כבר ב-1953: המיסים מעלים לאזרחים את מפלס העצבים!

התלוש מתכווץ מהמס

בסוף ינואר 1953 נערכו בירושלים, בתל אביב ובחיפה הפגנות של שכירים, שמחו על יוקר המחיה ועל שיעורי המס הגבוהים בישראל הצעירה.

עיון בתלוש השכר החודשי מ־1952 של עובד מן המניין בשם יצחק דורון, שעבד כסגן מנהל בבנק בדרגה ד' (דרגה אחת לפני הגבוהה ביותר) והרוויח 177 לירות ישראליות (ל"י), מבהיר את ההפרשות הרבות שנדרש עובד בימים ההם להפריש לצורכי מס:

לא פחות משליש מההכנסה הלך למסים, לתגמולים, למלגות ולקרנות: מס הכנסה - 33 ל"י; מס אחיד להסתדרות ולקופת חולים - 9.10 ל"י; קופת תגמולים - 9.40 ל"י; ועד עובדים - 1.40 ל"י; קרנות לאומיות - לירה אחת; ואיגרות מלווה לאומי - 2.30 ל"י. כל אלה, נוסף על 15 לירות שירדו

בכל חודש על חשבון הלוואה שלקח, הותירו בידי דורון כ־107 ל"י נטו.

וכעת להוצאות המחיה של דורון במהלך אותו החודש: שכר דירה - 9 ל"י; מסים עירוניים - 6 ל"י; חשמל - 5 ל"י; גנון לילד - 9 ל"י. כך נותרו לכלכלת המשפחה, בת שלוש נפשות, כ־78 לירות בלבד.

על פי הסכם ג'נטלמני שאיש מעובדי הבנק לא הפר, דורון רכש איגרות מלווה של הבנק במאות לירות, והתחייב לפרוע את חובו בתשלומים חודשיים במשך עשר שנים. כל זאת - לפני ההוצאות החודשיות על משק הבית, מינוי חודשי לעיתון "דבר", ביקור בקולנוע פעם בחודש, ביגוד והנעלה הכרחיים, מתנות באירועים משפחתיים ועוד הוצאות בלתי מתוכננות - שהשאירו את דורון בסוף כל חודש בגירעון שהלך וגדל.

איך סגרו דורון וחבריו את הגירעונות? על ידי לקיחת הלוואה ממקום העבודה. במהלך 1953 פורסם ש"אין כמעט פקיד בנק שאינו חייב 2,000-1,500 לירות".

כמו כן, בלית ברירה, רבים לקחו באותה תקופה עבודה צדדית לשעות הערב, שעליה לרוב לא דיווחו לשלטונות המס, כדי להכניס עוד כמה לירות לחשבון המידלדל בבנק.

החוק יחייב לקנות ירק?

האם אפשר לכפות על אזרח ישראלי לאכול חצילים, גם אם הוא לא חסיד של ירק זה?

זאת היתה השאלה ששאלו רבים בסוף ינואר 1953, כשהתברר ששר החקלאות פרץ נפתלי קיבל לידיו עצומה החתומה על ידי 1,520 בעלי ירקניות מכל רחבי הארץ, ובה דרישה "לחוקק מייד חוק שיצווה על האזרח לקנות אצל הירקן את כל סוגי הירקות - גם את אלה שאינם טעימים לחיכו".

באותה התקופה פשטה בירקניות ברחבי הארץ "שיטת ההצמדה", שאותה הירקנים פיתחו בניסיון להתגבר על התופעה שבה כמעט בכל יום הם מצאו את עצמם עם מלאי ירקות לא אהודים, בעוד המפקח על המזונות הכריח אותם להציג למכירה בחנותם את כל סוגי הירקות הנמצאים בשוק.

"ברצונך סלק, גברתי? אמכור לך בתנאי שתקני גם קילו של כרוב. אדוני מעוניין בבצל? תקבל, בתנאי שתרכוש גם צנונית" - שיחות כאלה התנהלו בין הירקן לבין לקוחותיו בכל יום.

"כל ירקן שייתפס בהתניית מכירה - יועמד לדין", הזהיר המפקח על המזונות, אבל החקלאים לא זזו מעמדתם. "יואיל בטובו המפקח לרכוש מאיתנו את כל מלאי הירקות המתייבשים על המדפים", אמר יו"ר ארגון הירקנים אמיל ויינריב.

מקור הבעיה היה חוסר הארגון במשק החקלאי והמחסור במערכת לוויסות גידול הירקות. שר החקלאות נפתלי הודיע שיקים "ועדה לפתרון הבעיה", שתעביר את מסקנותיה בתוך 30 יום.

מועדון לאנשי תרבות

בינואר 1953 הוקם בתל אביב מועדון לסופרים, למשוררים, למוזיקאים ועוד, שביקשו כבר זמן רב מקום נעים שבו יוכלו להיפגש ולהחליף דעות. המועדון הוקם ברחוב ריינס, בסמוך לכיכר דיזנגוף, במאמץ משותף של אושיות התרבות של אותם ימים: הצייר נחום גוטמן, שחקן הקאמרי יוסי ידין, שחקנית הבימה חנה רובינא, עורך המוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" ד"ר יעקב הורוביץ, הבמאי יוסף מילוא, עורך עיתון "הפועל הצעיר" ישראל כהן, ומזכירת התזמורת הפילהרמונית (וכוהנת הנימוסים) חנה בבלי.

המועדון הפך במהרה פופולרי מאוד בקרב אנשי הבוהמה של שנות ה־50. בערב הפתיחה אמר גוטמן: "מקום ייחודי זה ישמש מרכז רוחני לאנשי האמנות הישראלית על סוגיה, שיפרו איש את רעהו ברעיונותיהם וייצרו שיתופי פעולה מעניינים".

