בוא אחרי", מסמן לי יאצק. אנו עומדים במרכז ורשה, במקום שבו שכן הגטו היהודי, בצמוד לאנדרטה לזכרם של לוחמי המרד. יאצק קוניק, פרופסור להיסטוריה ומנהל החפירות, ואהרון (אלברט) סטנקובסקי, מנהל המוזיאון העתידי לתולדות גטו ורשה, מובילים אותי מעבר לשדרת העצים, אל כר הדשא, שבקצהו מתחם הסגור בגדרות פח. יאצק פותח את המנעול, הודף את השערים החורקים ואומר בעברית, "זה".
באחת אני נזרק לרגע דרמטי מההיסטוריה היהודית של ורשה. באמצע האחו הירוק, מתחת לשמיים אפורים וטפטוף של גשם, מתגלה מרתף שבו הסתתרו יהודים בימי מרד גטו ורשה, באוקטובר 1943, כשהיהודים לקחו בפעם הראשונה את גורלם בידיהם ונלחמו בגרמנים. אני רואה את חדרי הבונקר, את המעברים המסודרים והמאולתרים שביניהם לבניינים סמוכים, את קווי החשמל, המים והביוב, והכל צבוע באפור - הצבע המעיד על השריפה הענקית שכילתה בסופו של דבר את הגטו כולו, עד אחרון הבניינים. לא רחוק מהמקום שבו אנו עומדים הניפו לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) את דגלי ישראל ופולין, עם פרוץ המרד. ואולי מהבניין הניצב מעל למרתף הזה נזרקו רימונים ונורו יריות לעבר גייסות האס־אס, שנשלחו לדכא את היהודים המורדים.
"מצאנו ממצאים רבים שמספרים על החיים פה", מסביר לי יאצק. "תפילין, נטלות לנטילת ידיים ופמוטים, וגם פריטים אחרים". כבר כמה חודשים הוא מנהל את החפירה, במסגרת הקמת "מוזיאון גטו ורשה", אחד המיזמים החדשים של ממשלת פולין לחקר השואה ולהנצחתה. המוזיאון יפעל במה שהיה מתחם בית החולים היהודי של ורשה, שנמצא בצידו השני של הגטו, מרחק עשר דקות נסיעה משם. הוא היה אמור להיפתח באביב 2023, במלאת 80 שנה למרד, אך מגיפת הקורונה והמלחמה באוקראינה עיכבו את התוכניות בשלוש שנים. מלבד הממצאים הפיזיים, יוקרן במוזיאון גם סרט שישחזר את מהלך האירועים.
אנחנו נוסעים לבית החולים היהודי ההיסטורי - בניין שיש לו סיפור מרתק בפני עצמו והיה פעיל עד 2007. כשהעירייה לא הצליחה למכור את הבניין, הוחלט למקם בו את המוזיאון לתולדות המרד. המנהל סטנקובסקי מציג בפניי את התערוכה הזמנית, הכוללת כרגע רק תמונות מהווי החיים והמוות בגטו - לפני, תוך כדי ואחרי המלחמה. אבל בתוך הבניין, שטרם נפתח לציבור הרחב, נמצא הדבר העיקרי. בחדריו פרוסים מאות כלי בית וחפצים שנמצאו בבונקר: צלחות, בקבוקים, סכו"ם, כבלי מתכת. אין ביניהם אף פריט שמזכיר אמצעי לחימה, אך יש דפים שרופים של ספרי קודש. והתפילין שנמצאו במרתף נעולות בנפרד בכספת, במשרדים הזמניים של המוזיאון.
קירות שהפכו לאתרי זיכרון
בשלב זה מתכננים סטנקובסקי ואנשיו עוד חפירה אחת בלבד במרחבי השטח העצום של מה שהיה הגטו. אחרי שהגרמנים שרפו אותו עד היסוד, הרוסים הפציצו את מה שנשאר ממנו כדי למנוע ביזה. זה היה גורלה של מרבית ורשה, וזו הסיבה שמהגטו נותרו שרידים אחדים בלבד. אבל אף שהושמד, ורשה, בדומה לברלין, לא מסתירה מאורחיה את זוועות הנאצים. להפך. הקירות הבודדים שנותרו מחומות הגטו הפכו לאתרי זיכרון. אנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק ניצבת בצמוד ל"ארמון התרבות והמדע" עצום־הממדים המשקיף על כל העיר. בנסיעה סתמית ברחוב פרוזנה מספר 12 אני מבחין פתאום בציור קיר ענק, הכולל אותיות עבריות ומזכיר את החיים היהודיים שאינם עוד. הוא צויר במסגרת פרויקט גדול שאליו גייסה העירייה אמנים צעירים כדי להזכיר את הווי החיים בוורשה שלפני המלחמה.
