שינויים בהרגלי הצריחה

השר קרעי, שלום. אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב באמת שבכוחך לעשות, במקום לסגור לנו את "כאן" בפרצוף. אתה יכול לסגור משהו אחר, שייתן לך את כל הרעש שתרצה, את התמיכה הציבורית וגם התנגדות עזה - כל מה שפוליטיקאי שרוצה להיראות כעושה צריך. אני רוצה להציע לך רשמית לעשות משהו שיתקן דור. לא פחות: תסגור את הפורנו.

השר, ילדים ישראלים נחשפים לפורנו בגיל 8. גם במשפחה שלך. זה הורס להם את החיים. הם חושבים שהיחסים הבוסריים שלהם בגיל הנעורים הם הפקות קולנועיות כמו אלה שהם צופים בהן בחשכת חדרם בדלת נעולה. ככה הם מצלמים נערות במעשה האהבה התמים, מפיצים לחברים, עולה לרשתות, הילדה גמורה. הלכו שנות תומתה.

ויש את הילדות והילדים שמוכרים לאתרי פורנו סרטונים שלהם עושים מעשים שאינם מתאימים לגילם, והופכים לזונות ולזונים דיגיטליים. הם מרוויחים הון, ומפסידים את הנשמה. ראה נא סרטונים עם עדויותיהם בקמפיין המעולה של הפורום הדיגיטלי של אוהד עזרן ומועצת התלמידים הארצית, שעלה השבוע ברשתות. זוועות.

השר, תסגור את הפורנו לקטינים. אל תאמין שאי אפשר - בטח שכן. אפשר לסנן תוכן בצורה חכמה, אינטליגנציה מלאכותית לומדת שלא תאפשר לילדים לגלוש בפורנו מהטלפון. וגם מהמחשב. ויגידו לך - הם יותר חכמים מכם, הם יעקפו בקלות. תשמע, יוצאי 8200 יש בשני הצדדים, שהטוב ינצח.

השר, זה אפשרי, ויגידו לך "איראן", ויוקיעו אותך, אבל אתה תפעל בכוח הטוב להציל את הדור האומלל הזה מתעשיית הפורנו העולמית, המחריבה את יכולתו של האדם לחוות אינטימיות פשוטה, רגשית, מכבדת, קשובה, אוהבת. וזאת לא גזירת גורל. עשה מה שקודמך היסס לעשות ותסיט את האש לשם, כי נדמה לי שאתה מבין שהאוכלוסייה התרבותית במדינה תילחם על התאגיד ברצינות. תקשיב, אגב, לפודקאסט של עומר בן רובי וערן ליטוין "תחנה מרכזית" על תולדות הזֶמר המזרחי במדינה, ותגיד לי מי היה משדר את זה לולא התאגיד. את הענף שלך אתה כורת.

דור שלם במדינה איבד את היקר לו מכל. את הדמיון שלו. אני את שלי איבדתי בגיל 16, כשראיתי בפעם הראשונה והיחידה מה שנקרא אז "סרט כחול". זה שינה בי משהו אחרי חמש שניות. חשיפה יומיומית לחומרים האלה תוך הקצנה קבועה כדי לספק גירוי משנה את המוח לתמיד. סגור את השיבר. ודע שכל מי שמתנגד ליוזמה הזאת - מכור לפורנו.

בגד

סרתי הקניונה, לתפוס לי נתח ממכירות סופהעונה שלא היתה. עצוב שאין חורף, מרגיש לא בריא. צריך את המחזוריות הזאת, לקפוא ולהפשיר. ככה יש פירות מתוקים. והנה, הרשתות נתקעו עם עודפי סחורה שלא נקנתה, ועוד מעט מגיעים דגמי האביב, וצריך לפנות מקום - אז יאללה, קחו.

אנשים לקחו את זה ברצינות. על משאיות לחם בקייב יש פחות התנפלות מאשר על קסטרו. משל היו מסתובבים עירומים עד כה, והנה צצה ההזדמנות להתלבש. חוטפים בדים, עורמים מכל הבא ליד ומוליכים אל המאורה, אל הארון המתפוצץ מבדי העונה שעברה. נהיה בעולם מצב לא נורמלי, שבו אנחנו מוזמנים לנשף בגדים זולים ונדרשים להחליף מלתחה פעמיים בעונה, אבל תמיד יש מישהו שמשלם את המחיר. עובדים עלינו שאפשר למחזר בגדים ולשלוח לנצרכים, אבל בפועל מציפים את אפריקה בהרים של בדים שאיש לא צריך, ויוצרים שם מפגע סביבתי משוגע הבנוי רק על ההתמכרות המערבית לבגדים. בקיצור - הסתובבתי ויצאתי. אני נלחם על הבית, אבל לא על מכנסיים.

