יש תנופת ביטול של כל מה שהותירה הממשלה הקודמת. מעין תחרות לא סמויה מי יבטל יותר - ולא משנה המחיר. הנה, המס על החד"פ. לא יודע, לא ביקרתי בליבו של ליברמן לאחרונה, אין לי מושג למה גזר את המס על הכלים החד־פעמיים, האם נקמנות מרושעת או ענייניות קרה. אבל במבחן התוצאה, ירד השימוש בזבל המזהם הזה שמתחפש לכלי אוכל. הושג הישג. למה לבטל? בעין של מי נתקעת האצבע?
ועל המתוקים כבר דיברנו, עד שבא לנו משהו מתוק. אבל באמת, לוותר על חינוך הציבור דרך מיסוי זאת ממש הפקרה של אנשים שלא יודעים כרגע מספיק על הקשר בין אכילתם ושתייתם למצב בריאותם. לא מלמדים אצלם את זה, ואנשים משמינים, וסוכרת, וקטיעות. ראיתם? אנחנו מקום ראשון בעולם השנה בקטיעות איברים בגלל סוכרת. והשיתו את המס, וירדה הצריכה. וחיים ניצלים כך, ממש. ומבטלים. שפיכת דמים ממש בשם המחיקה. לא חשוב של מה.
והבעיה עם ביטול, וביטול של ביטול, ומחיקת מורשת הדדית בכל פעם שיש שינוי ממשלה, היא שזה מעמיד את האזרח על חול נודד. הוא לא יודע שהישג שהושג אכן יישאר, ומפלה שקרתה לא תתהפך. אין המשכיות. וזה חמור מאוד. אין כבוד. אין הכרה שגם יריב פוליטי יכול לדייק במעשיו ללא קשר למחנה שהוא נמצא בו. אין הבנה שאנחנו כולנו, באמת, גוף אחד.
בעם היהודי לדורותיו תמיד יש שלושה כוחות. כוח דתי, אמוני, קשור לבורא ורוצה לחיות על פי התורה ולהשליטה על כמה שיותר תחומים בחיים - ויש כוח לאומי. זה הכוח שרוצה בכל מאודו בתקומת עם ישראל, בפריחת ארץ ישראל, רואה בעניין הזה ערך הקודם לרוב הערכים. ויש כוח ליברלי, שקשור יותר לערכים אנושיים אוניברסליים. תמיד היינו מחולקים לשלושה מחנות שנאבקו ביניהם. כשגברה המחלוקת - התפוררנו וגלינו, כשידענו לעבוד יחד ככוחות משלימים - שגשגנו.
גם עכשיו. ההבנה כי שלושת הכוחות נועדו להשלים זה את זה ולא לרמוס איש את רעהו, שיש אמת גם אצל המחנות ה"אחרים", ויש שם בינה, מוסר, תועלת ושותפות, הכרחית להמשך קיומנו. הרוצים בהמשך קיומנו, יבטלו את תרבות הביטולים והמחיקות, יתעלמו מהקיצונים המצויים בכל מחנה וממאיסים אותו על השאר, ויתאמנו על לראות מה טוב אצל המחנות האחרים, מה הנקודות שניתן לעבוד איתן למרות המחלוקות. קצת ביטול עצמי לפני ביטול הזולת, יבטל גזירות רעות ועתידים מפחידים. ואם לא, תבטלו את המינוי לטור הזה.
תחפושות
בחנות הסטוק ליד ביתי רעש המולה. התחפושות לפורים הגיעו מהמכולה. ואני עוצר ומסתכל על צוות החנות מוציא מהארגזים ותולה על המתלים. אני מחטט קצת בסחורה. הנה תחפושת חייל. מדים מנומרים, משדרים תחושת חיילוּת. נחמד. לידם תלויה תחפושת חיילת, ואכן כתוב עליה "חיילת", אבל הבגד הוא של רקדנית במועדון לילה בפריז אחרי המלחמה. יש פה ושם קרעי בד מנומר להסוואה, אבל לא נראה שילדה שלובשת אותו יכולה להסתער, בטח לא ליפול לפזצט"א. ממשיך, תחפושת של רופא. כמו רופא גדול, רק בקטן. מכובד ויפה להיות רופא. ולידו רופאה. הלכו המכנסיים הירוקים, באה חצאית טול אוורירית, כמקובל כמובן בחדרי מיון. ואל תשאלו מה קרה לאסטרונאוטית, בעוד בן זוגה לטיסה לחלל לבוש היטב בחליפת הגנה, היא מסתפקת במיני כסוף וברגליים חשופות לקרינה הקוסמית הקטלנית.
וכך אני עובר בין כל התחפושות, ומבין שאין אופציה לילדות, אפילו רכות בשנים, להיות סתם בעלת מקצוע ללא הרכיב הפתייני. ושאלה עולה - מה המסר לבנות הקטנות, שעדיין לא מבינות בהבניה מגדרית, אבל מחונכות בלי משים גם בפורים להיכנס לתלם שאליו מסלילה אותן החברה הכאילו־שוויונית?