המקום היה פתוח מדי יום עד חצות, והמה תמיד. למרות היותו מקום של בוהמה, אכפו מפעיליו על המבקרים כללים קשוחים: רק אמן עם כרטיס חבר המציין שדמי הוועד שולמו הורשה להיכנס, בבר לא נמכרו למבקרים משקאות "בהקפה", ומי שהפריז בשתייה - סולק.

מי מפריע לשידורי הרדיו?

שירותי השידור של צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה הגבירו בסוף ינואר 1953 את הפרעותיהם לכל השידורים העבריים מישראל, וכן לשידורי ה־BBC הבריטי המכוונים לקהל היהודי באירופה. שר הדואר, יוסף בורג, הודיע: "בקונגרס הרדיו העולמי שיתכנס בפברואר בפריז, ושבו אשתתף, יועלה הנושא בפני מליאת הכנס, ואני בטוח שיבוצעו מהלכים רציניים למניעת הפגיעה בחופש ההאזנה של אזרחים באירופה. זאת, מכיוון שהפרעות וחבלות בשידוריה הרשמיים של מדינה כזו או אחרת נוגדות את אמנת ארגון השידור הבינלאומי - שגם ארצות הגוש הסובייטי חתומות עליה".

קטפה תפוזים - ונורתה

צעיר וצעירה משכונת נחלת יהודה שבראשון לציון נכנסו בשעת ערב לפרדס הסמוך לשכונתם והחלו לקטוף תפוזים. שומרת הפרדס ומנהל העבודה ששהו במקום הבחינו מייד בצעירים, שהחלו לברוח. הם נקראו פעמיים לעצור, וכשלא ענו - ירה מנהל העבודה שתי יריות באוויר. כשגם יריות האזהרה לא עזרו, הוא ירה לכיוון הבורחים עוד שתי יריות, שאחת מהן פגעה בכתפה של הצעירה ופצעה אותה. שכנים ששמעו את היריות ואת זעקותיה של הפצועה מיהרו להזמין משטרה ואמבולנס, שהחיש אותה לביה"ח אסף הרופא הסמוך. כשהשוטרים חקרו את הירי, טען להגנתו מנהל העבודה: "יש כאן גניבות בכל לילה, וצריך לשים לתופעה הזאת סוף".

זייף דרגה "להרשים דייט"

צעיר ירושלמי בן 21, לבוש מדי צבא וענוד דרגת רב־סמל, נעצר במוצאי השבת, 31 בינואר 1953, בחזית קולנוע "ציון" שבעיר, במסגרת בדיקת תעודות שגרתית של המשטרה הצבאית. בבדיקה גילו השוטרים שהצעיר, צבי רידמן שמו, היה רק טוראי ראשון בדרגתו. מדבריו התברר שהוא המתין במקום לדייט ראשון עם צעירה, ומאחר שרצה להרשים אותה - ענד את הדרגה הגבוהה והמפוברקת. השוטרים הצבאיים רשמו לו מייד זימון לבית דין צבאי באשמת התחזות, אך כל מה שעניין את רידמן היה שהשוטרים יסיימו ויסתלקו מהר - לפני שהצעירה שהוא עמד לפגוש תגיע.

מסימני המשבר: המחירים נחתכים

בינואר 1953 חשו אזרחי ישראל את אותות המשבר הכלכלי העמוק, שלתוכו שקעה המדינה באמצע 1952 - והפעם דווקא בצורה ידידותית לכיס. עקב המשבר המתמשך מחירי מוצרים רבים בחנויות צנחו בחצי כדי למשוך לקוחות, ובעלי מקצועות כמו חשמלאים, שרברבים וסנדלרים הפחיתו את שכרם באופן משמעותי והחלו לספק את שירותיהם בתוך ימים בודדים כדי לא לאבד פרנסה. גם תחנות המוניות הציעו לנוסעים שירות מהיר יותר, מה שקיצר באופן ניכר את זמני ההמתנה למונית פנויה.

הנעלמים / פריטים שהיו בבית

מפיונים

מוצר שימושי שאפשר היה למצוא בזמנו על כל שולחן אוכל בבית, לצד גאדג'טים יעילים אחרים - כמו החבקים לתפיסת מפת השולחן בפינות כך שלא תגלוש, חלילה, וסיפוֹן הסודה המיתולוגי. תפקיד המפיון היה לאגד ולשמור בתוכו מפיות נייר לשעת הצורך, ובזמנים ההם התייחסו אליו ברצינות. המפיון הוצג כפריט אמנות שימושית עשוי קרמיקה או חרסינה, עם מוטיבים אמנותיים כמו פרחים, נוף ופרפרים, ומוטיבים ציוניים שונים כמו הדפוס שנראה בצילום המצורף, מתוצרת בית החרושת נעמן.

הצרכנייה / דברים שקנינו בקיוסק

תמונות חלל

סדרה של קלפים ארוזים במעטפות אטומות, שהסעירו את דמיונם של ילדים בתחילת שנות ה־60. לכל קלף צורף במעטפה מסטיק שטוח באיכות דלה, והוצמד גם אלבום תמונות להדבקת הקלפים, שתיארו ספינות אוויר, חלליות וכוכבי לכת רחוקים. קלף מספר 23, למשל, הציג בצידו האחד תמונה צבעונית של מטאורים, ובצידו האחר את הטקסט: "לפתע זינק על ספינת החלל גשם של מטאורים לוהטים. אילו מטאורים נפלו על ניו יורק? ראה בקלף מספר 24".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו