שומרות היערות: מה חושבות אדריכליות הנוף של קק"ל על המטייל הישראלי?

פעם, כשהיינו ילדים, ט"ו בשבט סימן דבר אחד, לצד הפירות היבשים – את הנטיעות. הגן או הכיתה היו יוצאים לנטוע, כסממן לחג, אבל גם ככזה המעיד על ציונות אמתית, דרך האדמה. ברוב הפעמים גם חזרנו עם שתיל הביתה, שלא החזיק מעמד חודש לאחר מכן. אבל זה כבר סיפור אחר.

אז כן, ילדים וילדות עדיין יוצאים לנטוע שתילים ברחבי ישראל, אבל מאחורי הקלעים מזה זמן מתרחש מאבק בין החשיבות של הנטיעות לבין העידן הנוכחי המציב אתגרים חדשים וגורם לכך שהחברה להגנת הטבע וקרן קיימת לישראל יתגוששו סביב סוגיית הנטיעות, כשברקע נמצאת האימפוטנציה הקבועה של הרשויות המחוקקות שמניעות שינויים לאט ומתקשות להסתגל לשינויים הדרמטיים המתרחשים באקלים העולמי והמקומי.

ובכלל, הקורונה עשתה כל כך טוב לטבע הישראלי. יצאנו אליו בהמונינו רק כדי לגלות כמה הארץ הזאת יפה, אבל גילנו גם כמה כל הדיבורים על איכות הסביבה לא שינו דבר, ואנחנו עדיין מלכלכים את הארץ הזאת שלמדנו לאהוב דרך הרגליים, ולא משנה כרגע מאיזה מגזר אנחנו מגיעים. למדנו גם איך השריפות שהפכו לעניין שבשגרה בשנים האחרונות שינו את התפיסה של איך צריך להיראות יער ומה הקשר לרוכבי האופניים שהפכו לגורם משמעותי כל כך בתכנון אדריכלות הנוף ביערות הישראליים.

כדי לדון בכל הנושאים הללו ולענות על חלק מהתשובות נפגשנו עם ארבע אדריכליות הנוף המובילות של קק"ל, החולשות על ארבעת האזורים המיוערים הגדולים בארץ הקודש.

אדריכלות נוף - מה זה?

רגע, מה זה בכלל אדריכליות נוף כשמדובר ביערות ובשטחים פתוחים ולא רק בגינות ציבוריות עם נדנדנות צבעוניות ומגלשות או לחילופין בתים פרטיים עם עצי מנגו ולימון? אל תרגישו רע, בישראל תחום אדריכלות הנוף נמצא בשוליים וזוכה לעדנה רק במילניום האחרון. עדנה זו מילה גדולה כמובן, כי בסופו של דבר התחום נלמד לתואר רק בטכניון בחיפה, ומסיימים אותו מדי שנה מספר חד ספרתי של סטודנטים וסטודנטיות. לשם השוואה, במדינות כמו קנדה מדובר במאות סטודנטים וסטודנטיות ובמקצוע מבוקש. אצלנו, ספק אם חלק מהקוראים והקוראות של הכתבה הזאת, ידעו בכלל על קיומו של המקצוע הזה.

אז יצאנו ליערות ופגשנו את ארבע הנשים המרכזיות בתחום: עופרי חותה, אדריכלית מרחב צפון. נועה טל, מנהלת אגף תכנון בקק"ל. נילי שטרן-ביבר, אדריכלית מרחב דרום. ובלה נודלמן, אחראית מחוז מרכז שהיא גם ה"מארחת" שלנו כשאנחנו נפגשים ביער הקדושים, היפה כל כך בעונה הזאת של העונה.

