולי עכשיו אנשים יסתכלו בעין קצת פחות ביקורתית על היריון פונדקאי ויזכרו שבסופו של דבר, הכל בשביל הילדים.