אחת הכניסות הראשיות לעיר נקראת "ירוזולימסקי", כלומר שדרות ירושלים, והן חוצות אותה ומגיעות עד הגטו. לדברי מיכאל, המדריך המלווה אותי, יש פה כוונה גלויה להזכיר לתושבי העיר את יהודיה שנרצחו ואת הגטו שהוחרב. בלב ורשה ממוקם מוזיאון "פולין", המספר על אלף שנות החיים של היהודים במדינה. הוא הוקם ומופעל במימון ממשלתי. פעמיים בשנה פולין משמיעה צפירת זיכרון לאומית, אם כי לא בכל רחבי המדינה. הראשונה ב־19 באפריל, ביום ציון מרד גטו ורשה, כמו בצפירת יום השואה בישראל (בארץ מציינים את התאריך העברי). השנייה, ב־1 באוגוסט, ביום פרוץ המרד הפולני בנאצים ב־1944.
כל שני וחמישי, והרבה יותר מאשר בארץ, נערכים בפולין טקסי זיכרון לפרקים שונים משנות השמדת היהודים בידי הנאצים. כך, למשל, ההגעה שלי לביקור בן יומיים, מטעם "המכון הפולני" ובמימונו, נערכה במסגרת טקס לציון 80 שנה למבצע ריינהרד - הפרק העיקרי ברצח 1,700,000 יהודים, ממארס 1942 ועד נובמבר 1943, רובם פולנים.
"פולין היא אחת המדינות המתקדמות ביותר בזיכרון השואה. המוזיאון שאנו מקימים להנצחת המרד הוא דוגמה חיובית לכך", אומר לי סטנקובסקי. הוא עצמו יהודי חובש כיפה ודובר עברית בסיסית, דור שני לשואה. אביו המשיך לחיות בפולין, בניגוד לרוב הניצולים שברחו לישראל בגלל הפרעות שביצעו פולנים ביהודים אחרי המלחמה, או גורשו לארץ בידי הממשלה הקומוניסטית ב־1968. לארץ הוא מגיע לעיתים מזומנות, גם במסגרת עבודתו וגם כדי לבקר בני משפחה. לצורך בניית מוזיאון המרד הוא שכר את שירותיהם של כמה ישראלים, בראשם פרופ' דני בלטמן מהאוניברסיטה העברית, שאחראי להיבט המקצועי־היסטורי.
בשיחה במשרדים הזמניים של המוזיאון הוא מונה באוזניי את אתרי הזיכרון הנבנים בימים אלה במחנות ההשמדה בכל רחבי פולין. "בטרבלינקה יהיה מרכז חינוכי חדש. גם בסוביבור עובדים על מוזיאון מרשים. והכל במימון ממשלת פולין".
ולא מפריע לך שהפולנים חוקקו חוק שקובע מה מותר לומר ומה אסור לומר בנוגע לחלקם בשואה?
"עד שנחקק החוק הזה, אנשים כתבו ואמרו: 'מחנות השמדה פולניים'. ממשלת פולין אמרה, 'תגידו מה שאתם רוצים, אבל תבססו את דבריכם על עובדות והוכחות'. כיום, כתוצאה מהחוק, ברור שמדובר במחנות השמדה גרמניים שהוקמו על אדמת פולין, וזה נפסק. כמו שלא כל הישראלים אשמים במקרה שבו אחד מהם הורג פלשתיני - כך גם לגבי הפולנים והיהודים. יש צדדים שונים להיסטוריה. לא הכל שחור־לבן. אלף שנה חיו יהודים בפולין. בגין ובן־גוריון ורבים אחרים נולדו פה. צריך להראות גם את זה. צריך להראות את כל הספקטרום. אנשים מפשטים את ההיסטוריה. לא כל הפולנים אנטישמים. לא כולם הרגו יהודים. היו גם 7,000 חסידי אומות העולם. ובזכות אחד מהם, שהציל את אבי, אני חי".