יש בטבע עיקרון שנקרא עקרון ההכבדה. בדרך כלל זכרים הם הקורבנות שלו, חוץ מאשר אצל בני האדם. עקרון ההכבדה ניכר היטב למשל אצל הטווס. עם הזנב הזה הוא מאוד מתקשה לתפקד, אבל בעיני נקבת הטווס זה מאוד מוצא חן שלמרות כל הנוצות המיותרות הוא מצליח לזוז ואפילו לעוף. אבל בעוד בטבע אלה המכבידים על עצמם כדי למצוא חן הם בדרך כלל הבנים - אצל האדם אלה הבנות. בעוד הגברים לבושים נוח, תואם מקצוע ומזג אוויר, הנשים מחונכות כבר מילדות להכביד על עצמן כדי למצוא חן. בגיל 6? למצוא חן? למה ובעיני מי? רק המחשבה על זה גורמת לי פיק.
וכך כל שנה אותה זוועת תחפושות. לא משנה שפורים בחורף - הילדה תהיה כבאית עם מיני ולא עם מכנסיים חסיני אש ובוץ. כבר עכשיו נלמד אותה לשים את נשיותה־כביכול לפני כל שיקול אחר, נכביד עליה מילדות, שלא תתמרד כשתהיה גדולה. בעיניי, המכניסים תדר מיני לתחפושת לילדות, גוזלים את הילדות, מנציחים את ההקטנה והאפליה המגדרית, ויוצקים במו ידיהם את תקרת הזכוכית מעל ראשה של הילדה התמימה. קנו לבתכם משהו נוח שגם בן יכול ללבוש. אולי תחפושת מנכ"לית משרד ממשלתי. אני יודע שאין, אבל אולי יום אחד...
תשלום
מבין כל העונגים שמזמן העולם הדיגיטלי לאדם בזמן קסום זה בתולדות האנושות, אין עונג טוב יותר עבורי מההנאה שבתשלום עם הטלפון, המרפרף על מסופון ומעביר את אוצרותיי אל קופת המוכר בתנועה קטנה ונונשלנטית. בתור ברנש שממהר לאמץ כל טכנולוגיה חדשה ולהטמיע אותה בחיי, הזדרזתי להתקין בטלפון שלי את האפליקציה של הבנק שלי, המייתרת את כרטיס האשראי והופכת גם אותו לזיכרון מתוק מהעבר, כמו הכרטיסייה של האוטובוס, הכסף המזומן ומגהץ הפחמים.
אבל היתה בעיה. לא בכל פעם שרציתי לשלם עם הטלפון, התשלום נקלט. לעיתים לא רחוקות מספיק, ותמיד כשהארנק נשאר בבית ואין אמצעי תשלום חליפי, פתאום הביע המסופון עצמאות שיפוטית, צפצף שלוש פעמים וכתב את ההודעה שאחריה כבר ברור שהעברת כסף לא תקרה כאן - אנא עיין בהוראות השימוש בטלפון שלך. דיבור מכובס ל"אני לא מכיר את המכשיר שלך, לא בטוח שיש לך כסף, יכול להיות שאתה מנסה עלי איזו נוכלות?". בכל פעם שזה קרה, הרגשתי ממש נפילת אנרגיה פנימית. כל האמון שלי בקדמה, בטכנולוגיה, בטוב הלב של העולם - כל זה נעלם, ואני, נעלב, החזרתי הסחורה למדף, והלכתי להביא את הוויזה מהבית.
כל אירוע כזה גרם לי להרגיש שהטלפון האהוב שלי לא בסדר, שמשהו בי לא משדר אמינות, שכולם זזים קדימה ואני נשאר בתחנה, מחכה לכרכרה הבאה. ואז, יום אחד, כשהקופה בסופר נחרה בבוז למראה המכשיר שלי ולא נעתרה לחיזורי ההתקרבות שלו, היתה לי הברקה. זה לא אני. זה הבנק. מייד מחקתי את האפליקציה של הבנק ובמקומה התקנתי, תוך עשרים שניות עם עודף, אפליקציה של ענקית טכנולוגיה בינלאומית, שממילא מעורבת כמעט בכל פעולה שלי, אז יאללה, שתשלוט גם בכספי.
ניגשתי שוב לקופה הסרבנית, נופפתי במכשירי - והנה נס. לא רק שלא הייתי צריך לשפשף ממש את גב המכשיר בחזית המסוף, אלא שממרחק של כעשרה סנטימטר כבר קיבלתי משוב של חיבה, צליל של אישור כולל רטט ואנימציה נחמדה הופיעה אצלי ואישור רכישה הגיע מהקופה. מאז לא נדחיתי אפילו פעם אחת על ידי אף חנות, מרכול או דוכן. פיתחתי תנועות ריקוד חינניות של העברת הטלפון מול המכשיר הסופח כספים, ובכל פעם זה עובד. הבנק הישראלי הפסיד אותי כלקוח בגלל פיתוח רשלני ובינוני, וענקית בינלאומית בלעה אותי כמו פירור קטן בזכות חוויית משתמש נהדרת. ובעוד שנתיים זה יהיה כל כך מיושן.
avrigilad@gmail.com