"כל החיים שלי עניינו אותי הנושאים הסביבתיים" היא מסבירה את הבחירה שלה. "הלכתי ללמוד אדריכלות נוף, כי יש שם איזשהו שילוב בין עשייה חברתית וחינוכית לבין שמירה על איכות הסביבה. אני כבר תשע שנים בקרן קיימת לישראל ועוסקת בכל התחומים וההיבטים שקשורים לתכנון של יערות, מרמת השולחן הבודד ביער, עד לרמה של התוכניות הכוללות של היערות. אני אחראית על כל תחום האופניים במרחב שלי – על שבילים והנגשה לאנשים עם מוגבלויות. אנחנו יושבים כאן על שולחן עץ ספציפי שנבחר מסיבות שהושקעו בהן מחשבה רבה: כדי שיתאים לסביבה, שיהיה נח לתקן אותו אחרי שאנשים שברו אותו או עשו עליו 'על האש', או פשוט להחליף אותו, אחרי שאנשים החליטו להרים אותו ולקחת אותו הביתה. היערות שאני אחראית עליהם מבחינת תכנונית אלו היערות במרכז הארץ, כל מה שנמצא בין חדרה לגדרה, שכידוע מדובר באזור הצפוף ביותר בארץ מבחינת אוכלוסייה. הדבר מוביל לכך שההתמודדות היא אינטנסיבית מאוד, כי יש לחצי קהל גדולים בטח בחודשי הקיץ לדוגמא או בחגים. יש לנו 650 חניוני פיקניק, מה שאומר שאנחנו פועלים ברמה התכנונית בעצימות גבוהה מאוד וצריכים לספק מענה למספר גדול של אנשים".

בלי בלונים והצתות בבקשה

נילי, אחראית מחוז דרום, המקושר אצלנו לשריפות של בלונים והצתות כאלה ואחרות, ועם הנגב הבעייתי כל כך מבחינת משילות, מה שפוגע כמובן גם בטבע, מסבירה בחיוך: " אני בת 41 ממשמר דוד, נשואה פלוס שלושה ילדים. למדתי אדריכלות נוף בבצלאל ואני בקרן הקיימת הרבה שנים, באמצע עזבתי לשנתיים לנתיבי ישראל וחזרתי לקק"ל. אני אדריכלית המרחב הגדול ביותר אצלנו בעצם מגיע עד אילת. כמה מכם יודעים שגם שם יש יער?

איך הגעת לזה?

"מאוד התלבטתי בין אדריכלות בניין לנוף ואז הבנתי שדווקא עיסוק בחוץ מעניין אותי יותר. זה מן שילוב כזה בין אקולוגיה לפנאי ונופש. יש לי באמת יכולת להשפיע על חיים של אנשים וזה לא דבר שכל אחד זוכה לו. אני תמיד חשבתי שאהיה אדריכלית של מבנים אבל ככל שנחשפתי לאופציה השנייה אז נמשכתי לזה.

"ביער הרבה יותר מאתגר יותר לעבוד מאשר בנושאים שהתעסקתי עימם בתחום המוניציפאלי. כשאתה בחוץ אתה מבין כמה האפשרויות הן בעצם בלתי מוגבלות. יש איזון מאוד עדין בין הדברים ביער ובשטחים הפתוחים וזה בעיניי הפרויקטים הכי קשים ומורכבים שיש בתחום.

מהם האתגרים הגדולים שלך?

"באזור שלי הם ללא ספק הטרור והפשיעה. המרחב שלנו משתרע מאשדוד עד אילת. אנחנו מתמודדים עם שני דברים לא פשוטים בכלל שלמעשה כל המדינה מתמודדת אתם, אבל אנחנו צריכים למצוא פתרון בשטח. היו חודשים שלמים שלא יכולנו להתקרב לאזורים האלה, כי הם היו סגורים, עד לפני שלוש שנים שרפו יערות עם בלוני תבערה. מהצד השני, אנחנו מתמודדים גם עם כל הבעיות של הפזורה הבדואית, יש שם הרבה פשיעה והתנהלות שהורסת את השטחים הפתוחים".

בצפון: נחלים וגופי מים

עופרי בת 39 מחיפה שמנהלת את מרחב צפון, טוענת שדווקא האזור שלה הוא זה שרב בו הנסתר על הגלוי והישראלים נוטים ללכת למקומות הקבועים שלהם, במקום לגלות מקומות אחרים כמו לדוגמא יער בירייה, שלא נחשב לאטרקטיבי עבור המטייל הישראלי על אף השינויים שנעשו בו.