חוץ ממוזיאון "פולין" ומוזיאון המרד שבהקמה, ישנו גם "המכון ההיסטורי היהודי", הנקרא בפי רבים "מוזיאון רינגלבלום", על שמו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שבתבונה ובכישרון יוצאי דופן תיעד בזמן אמת את זוועות הנאצים והצליח לשמר את המידע, כדי שיתגלה לאחר המלחמה, כפי שאכן קרה. אף שניחן בחוש היסטורי מפותח, רינגלנבלום הבין רק בדיעבד עד כמה מוטעית היתה התנגדותו שלו והתנגדותה של רוב ההנהגה היהודית לכל מרי בנאצים. אבל ההתפכחות היתה מאוחרת מדי. הוא ומשפחתו נלכדו לאחר המרד בגטו וחוסלו. המוזיאון על שמו מתאר את תולדות יהדות פולין, בדגש על ההשמדה, וסוקר בפירוט את עלילותיהם של רינגלבלום ואנשי "חבורת עונג שבת" שפעלו עימו לתיעוד הזוועות. המכון שוכן בבניין ההיסטורי של הקהילה היהודית, אחד המבנים היחידים בעיר ששרדו את שתי התקופות - הנאצית והקומוניסטית.
"כאן, בצמוד למבנה הקהילה, עמד בית הכנסת הגדול של ורשה. אבל הגרמנים פוצצו אותו כנקמה על המרד בגטו", מסבירה עו"ד מוניקה קרבצ'יק, מנהלת מוזיאון רינגלבלום. באולם הכניסה נראים על הרצפה סימני שריפה. לא מדובר בהזנחה, אלא בשרידי האש שנותרו משריפת הגטו בידי הנאצים. האש אחזה בבניין אך לא השמידה אותו.
גם מוסד זה מתוקצב על ידי ממשלת פולין. "אין לנו סיבה להתלונן", מתארת קרבצ'יק, יהודייה גם היא, את קשריה עם הממסד הפולני. "יש לנו מחלקת מחקר שכוללת 15 אקדמאים שחוקרים בעיקר את תקופת השואה ואחריה. הם פועלים בחופש פעולה מלא ללא שום הגבלות. בישראל יש לנו שיתופי פעולה גם עם יד ושם וגם עם מכללת יעקב הרצוג".
בישראל יש ביקורת על כך שהפולנים מטשטשים את חלקם ברצח יהודים ושהנושא לא נכלל בתוכניות הלימודים בבתי הספר.
"המאבק שמתנהל פה הוא על מספר שעות ההיסטוריה שתלמידים ילמדו בכלל, ועל כך שלימודים אלה יכללו את השואה. אז אתה שואל אותי על הנושא הספציפי של חלקם של הפולנים ברצח? אני מציעה למי שאמר את הדברים האלה לעזוב במנוחה את תוכניות הלימודים של פולין".
ואם אחד החוקרים שלך ירצה לחקור את חלקם של הפולנים ברצח היהודים, במהלך השואה או לאחריה, הוא יוכל לעשות זאת בלי הפרעה?
"התשובה היא חד־משמעית כן. אבל יש עוד הרבה נושאים והיבטים שאפשר לחקור: איך שרדו היהודים בגטו, מה היו תנאי החיים שלהם, מה היה הקשר בין המחתרות היהודית והלא־יהודית. מה שאתה מציע הוא רק אחד מנושאים רבים, ואתה מעלה את זה כי בישראל טוענים שיש הגבלות על חופש המחקר וחופש הביטוי כאן בפולין. אני חושבת שאין שום הגבלות כיום".
חוק חדש לעיצוב תודעת העבר
תשובתה המורכבת של קרבצ'יק מעידה על הסכסוך הקשה, הטעון רגשית והנפיץ מדינית, השורר בין ישראל לפולין. בשונה מרוב העימותים בין מדינות, הוא אינו עוסק בהווה אלא בעבר. בעיני הישראלים - הפולנים אשמים. 90% מיהודי פולין - שמנו 3.3 מיליון איש לפני המלחמה - נרצחו, כלומר כמחצית מששת המיליונים. רובה המוחלט של השמדת כלל היהודים נעשתה על אדמת פולין. אלא שגם הפולנים רואים עצמם כקורבנות של הנאצים, לא פחות מהיהודים. שישה מיליון פולנים נרצחו בידי הגרמנים. את מחנות ההשמדה הגרמנים הקימו בפולין משום שעל פי תורת הגזע, הם ראו בפולנים עם נחות, ולא רצו "לזהם" את גרמניה במעשיהם הנאלחים. וישנם גם אלפי פולנים שהצילו יהודים במלחמה.
לסכסוך שפרץ בין ישראל לפולין יש תאריך לידה ברור: ב־27 בינואר 2018, היום שבו העולם מציין את יום שחרור מחנה אושוויץ, אישר הפרלמנט בוורשה את "חוק המכון לזיכרון לאומי". החוק הסדיר את פעולת המכון המדובר, אבל חשוב מכך - הוא נועד לעצב את האופן שבו העם הפולני תופס את עברו. אחד הסעיפים המרכזיים בחוק אסר להגדיר את מחנות ההשמדה והריכוז שהפעילו הגרמנים בפולין כ"מחנות פולניים" ואף קבע עונש של שלוש שנות מאסר למי שיעשה שימוש בנוסח זה.