נמאס לי מבגדים. עד לא מזמן הייתי מתלבש ידוע. חולצותיי הפרחוניות הקנו שם ומעמד בעמים, שלל מחלצותיי העסיקו מלבישות רבות ונהדרות, שידעו מה משמח אותי וסיפקו לי את הסם. עוד ועוד בגדים, בכל פעם משהו אחר, הפתעה, הגנבה. גם בחיי זה היה כך. ארוני זהר מצבעים, האפשרויות לשילובים היו בלתי נגמרות. ואז נגמר לי. עברה לי התשוקה. מאז, בעבודה בטלוויזיה אני לובש את אותו הדבר תמיד - חולצה לבנה וז'קט שחור, ומכנסי התעמלות מתחת. קל. את המלתחה שלי בבית החלטתי למקד בכמה בגדים נוחים, רכים ונעימים, וללכת רק איתם. את כל השאר לשחרר.

וכך היה. מסרתי את כל בגדי הצבעונין שלי ואת נעליי המצויצות לאנשים ששמחו בהם. נותרתי עם מלתחה בצבעי אפור ושחור, הכל מתאים לכל, אין בחירות. יש קורדרוי אפור אחד לפגישות וליציאות, יש מכנסיים שחורים לאימונים וטרנינג אפור לבית, וחמש חולצות סופר־נעימות ממותג שהכרתי לאחרונה - לא אזכיר את שמו המפורש, אבל אומר שלאנשים כמוני, שאריגים נעימים הם הכרח בשבילם ותגיות דוקרות הן אויב מר, זה מושלם. וזהו. ויתרתי על להתלבש. כל הזמן אותו הדבר, מכבס־לובש. איזו הקלה. נגמר מרוץ הטקסטיל דרך הבית אל המיחזורית. נגמרו הלבטים, ההתאמות, הנפילות, הרצון למצוא חן. מרשה לעצמי נוחות לפני הכל ובמקום הכל. וגם ידידותי לאפריקה. והתשובה לחידה "אפור מבחוץ, צבעוני מבפנים", היא - אני.

ששששש

בימים רועשים אלה, אדם צריך משהו שיוריד לו את הרעש באוזניים. כולם כל כך צועקים, המציאות קולנית כל כך. החדשות והתוכניות, והרשתות והאופנועים, והמטוסים, והכבישים, והצפירות והצעקות. קשה לאדם השומע בעת הזאת. והנה, באה לעולם המצאה לא ממש חדשה, שעכשיו מתפשטת במהירות: אוזניות מבטלות רעשים. כמו שבג"ץ מבטל חוקים, ככה הן מבטלות צלילים המגיעים אליהן, בעילת אי־סבירות קיצונית. פרקטית, מה שהן עושות זה דבר גאוני ברמות. הרי גל קול הוא גל. מכאן שמו. יש לו צורה עולה ויורדת. אמרו - ככה? נייצר גל הפוך. הרי גל הפוך כל אחד יודע לייצר. וכך עשו. יצרו אוזניות ששומעות את הקול המגיע בדרכו אל האוזן, ועד שהוא מספיק לעבור מפתח האוזן לעור התוף הן מייצרות לו גל הפוך שמאיין אותו, כלומר הופך אותו לאַיִן. זה כמו לתפוס יתוש בשנייה שהוא מחליט לקדוח בבשרך. יירוט ברגע האמת.

אודה ולא אבוש - קניתי לי כאלה. פלא. כשמניחים אותן על האוזניים, יש תחושה כאילו בבת אחת כבה המתג של העולם. דומייה. יש צלילים שכן עוברים - דיבור, למשל - אבל ההמהום הקבוע של העולם נעלם לגמרי. רק בשנייה הזאת מבינים באיזה זמזום אנחנו חיים כל הזמן. וזה משפיע על בריאותנו בלי שנדע, שלא נדע. והאוזניות הללו, המצילות אותי ממפוחי עלים, ממוזיקה במסיבות בפארק ומנביחות כלבים, צריכות להיות זמינות לכל אזרח, לא רק למי שידו משגת. שקט באוזניים עושה שקט בראש. בהנהגתי האיתנה יחולקו אוזניות כאלה לכל מי שירצה, ותשקוט הארץ.

ויש פיתוח בסינגפור, שטרם הבשיל, של חלונות שיש עליהם מיקרופון ורמקול והם מבטלים את הקולות מבחוץ. בינתיים המראה המכוער של המכשיר לא מביא לקוחות, אבל בסוף מישהו יעשה את זה יפה, ולכולם יהיה, ובחוץ ייהום העולם - ובביתנו דומייה. אשלם כל מחיר.

וחבל שאין מין רמקול כזה המותקן על מיקרופונים של עיתונאים המראיינים אנשי ציבור, שמזהה דברי איוולת, ושקר, וכחש, ועוול, וזיוף, וניסיון לחפות על אי־יכולת מקצועית ביצירת המולות מתוקשרות, ומבטל אותן כבר כשהן יוצאות מהפה, והדובר מדבר אך קולו לא נשמע, והוא מפסיק לדבר, ושוקל מה אמר, ואומר מחדש, אבל הפעם דוגרי. כמה רעש מייצרים אלה, כאילו רמת ההמולה הזאת היא הכרחית לקיום הישראלי. היא לא. רעש הורג. ואם תרצו לשים לטור הזה גֶמֶר, תדחפו לאוזן צמר.

avrigilad@gmail.com