יש לכם צומת שמוציא אתכם מהדעת? כתבו לי כדי שנוכל לקטר ביחד

השבוע שודרה באחד הערוצים כתבה על מוניטור חדש לתינוקות. על פי הפרסומים, המוניטור עושה שימוש בטכנולוגיית ראייה ממוחשבת כדי לחקור את מהלך השינה של התינוק בעריסה, עוקב אחרי תנועותיו ומספק להורים תמונה ברורה של כמעט כל מה שקורה במהלך השינה ליצור שלקח מהם את השינה.

כדי לקבל את המידע, ההורים צריכים: א. להיפרד מ־1,000 שקלים, ו־ב. להלביש את התינוק באפודה מיוחדת, שבאמצעות חיישנים וטכנולוגיה מתקדמת מנתחת את דפוסי השינה שלו ומאפשרת להורים לדעת מתי הם צריכים לגשת לתינוק ומתי - למרות שהוא משמיע קולות צייצניים ודורש צומי - אפשר להניח לפישר להירדם בעצמו ולאפשר לעצמכם כמה דקות נדירות של שקט.

בשלב זה, ועד להגעת נכדים, אין לנו צורך במכשיר כזה, אבל כשצפיתי בכתבה חשבתי שלמרות שהוא מיועד לתינוקות, הוא בהחלט יכול לשמש גם את הבוגרים שבין בני הבית. הראשונה היא הגברת הראשונה, שמתלוננת כמעט כל בוקר שהיא לא ישנה כל הלילה. באמצעות המוניטור החדש נוכל מדי בוקר לעבור על ההקלטה מהלילה ולנתח באמצעות גרפים ונתונים אם מדובר בנוכלת שישנה כמו תינוק ומשקרת במצח נחושה, או שכל מילה אמת והיא מתקשה לישון כי יוצאות לה שיניים.

המערכת גם תוכל לפתור סוף־סוף את הוויכוחים הבלתי נגמרים בסוגיות מהותיות כמו: מי נחר בלילה? מי נחר יותר חזק? מי גנב למי את השמיכה? כמה פעמים בדיוק קמתי לשירותים, והאם עברתי דרך המקרר וליטפתי את העוגה, בתקווה שגם אחרי זה אפודת השינה המיוחדת עוד תעלה עלי.

אם אתם הורים לנערה מתבגרת, שמספרת לכם שהיא והחבר שבא לישון אצלה הם "רק ידידים שמשחקים שבץ־נא כל הלילה", והרעשים מחדרה מעלים אצלכם חשד למשחקים אחרים, תוכלו לקבל מהמכשיר החדש דו"ח שמסביר מדוע נרשמו תנועות חשודות באזור הספה. אם לא תקבלו דיווח בבוקר - תדעו שבמהלך הלילה מישהו שם הוריד את האפודה ושאלוהים יעזור לכולכם.

השלב הבא יהיה מכשיר שבעזרת חיישנים ובינה מלאכותית יידע לשחזר את היכולות של יוסף במצרים, לפרש את חלומותינו ולשדר לנו אותם למחרת בבינג', כולל אפשרות להחזיר אחורה ולצפות בהילוך איטי ברגעים הפחות מובנים בחלום, או להריץ קדימה בחלק של הסיוטים. לי אישית זה טוב, כי יש לי נטייה לשכוח את החלומות שלי, אם כי אני חושש שהמכשיר החדש יגלה לבני הבית האחרים לא רק על מה אני חולם אלא גם על מי, ובזה אני קצת פחות מעוניין לשתף.

נוסע לשום מקום

עוד לפני שפרצה לחיינו הקורונה זצ"ל, קיבלתי החלטה שאני מנהל את ענייניי ללא משרד במרכז תל אביב המתחפרת והמשתפצת ללא הפסקה. פגישות עבודה אני מקיים בבתי קפה, שיחות אני עושה מהטלפון הנייד ושיחות זום אני מקיים מהמחשב שלי עם רקע של עצי קוקוס. כך נחסכות ממני הכניסות לעיר, הנסיעות מבמפר לבמפר בשעות העומס, זיהום האוויר, העצבים, האופציה לצנוח לתוך בולען והאפשרות המפתה להיהרג בהינף קסדה של מישהו שלא באתי לו טוב בעיניים.

אלא שכמו שנאמר ב"הסנדק": "בדיוק כשחשבתי שאני כבר בחוץ, הם משכו אותי חזרה פנימה", וגיוסה לצבא של הקטנה החזיר אותי לשוק מאותגרי הפקקים בבוקר. בימי ראשון, אחרי הסופ"ש שאותו היא בילתה בבית, אני כמו אבא טוב ומפנק מביא אותה עם המכונית לאוטובוס שמסיע אותה לבסיס. לכאורה, לא מדובר במאמץ גדול, בהתחשב בעובדה שמדובר בנסיעה שאמורה לקחת חמש דקות.