בפולין עצמה, בקהילה הבינלאומית ובישראל, החוק עורר זעם רב. שר החוץ דאז, ישראל כ"ץ, הגיב במילים "הפולנים ינקו אנטישמיות עם חלב אימם". באיחוד האירופי, שלא מחבב את ממשלתה הימנית של פולין, האשימו את ורשה בפגיעה בחופש הביטוי והמחקר, ובכך שהיא מידרדרת במדרון הדמוקרטי. ראש ממשלתה החזק של פולין, מתיאוש מורביצקי, ניסה להדוף את הביקורת. "לא תהיה זו עבירה פלילית אם מישהו יאמר שהיו פולנים שהיו אחראים לפשעים, כפי שאפשר לומר שהיו יהודים פושעים ורוסים פושעים ואוקראינים פושעים. לא רק הגרמנים היו פושעים".
למורביצקי, שבעודו נער נאבק במשטר הקומוניסטי, שתי דודות יהודיות. אחת מהן ניצלה בשואה בידי פולני חסיד אומות העולם. באותה התבטאות התכוון לומר שהחוק אוסר אמנם הכללה נגד פולין עצמה, אך אינו מונע אזכור פשעים של מי שהפולנים מתארים כ"יחידים". אולם טענתו שהיהודים אשמים בשואה כמו עמים אחרים רק החמירה את הביקורת נגד ממשלתו. בהמשך, נשיא פולין אנדז'יי דודה עוד הוסיף שמן למדורה כשאמר שדברי השר כ"ץ הביאו לעלייה באנטישמיות בפולין באותה עת.
את השריפה ההיא כיבו נתניהו ומורביצקי באמצעות הצהרה משותפת שניסחו מומחים משתי המדינות, ששני הצדדים היו יכולים לחיות איתה. אלא שיד ושם ורבים אחרים גינו את התוצר ההוא, שלא נעדרה ממנו פוליטיקה. צעד נוסף בדרך לפתרון המשבר היה ביטול עונש המאסר למי שיכליל ויאמר "מחנות השמדה פולניים". בלחצו הכבד של נתניהו הסנקציה הזו הוסרה מהחוק. הפולנים הבינו שטעו.
השקט היחסי שהושג לא האריך ימים. בקיץ 2021 אישרו הפולנים את "חוק הרכוש", שלפיו תביעות להחזרת נכסים שלא יושבו במשך 30 שנה - יימחקו. החוק נועד לשים סוף לתביעות שמתגלגלות בפולין מתחילת העידן הדמוקרטי של המדינה ב־1989. הוא לא כוון נגד יהודים, אולם לפחות על פי חלק מהפרשנויות יכול היה להגביל גם השבת רכוש יהודי. באותם ימים נכנס לתפקידו בישראל שר החוץ החדש, יאיר לפיד. מלא רוח קרב, לפיד החליט "לחנך את הפולנים", כפי שאמר בשיחות סגורות. "אנחנו לא פוחדים מאיומים אנטישמיים ולא נמצמץ מול הממשלה האנטי־דמוקרטית של פולין", הצהיר, ואף הנחה את השגריר הפולני לא לשוב מחופשת מולדת בוורשה. הוא גם הורה לשגריר הישראלי החדש, יעקב ליבנה, להישאר בארץ. כך הפכה מחלוקת קטנה למשבר גדול.
במקביל, ישראל עצרה את משלחות בני הנוער היוצאות לסיורים לימודיים במחנות ההשמדה. הסיבות היו התערבות פולנית בתכנים ו"בעיות אבטחה". בהמשך, ישראל ניאותה להחזיר את המשלחות, אך אז הפולנים כבר היו אלה שסירבו. עד היום הם מתעקשים שאין הצדקה לנוכחותם של מאבטחים ישראלים חמושים על אדמתם. עמדת ישראל היא שלכל משלחת רשמית, כמעט בכל מקום בעולם, מתלווים מאבטחים חמושים. את הפולנים הדרישה הזו מעליבה. הם מדגישים שפולין בטוחה ליהודים יותר ממדינות מערב אירופה, ולמעשה יותר מישראל עצמה. בעיניהם, האבטחה על אדמתם היא בכלל דרך ישראלית להעביר לנוער הישראלי את המסר שפולין מסוכנת להם גם כיום.