מה מייחד את האזור שלך?

"יש לו מרחבים גדולים וירוקים, שהם ריאה ירוקה ברמה ארצית. מצד אחד הישראלים אוהבים את הצפון ואוהבים לנפוש בו ומאידך הישובים הולכים וגדלים - מה שמעורר אתגרים שונים בכל הקשור לשמירה על הטבע. הצפיפות בצפון גדלה כל הזמן. בנוסף יש לנו בצפון הרבה נחלים וגופי מים שהם גם אתגר תכנוני עבורנו".

היו אצלכן הרבה שריפות?

"אין ספק שאחד המאפיינים הגדולים שלנו בשנים האחרונות הוא שיש גם לא מעט שריפות במרחב שלנו. ברגע שיש שריפה ביער אנחנו כבר מבינות שאנחנו עומדים בפני תכנון שיקום ארוך וצריכים לקחת בחשבון שאלה אזורי נופש, כך שיש עוד נפגעים מלבד הטבע עצמו".

נעה טל, מנהלת אגף התכנון בקק"ל היא הדברנית בחבורה, זאת שמתעקשת שהמאבק כאן הוא לא רק של גוף פרטי עצמאי אלא אינטרס של מדינה שלמה. אבל קודם כאמור, חשוב שהיא תציג בפנינו את החזון האישי שלה.

היא בת 40 מקיבוץ הזורע בעמק, נשואה פלוס שלושה ילדים: "למדתי תואר ראשון באדריכלות נוף בטכניון ועשיתי גם תואר שני. תמיד רציתי לעסוק באדריכלות נוף. התלבטתי בין זה לבין רפואה – אבל אחרי שליחות בדרום אפריקה החלטתי ללכת לאדריכלות נוף. השמירה על שטחים חופשיים היא משימת חיי ותמיד ראיתי בפן הזה של העבודה שלי שליחות. התחלתי לעבוד בקק"ל ב-2016, התפקיד שלי הוא תפקיד שלא היה והוא היה חלק מהשינוי של כל הגוף הניהולי, זה רק מראה כמה הענף הזה של אדריכלות נוף הוא עדיין בחסך בחברה הישראלית, וכל הניהול והאגפים משתנים כל הזמן כי אנחנו צריכים אנשים".

מה התפיסה החדשה?

"כולם מסתכלים על היער כמובן מאליו. והמובן מאליו הזה נמצא בסכנה. כמות האיומים על היערות היא עצומה ואדירה. אנחנו מגנים בגופנו ובכל כוחנו על שטחי היער בישראל. בעצם אפשר להגיד שאנחנו הקול של היער ושל האנשים שמשתמשים בו. היום יערות זה משאב שחסר לעומת גודל האוכלוסייה שיש לנו. האתגר הכי גדול של מתכנן היער, הוא לתכנן את מערכת האיזונים בין הצרכים של הסביבה וחשיבות היער, לבין הצורך שיער נותן עליו מענה, כמו פנאי ונופש. זה דורש הרבה רגישויות והבנה של תהליכים. בישראל זה מאד ברור. אלה שאלות פרקטיות שרואים בעיניים. האם לשים גינת משחקים לילדים והאם לדאוג לשולחנות פיקניק? בסוף זה משמעותי ומאד מאפיין את הישראליות, ולא תמיד אנחנו שמים גני שעשועים, כי היער עצמו הוא גן השעשועים אז בשביל מה צריך? הילדים רוצים שזה יישאר ככה והם יוכלו להפוך את היער לגן שעשועים".

היער כמקום להתבודד בו

או.קיי, אז הבנו מהי אדריכלות נוף, והבנו גם שיער הוא משהו שבישראל הצעירה איש לא חשב בעצם שצריך לתכנן ולהשקיע בו ולשים לב לסכנות שלא היו קיימות. למשל, בלונים מתעופפים מעזה או שריפות כתוצאה מהצתה. וכן, גם הישראלים גילו את היער כמקום להתבודד בו, כמקום לספורט עממי. ישראל היא אימפריה של טיולי אופניים, מה שגם משנה כמובן את האופן שבו מתכננים יערות בשנים האחרונות בישראל. רוצים עוד שינוי? פעם אנשים בעלי מוגבלויות היו מודרים מהיער, איש לא חשב בכלל שצריך להנגיש עבורם את היערות. גם זה תהליך שעבר שינוי. העניין הוא כאמור, שלא כולם בטוחים שחייבים יער ואפשר להשאיר גם שטחים פתוחים.

אתן קוראות את הביקורות שבעצם בתכנוני יערות אתם לוקחות שטחים פתוחים, אתן מגדילות את הסיכוי לשריפות ובעצם יש מי שמאשים אתכן בקיבעון.

נועה: "עניין הנטיעות הוא מאבק פוליטי בין החברה להגנת הטבע לבין קרן קיימת לישראל וגופים אחרים. אנחנו מדינה צעירה ולומדים מתהליכים. אפשר לקבל את הביקורת על הנטיעות, אבל להגיד שנפסיק לנטוע זה לא רציני. אחרי הכול המדינה משקיפה מלמעלה והיא בסופו של דבר זאת שקובעת. אנחנו מוכנים לשנות, אבל מישהו צריך לקחת אחריות ולהתוות את המדיניות. כרגע אנחנו כולם הזמן למדים, מהארץ כמובן אבל גם מהעולם ופתוחים לביקורת״.

בלה: "היו ימים בקורונה שהיינו בתפוסה כזו, שאי אפשר היה לזוז באזור שלי. זה לימד אותנו המון לגבי החשיבות של היער, כי הבנו שאולי בקורונה כמות האנשים שהגיעה הייתה חד-פעמית כי השמיים היו סגורים, אבל בסוף ב-2040 זו כמות האנשים שתחייה כאן ותבקר באופן קבוע ביערות. השאלה מה אנחנו עושים כדי לשמור על היערות האלה כדי שיוכלו להכיל את כמות האנשים הזאת. למעשה, דרך היער למדנו דברים אחרים".

איך הייתן מאפיינות את המטייל הישראלי?

עופרי: ״הישראלים אוהבים לטייל, אבל בכל הקשור לשמירה על הטבע הם נמצאים הרחק מאחור לעומת מקומות אחרים בעולם, וזה חבל. למשל תמיד חוזרים לעניין של קטיפת פרחי בר. זה קמפיין שהצליח ועד היום אנחנו רואים את ההשפעות שלו, היום ההסברה שלנו ובעיקר החינוך שלנו לוקה בחסר. זה לא עניין של גוף אחד, אלא של כמה גופים במקביל וגם האחריות שלנו, אבל אין מספיק חינוך והסברה בנושא הזה״.

נועה: "אני כל הזמן מזכירה לילדים שלי שלא קוטפים פרחי בר לדוגמא. כשהייתי ילדה דיברו על זה. צריך לזכור שבשנות התשעים רק מעטים נתנו את הדעת בכל הקשור לאיכות הסביבה והאקלים. והיום מבינים שהעולם מאבד כל שנה שטח יער בגודל של איסלנד. ישראל במצב כזה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על שום שטח של יער ושטחים פתוחים".

אבל אנחנו הופכים למדינה צפופה, וצריך מקום לאנשים לחיות וגם לתחבורה. למאבק הזה יש גם צד שני והוא גם קשור לאיכות החיים שלנו.

עופרי: "אנחנו כל הזמן במאבק הזה, ואנחנו רואים איך דוחפים עוד את הגבול של היישובים לעבר היער, ובונים כבישים ותשתיות. זה ברור. אבל יער הוא מערכת אקולוגית שלמה עם חיים משל עצמה: שמירה על טמפרטורה מאוזנת, מניעת סחף קרקעות, שמירה על מגוון ביולוגי. בנוסף אנחנו רואים את המאבק שיש על הצל בשטח האורבני, אנחנו חיים בחיפה עם עליות וירידות שאנחנו עושים בשמש ויש מאבק גדול סביב הנושא הזה. על אף העובדה ששתילת עצים בעיר והצללה היא עניין יקר, יש לה היבטים חשובים במישור הכלכלי, הביולוגי ועוד. אבל כשאנחנו רואים את כל הפרוייקטים של התמ"א ברחבי העיר, אנחנו בהחלט יכולים להגיד שלא כל יזם מתחשב בזה".

מהזווית האישית אני יכול להגיד לכם, שהקורונה באמת עשתה יחסי ציבור אדירים לטיילנות הישראלית. פתאום גילינו שלא חייבים לנסוע עד טוסקנה. מצד שני יש אוכלוסיות בחברה הישראלית שלא חושבות ככה והורסות את הטבע, אולי כביטוי לכך שהן לא מזדהות עם מה שקק"ל מגדירה כציונות.

נילי: "הדבר הכי טוב שקרה לטבע הישראלי - זו הקורונה. על זה חייבים להסכים. הישראלים החלו לטייל בכל מקום ובכל צורה ולצערנו גם בצורה שמזיקה לטבע. אנשים עולים על טרקטורון ואומרים לנו 'אבל אני בטבע' כשהם הורסים את הטבע. בנוסף מערכת החינוך הבינה כמה זה חשוב וכמה זה משנה את האווירה בגנים ובבתי הספר, שפתאום אפשר לעשות שיעורים בחוץ. יש דרישה אדירה לזה בכל בתי הספר באזור הדרום, אבל לא רק. זה העתיד של החינוך בישראל".

מישהי יכולה להסביר רגע מה זה בכלל 'מקלחות יער'.

נועה: "זה תנועה או טרנד שהגיעו מיפן ותופס בכל העולם. מה שקורה הוא שלמעשה אנשים נכנסים עמוק לתוך היער כדי לבצע פעולה מתודית. עושים שם התעמלות קלה, מעבירים את הזמן שלהם באמצע היער ומאמינים בכוחות הריפוי שיש לדבר הזה".

בלה: "זה נכון להגיד שישראלים גילו את היערות. משפחות, ילדים, בני נוער, מסיבות טבע, מקלחות יער, פיקניקים ועוד, הוא הפך למפגש של הישראליות ולא רק בימי חג או חופשי הקיץ, אלא לכל אורך השנה."

נועה: "לכן המלחמה שלנו כאדריכלות נוף של קק"ל היא על כל דונם. רוב הציבור לא מודע לזה".

אז מה בעצם העתיד של אדריכלות הנוף?

נילי: "קודם כל אנחנו קוראות מכאן לסטודנטים וסטודנטיות ללכת ללמוד אדריכלות נוף, יש מחסור ואנחנו נשמח לראות עוד אנשים בתחום. אמנם המשכורת לא משהו, אבל הסיפוק בעבודה הזאת כשאת רואה את הדברים שיצרת בשטח, הוא משהו שאין בעבודות אחרות".

נועה: "כשקק"ל נוסדה היו רק 14 אלף דונם של שטחים מיוערים באזור שבסופו של דבר הפך למדינת ישראל. מאז ועד היום הארגון הגדיל את המספר הזה ל־1.55 מיליון דונמים וסך כל השטחים המיוערים בישראל עומדים על שני מיליון דונם. התכנון האסטרטגי של הנושא הזה לא יכול ליפול על גוף אחד, אלא חייב לעבוד בשיתוף של כמה גופים יחד, אחרת לא נצליח לחולל את השינוי המיוחל כאשר המטרה היא להגן בחוק על השטחים הפתוחים. נמשיך לנהל את הקרב הזה. אבל חייבים ללכת לזה ביחד, ולא שכל אחד ימשוך לכיוון אחר".

shishabat@israelhayom.co.il