אלא שבמציאות הפקוקה של יום ראשון בבוקר אנחנו נאלצים לשריין לטובתה יותר משעה. אני בטוח שבמקומות אחרים בארץ אנשים חווים סצנות דומות, ועבור מי שגרים באזור בקעת אונו, משולש הברמודה של המכוניות הוא הצומת הידוע לשמצה שמחבר את קריית אונו לקריית קריניצי. רמזור אחד בפינת רחוב מנדס שאליו מתנקזים מדי בוקר מאות כלי רכב מארבעה כיוונים - קיראון, רימון, קריית אונו ובר־אילן, שעושים לך חשק להפוך לבר־מינן. הכל מתנקז לתוך רחוב חד־מסלולי זעיר שמוביל לבית החולים שיבא ולצומת תל השומר.

הצומת הזה הופך את חייו של כל מי שצריך לעבור שם, ובוודאי גם את חייהם של מי שגרים שם, לסיוט מטורף, כולל מבחר סכסוכים, צפצופים וזיהום אוויר ברמה של עיר תעשייתית בהודו.

כולנו מכירים פקקים של בוקר ברחבי הארץ, ומבינים שלעיתים קרובות צריך להזדחל אט־אט בתור עד שיגיע תורנו ואין מה לעשות. אלא שהצומת המקולל הזה הוא חוויה מיוחדת שמייצרת דילמה אנושית קשה. אם בשעה 8 בבוקר תנהג כבן תרבות, תציית לחוקי התנועה, לא תצפצף על הזולת ותעמוד בתור באופן מסודר, תגיע ליעדך בסביבות 12 בצהריים, או שכבר תמשיך דוך לאברבנאל אחרי שתאבד את שפיות דעתך, כי התור הרשמי, שאורכו רק 100 מטרים, פשוט לא זז מטר גם במשך שעה וחצי.

הסיבה שהתור לא זז היא שכל רכב שני שמגיע לצומת וכבר מכיר את הצרה, יודע שהתור לא זז ואין לו סיכוי להגיע למחוז חפצו אלא אם הוא חסידה, פשוש או אולטרה־לייט, כך שהוא עוקף את כל התור, עובר על חוקי התנועה (שלא לדבר על הגינות בסיסית כלפי הנהגים האחרים) ומתגנב לפניך לרמזור, מה שמבטיח שהתור הרשמי ימשיך לא להתקדם לשום מקום.

כדי שהתמונה תהיה שלמה, ומכיוון שהצומת קרוב לשיבא, מדי פעם גם מגיע למקום אמבולנס עם כל הסירנות הכרוכות בדבר, שחייב לעבור הכי מהר שאפשר דרך הפקק הכי איטי שיש, כדי להגיע לבית החולים. מדובר בדילמת הביצה והתרנגולת - או ליתר דיוק, הביצה והצב - של התחבורה הישראלית, בשאלה מה מייצר את הפקק: אלו שעומדים בו או אלו שעוקפים אותו?

בבוקר הראשון יצאנו לדרך ב־7:30, וכשהתקרבה השעה 8 והבנתי את גודל הברוך, הוריתי לילדה ולגברת הראשונה לצאת מהמכונית, לקחת את תיקיה הגדולים ולרוץ קילומטר וחצי ברגל כדי לא לאחר. לדעתי, היה ראוי שבסופו של המסע הזה היא תקבל כומתה או לפחות פטור ממסע האלונקות הבא. שבועיים אחר כך הקדמנו לצאת מהבית כבר ב־7 ושריינו לפקק הארור שעה, אבל גם זה לא עבד, ושוב הילדה רצה ברגל לעבר האוטובוס. בפעם השלישית יצאנו מהבית ב־6:30, ואז, כשהפקק עוד היה דליל, הגענו ליעד ב־7 והיינו צריכים לשרוף שעה עד ההסעה.

גם תחבורה ציבורית אינה פתרון, כי גם האוטובוסים המסכנים עומדים בפקק או מתפלחים לצומת, ואין לי אלא לרחם על מי שצריך להגיע בבוקר לעבודה דרך הצומת הזה.

בזמן שהמתנתי בפקק עם דפיקות לב מואצות וחשבתי על צנתור ועל הקרבה לשיבא, דמיינתי את הרופא/ה המצנתר/ת מנתח/ת שמדי בוקר אמורים להגיע ולנתח לב או ראש של מישהו, והידיים רועדות להם מרוב עצבים.

רשויות יקרות, אני לא ספץ גדול בתחבורה, ובקושי מבדיל בין צומת טי לצומת מילר, ואני יודע שמתנהל בשכונה הזו קרב גדול בין כל מיני רשויות מקומיות ומשרד התחבורה על סלילת כבישים ובריחה מאחריות. אני לא בטוח שיש לצומת הזה בכלל פתרון, בהתחשב בכמות השכונות שהולכות ונבנות באזור, אבל נראה לי שבינתיים במקום לגרום לאזרחים לעבור על החוק בלית ברירה ולריב זה עם זה - אם רק היה עומד בצומת כל בוקר שוטר קפדן אחד עם מצלמה או משרוקית או פנקס דו"חות לשעתיים, הוא היה עושה בצומת הזה קצת סדר ומוריד את מפלס ההפקרות והעצבים.

גם לכם יש צומת שמוציא אתכם מהדעת ומקפיץ לכם את הפקק במוח? כתבו לנו כדי שנוכל לקטר זה לזה, בזמן שהמועצות המקומיות ומשרדי הממשלה ימשיכו לצפצף עלינו אפילו יותר חזק ממה שהנהגים האומללים מצפצפים בפקק. שיהיה לכולנו צפצוף נעים.