באיחוד האירופי, וגם בישראל, רבים סבורים שממשלת פולין מָבנה סיפור היסטורי שנועד לשרת את צרכיה. אחת האינדיקציות לכך היא החלפה של ראשי המוזיאונים ומכוני הזיכרון המקצוענים והוותיקים בצעירים מקושרים פוליטית, שלא תמיד מומחים בהיסטוריה. יש הרואים בכך פוליטיזציה של הזיכרון. בישראל, ולא רק בה, רבים טוענים שבפולין אי אפשר לספר כיום בחופשיות על חלקם של הפולנים בשואה. מנגד, נציגי הממשלה הפולנית מתעקשים שהטענה מופרכת. בביקור הקצר שערכתי בוורשה בתחילת החורף ניסיתי לקבל תשובות. לא בטוח שהצלחתי.
סודות בארכיון הלאומי
במתחם של מבנים דמויי מחסנים, שוכן בדרום ורשה הארכיון הלאומי של פולין. הפולנים מספרים שהוא משתרע על פני 92 קילומטרים, שבהם שמורים מסמכים בטמפרטורות וברמת אוורור מדויקות ומאחורי דלתות כבדות וקודים הידועים רק לבודדים. מארחיי מוליכים אותי אל בטן האדמה, לארכיון המספר את סיפורה של פולין החל מ־1917 - כלומר שנה לפני שקיבלה את עצמאותה - ועד 1990, שנה לאחר סיום הכיבוש הרוסי־קומוניסטי.
תיחום השנים אינו מקרי. בראייה הפולנית, הפלישה הגרמנית ב־1939, והכיבוש הרוסי שהחל מ־1944, הם קטסטרופה אחת בעלת שני פרקים. הנרטיב הפולני הוא שאלמלא הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, שחילק את פולין בין גרמניה לרוסיה, היטלר לא היה מעז לפלוש לשטחם ולהתחיל את מלחמת העולם. הממשלה הפולנית מטפחת את המוטיב הלאומי. זו אחת הסיבות לכך שיחד עם הונגריה, פולין נחשבת כיום ל"ילדה הרעה" של האיחוד האירופי, ופולנים רבים לא מחבבים כיום את הגרמנים ואת הרוסים באותה מידה.
הפריט הראשון שמוצג לי בארכיון הוא מפת הפלישה המתוכננת של ברית המועצות לאירופה משנת 1970. בלונים כחולים מסמנים היכן אמורים היו ליפול טילים גרעיניים. כמה שעות לאחר ביקורי בארכיון נפלו רסיסי טיל מתוצרת רוסית במזרח פולין, במסגרת המלחמה באוקראינה. וכך - המפה ההיסטורית התעוררה לרגע לחיים.
בכל זאת, העניין שלי הוא בדרך שבה פולין זוכרת את השואה, ואני מבקש מהמדריכה לפנות אל החלק הזה של הארכיון. מתברר שהפולנים מגדירים כ"פושעי מלחמה" את כל מי ששיתפו פעולה עם הנאצים או עם הקומוניסטים. מיליון מסמכים על פושעים כאלה שמורים בארכיון. לאחר השואה הממשלה הקומוניסטית העמידה לדין את כל הפולנים שהיה ידוע לה עליהם כמעורבים ברצח יהודים. מבחינת הפולנים, בכך הם באו חשבון עם אזרחיהם שלקחו חלק בפשעים נגד היהודים. זו לפחות הגרסה הרשמית.
אנו מגיעים אל אחד החדרים שבהם נשמר התיעוד הנוגע להשמדת היהודים. בחור צעיר ונחמד בשם דוד ז'ומה, האחראי על החדר, שולף מהמגירות הארוכות תעודות הנוגעות לאדולף אייכמן, לאנה פרנק או לצעירה יהודייה בשם לוטה אקושטיין, שמשפחתה ברחה ב־1938 מגרמניה לפולין, אך לבסוף נרצחה ב־1941. "הצלב האדום על הכרטיס שלה הוא הסימן שמתה", מסביר דוד.
עוד הוא מספר כי בקשות של ישראלים להוצאת דרכון פולני מגיעות לארכיון, כדי לחפש עדויות לקיומם של קרובי המשפחה המוזכרים בפניות. ז'ומה גם מציין כי רבים מאלה שהוצאו להורג על ידי השלטון הקומוניסטי היו יהודים.
האם יש הגבלה על חיפוש מסמכים או הוצאת מסמכים הנוגעים לפשעים שביצעו פולנים נגד יהודים? דוד משיב בשלילה מוחלטת. האם אדם שרוצה לחקור פשעים כאלה יקבל מכם את מלוא הסיוע? תשובתו חיובית ונחרצת, ואנחנו נפרדים לשלום.
האחראי על הארכיון הוא ד"ר מתיאוס סיפיטמה, סגן נשיא "המכון לזיכרון לאומי" - הגוף שעומד בעין הסערה הבינלאומית מאז נחקק החוק להקמתו ב־2018. בפתח הפגישה מספר ד"ר סיפיטמה על ההיסטוריה של משפחתו ועל מחיר הדמים ששילמה, כשניסתה להציל שמונה יהודים בשנות השואה.
"לצערי כולם נהרגו, גם היהודים וגם בני משפחתי שניסו להציל אותם, אך מסיבה זו תמיד התעניינתי בגורל היהודים וביחסי הפולנים והיהודים, וביקרתי שמונה פעמים בארצך. 28 שנים אני עובד פה במכון. התחלתי מלמטה ופרסמתי מאמרים רבים. כרגע אני בתפקיד ניהולי שלא מאפשר לי לחקור. אבל אם נמנה פה בשיחה את כל הפרויקטים שלנו לזיכרון היהודים, היא תימשך זמן רב. היוזמה לערוך טקס זיכרון למבצע ריינהרד היתה שלי".
המחלוקת אינה לגבי זיכרון השואה. אין ויכוח שיש בפולין הנצחה רבה, אלא לגבי האופן שבו אתם מטפלים בחלקם של פולנים שהיו שותפים לרצח יהודים.
"איננו רואים בעיה בלהודות במה שעשו יחידים, אבל אנחנו רוצים לדבר על זה בהקשר של המלחמה. כי אלמלא המלחמה, אותם אנשים לא היו עושים את הדברים האלה".
כדי לבסס את דבריו כי אין הסתרה, הוא מציג את הספר "חצי חושך", שמרכז יחדיו את המשפטים שנערכו בשנות ה־40 לפולנים שהיו קשורים לרצח היהודים. "הספר הזה התפרסם בקרקוב ב־2022. הדברים האלה קרו גם בכפר שלי, שבו היתה המשפחה שלי, שנהרגה בגלל הלשנה מתוך הכפר, כך שאני יודע היטב במה מדובר. אבל אנחנו רוצים שכולם יידעו שכל זה לא היה קורה אלמלא המלחמה".
אבל אנטישמיות ופוגרומים היו בפולין גם לפני השואה וגם לאחריה.
"לפני השואה היתה אנטישמיות, אבל לא היה רצח מאורגן של יהודים בפולין. האחריות הכוללת לכל מה שהתרחש היא על הכובש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. האחריות הפרטית היא על כל מי שביצע פשע. כי מי שהיה שותף לרצח יהודים, פעל נגד הפקודות של המחתרת הפולנית והפר את החוק של הממשלה הגולה של פולין שפעלה מלונדון. הממשלה הזו, בניגוד למשטר וישי הצרפתי, למשל, סירבה לשתף פעולה עם הנאצים".
גם במחתרות, בחלק מהמקרים, רצחו יהודים או סירבו לסייע להם.
"לא היתה כוונה או מדיניות מצד המחתרת (הכוונה למחתרת הפולנית הרשמית - א"כ) לרצוח יהודים. הכוונה היתה להציל יהודים, כמו שכוונת מועצת היהודים (היודנראט - א"כ) לא היתה לרצוח יהודים. ברור שהיו מקרים של רצח יהודים, אבל זה היה נגד הפקודות".
הביקורת עליכם במערב נוגעת להגבלה של חופש הביטוי וחופש המחקר בגלל החוק.
"לא שמעתי אפילו על מקרה אחד של מישהו שהואשם או הורשע בגלל שאמר דברים על האחריות הפולנית, אבל אני יודע על מקרים של ענישה לגבי מי שהכחישו את השואה. פולין אסרה על כניסתו לתחומה של מכחיש שואה כמו דיוויד אירווינג".
אז איש לא הועמד לדין בגלל החוק, אבל האווירה שיצר היתה של הגבלת השיח.
"לגבי זה אני מסכים איתך. החוק רצה להתמודד עם השקרים שמופיעים בעיתונות לגבי השואה, כגון הביטוי 'מחנות השמדה פולניים' או הכללת כל הפולנים כמי שלקחו חלק בהשמדה. אבל הוא לא הוכן כראוי ולא הוצג כראוי, ולכן התגובות אליו היו שגויות לחלוטין. זה לא שאינני מסכים עם החוק, אבל אל תבין אותי לא נכון, גם אינני בא להגן עליו. בכל מקרה, החוק הוציא מהכלל את החוקרים ואת ההיסטוריונים, ולכן הרושם שהוא מגביל את המחקר פשוט אינו נכון".
אז איך יסתיים המשבר?
"היחסים בין הפולנים ליהודים הם עמוקים, כך שהמשבר הזה לא נוגע בהם. מהזווית שלי, אי־ההסכמות הדיפלומטיות בשנים האחרונות קרו בעיקר בגלל יותר מדי אמירות לא הכרחיות מהצד הישראלי, ובמיוחד מצד ראש הממשלה לשעבר לפיד. זה היה מאוד לא מנומס".
אבל גם יד ושם ומשרד החינוך הישראלי חולקים עליכם.
"המחלוקות האלה תחומות לדברים מאוד מסוימים, ואני מקווה שייפתח שיח. אולי לא נסכים על כל דבר, אבל תמיד עדיף לשבת סביב השולחן ולדבר. היינו במצב דומה עם מוזיאון השואה בוושינגטון, עד שנציגות שלהם באה לבקר במוזיאונים בפולין ואני נסעתי לשם. לא על הכל הסכמנו, אבל נוצרה קרקע מוצקה לעמוד עליה. גם בישראל, למרות המתח והמשבר הגדול, הלכתי עם משלחת למשרד החוץ בירושלים ואחרי כמה שעות היה ברור ששווה להיפגש ולדבר. אני מקווה שיקרה אותו הדבר עם יד ושם".
הפרופסור שגלה לקנדה
רק בקיץ האחרון - עשרות שנים אחרי ישראל ומדינות המערב - ממשלת פולין הגישה לגרמנים תביעת עתק על הנזקים העצומים שגרמו במלחמת העולם השנייה. הפולנים רואים את עצמם כמדינה מערבית וחופשית, אבל ייתכן שמה שחופשי בעיניהם אינו כזה בעיני המערב. זו עמדתו של ההיסטוריון והסופר הפולני המוערך יאן גרבובסקי.
גם הוא נולד בפולין, לאב יהודי ניצול שואה. גם הוא נלחם בצעירותו בשלטון הקומוניסטי. בסוף שנות ה־80, זמן קצר לפני קריסת ברית המועצות, גרבובסקי עזב לקנדה ומאז התמחה ביחסי היהודים והפולנים בשנות השואה. מחקריו של גרבובסקי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אוטווה, מאששים את תחושת הבטן של רוב הישראלים.
גרבובסקי קובע שהיו אמנם אלפי פולנים שהצילו יהודים, אך הם היו היוצאים מן הכלל. על פי ממצאיו, גם בזמן השואה וגם אחריה הרבה מאוד פולנים רצחו הרבה מאוד יהודים, אם באופן ישיר ואם על ידי הסגרתם לנאצים. למען ההגינות צריך לציין שפולני שהיה נתפס מציל יהודי בזמן השואה, הסתכן בעצמו בהוצאה להורג, כלומר חלק ממסגירי היהודים חששו לנפשם ולמשפחותיהם. עוד צריך לומר שלא כל חוקרי השואה מסכימים עם גרבובסקי בכל דבר. דני בלטמן הוא כאמור פרופסור ישראלי מוערך, שכן עובד עם הפולנים, והוא וגרבובסקי חלוקים בדעותיהם.
מה שבטוח, ממצאיו של גרבובסקי, שרוכזו בין היתר בספר "ציד היהודים", הפכו אותו לאישיות שנואה ונרדפת בפולין.
"הליגה הפולנית נגד השמצה" הגישה נגדו תביעת דיבה, כנראה בסיוע השלטונות. הוא ספג איומי מוות, מאמרי שטנה וניסיונות להדיחו מתפקידיו האקדמיים גם בפולין וגם בקנדה. אבל גרבובסקי לא מפסיק לומר את דברו, כולל על אדמת פולין שבה הוא סועד את אמו הקשישה, ומביתה הוא משוחח איתי באמצעות הזום.
"הם (הממשלה) ניסו לפגוע בי במספר דרכים. היו פניות לאוניברסיטה באוטווה בדרישה לפטר אותי. בשגרירות שם הציגו תערוכה נגדי. הם ניסו הכל, אבל זה רק חיזק את המעמד שלי בקנדה", אומר גרבובסקי, ששבוע לפני שיחתנו קיבל פרס יוקרתי נוסף על עבודתו.
אתה אומר שמנסים להשתיק אותך, אבל עובדה שאתה מדבר איתי מפולין באופן חופשי לגמרי וגם תוקף את הממשלה.
"יש לי אזרחות פולנית וגם אזרחות קנדית, אז אני יכול להרשות לעצמי לדבר בחופשיות. באופן כללי, אקדמאים פה עדיין יכולים לפרסם את מה שיש להם לומר, כי הפגיעה של הממשלה באוניברסיטאות לא היתה גדולה עד כה. אבל במערכת החינוך כולם תחת לחץ רוב הזמן. איש לא הולך לכלא, אבל אנשים שלא הולכים בקו של הממשלה מפוטרים, כולל חברים אישיים שלי שעבדו במכון הזיכרון הלאומי".
הממשלה הפולנית טוענת שהביקורת עליה פוליטית, שפולין היא דמוקרטיה מערבית ללא הגבלות על חופש הביטוי, וגאה בהנצחה המסיבית של השואה כביטוי למאבק שלה באנטישמיות.
"נכון שהם משקיעים כסף כדי להוכיח שהגרמנים עשו דברים נוראים ליהודים, אך השאלה מה הם עושים בנוגע לחלקם של הפולנים. והתשובה היא שהם לא רוצים שאנשים יידעו על חלקה של האוכלוסייה הפולנית ברצח. הם מאירים את אותו חלק שפולנים לא היו מעורבים בו - בעיניי זו התקפה על ההיסטוריה של השואה, כי היא משמשת אותם למטרה פוליטית ולא לחקר האמת ההיסטורית".
נציגי השלטון אמרו לי שכל אדם יוכל לחקור בחופשיות כמה יהודים נרצחו בידי פולנים בקרקוב. זה לא נכון?
"נכון, אתה תוכל לחקור, אך יהיה לזה מחיר. יהיה נגדך קמפיין בתקשורת יום ולילה. תספוג מסרים של שנאה. יפגעו במוניטין שלך וייתכן שינסו לפטר אותך. זה מה שעברנו, שותפתי לכתיבה ואני, כשכתבנו את הספר 'לילה ללא סוף'. אז אנשים שואלים את עצמם למה לי להיכנס לזה".
מחקר היסטורי תמיד מתערבב עם פוליטיקה. גם ביד ושם יש כנראה פוליטיקה של הזיכרון.
"לא אכנס לפוליטיקה של ישראל, רק אגיד שכאשר נתניהו חתם על הסכם עם פולין ביוני 2018 והממשלות הסכימו שאנטישמיות שווה לאנטי־פולניות, יד ושם גינה את ראש הממשלה. אני לא סומך את ידי באופן אוטומטי על כל מה שיד ושם אומר, אבל אשמח אם תיתן לי דוגמה למוסד פולני הממומן מכספי מדינה וגינה את הממשלה הישראלית. אגב, נתניהו חתם על ההצהרה למרות שכל אחד יודע שהיא איננה נכונה. נגד פולנים אין תיאוריות קונספירציה באשר הם פולנים".
הפתרון האפשרי: להתחיל את סיורי השואה בגרמניה
איך תיפתר התסבוכת הזאת? שאלת סיורי הנוער במחנות ההשמדה והצמדת המאבטחים הישראלים מעוררת הרבה אמוציות. השב"כ, האחראי לביטחון המשלחות בחו"ל, עומד על הרף המחייב. הפולנים מציעים שמאבטחים חמושים מקומיים ולא ישראלים ילוו את הנוער הישראלי.
אבל לכל התסבוכת הזו יכול להיות פתרון מחוץ לקופסה, שירגיע את הפולנים. במקום להבנות זיכרון מעוות אצל הנוער הישראלי כאילו פולין היא ארץ השואה, משרד החינוך וגם צה"ל יתחילו את המסעות בגרמניה, בווילה ואנזה, מרחק חמש שעות נסיעה בלבד מוורשה. הרי השואה התחילה שם, בברלין, ורק הוצאה לפועל באושוויץ, ואת זה שוכחים לעיתים לספר אצלנו.
דרישות האבטחה הישראליות בשתי המדינות ממילא זהות, וכך תנוח דעתם של הפולנים שהם אינם מופלים לרעה. והכי חשוב: הוספת גרמניה לסיורים תתחיל את מסע התיקון הארוך וההכרחי דווקא של הזיכרון הישראלי; במקום להאשים את הפולנים ולהקל עם הגרמנים, כפי שישראל הממלכתית נוהגת כיום, ייעשה צדק היסטורי. דרך הרגליים יסופר כהווייתו הסיפור המלא של השמדת היהודים, שנהגתה ותוכננה בגרמניה ויצאה אל הפועל על אדמת פולין.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו