נמאס מחיי העיר?
בשבוע השלישי של ינואר 1953 פרסם כתב העיתון "מעריב" דוד גלעדי (סבו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד) עדויות שאסף בעירו, תל אביב, אשר העידו על תופעה חברתית, שגברה והלכה באותם ימים בישראל הצעירה: נטישת ערים בידי תושבים ותיקים לטובת מעבר לחיים בכפר.
"אתמול פגשתי בחדר המדרגות את החלבן", דיווח גלעדי לקוראיו. "התלווה אליו צעיר שמזג את החלב לכלי הלקוחות. לשאלתי סיפר החלבן שהוא מוכר את הקו לבחור הצעיר. שאלתי אותו מדוע, שהרי ידוע שמדובר במקצוע מכניס מאוד, אך החלבן הודיע שהוא עובר לכפר, כי תמיד חלם על כך, וכי כעת הוא חרד לעתיד ילדיו, אם יגדלו בעיר הסואנת".
גלעדי דיווח עוד שבמהלך אותו יום, כשצעד ברחוב אלנבי, פגש אחד ממכריו, קופאי בקולנוע ידוע. "שאלנו איש לשלום רעהו, והמכר גילה לי את השינוי שעומד להתחולל בחייו: הוא עובר לכפר. לדבריו, זה היה רצונו מאז ומתמיד, 'והלוואי שהייתי מקדים לצאת', כך אמר".
עוזבי העיר לטובת הכפר באותם ימים היו בעיקר מקרב אלה שעלו ארצה שנים קודם, מתוך שאיפה להיות חלוצים ולחיות מאדמת הארץ, אלא שמתוקף נסיבות שונות התגלגלו לעיר, שהיתה מאוסה עליהם. בחלוף השנים שב והתגבר אצלם החלום לחיות חיים כפריים.
במחצית השנייה של 1952, בעקבות הירידה החדה בנתוני העלייה לארץ, שתרמה ידיים עובדות להתיישבות העובדת, הקימה ההסתדרות, באמצעות שתי חברות הבנייה שלה - "שיכון" ו"נווה עובד" - בנק למשכנתאות, שבו היה שותף גם בנק הפועלים.
הבנק המשותף הציע הלוואות ומשכנתאות, שניתנו בתנאים נוחים למי שבחרו לעבור לגור בכפרים שבהם בנו "שיכון" ו"נווה עובד", ונמסר ש"על פי הביקוש, יקימו שתי החברות במהלך 1953 יותר מ־6,000 יחידות דיור חדשות באזורים הכפריים".
"מגילות גנוזות" מזויפות
באמצע ינואר 1953 התקיים בירושלים כנס חירום בהשתתפות ארכיאולוגים וחוקרי התנ"ך, ועימם נציגי אוניברסיטאות ומוסדות מחקר תיאולוגי מחו"ל. הנוכחים דנו בדאגה במשבר שפרץ באותם ימים, ושהטיל את אימתו על חוקרי התנ"ך ברחבי העולם.
התברר שכבר זמן־מה מועברים מירדן לבית לחם פיסות מגילות, שמוצגות כ"גנוזות ממערות מדבר יהודה", ולפחות לגבי חלקן התברר בדיעבד שהן מזויפות, בעוד ממשלת הממלכה ההאשמית של עבר הירדן לא נוקפת אצבע למנוע את התופעה.
שמועות בדבר גווילים מזויפים התגלגלו בין חוקרי המקרא כבר זמן רב, ולכן נמנעו רובם לבצע רכישות בשוק העתיקות התוסס שבעמאן, בירת ירדן. ואולם, בחודשים שלפני הכנס התברר שראשי מוסדות מחקר תיאולוגי, בעיקר מארה"ב, שרכשו בירדן מגילות בכסף מלא, ומצאו בדיעבד שהן מזויפות, העדיפו לשתוק מחשש לפגיעה בתרומות מצד פילנתרופים לקידום מחקר המקרא.
הסיבה לפרוץ המשבר דווקא באותה עת היתה קשורה בעובדה שגווילים מזויפים הועברו מבית לחם למזרח ירושלים, וממנה הגיעו גם לסוחרי עתיקות במערב העיר.
נוסף על כך, בשל ההפרש הגדול בין הביקוש להיצע, התברר שספרי תנ"ך ישנים שנבזזו אחרי נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות הועברו למומחים בירדן, שידעו איך "לטפל" בספרי התנ"ך בהליך שנמשך חצי שנה - ושבסיומו קיבלו מראה דומה לזה של מגילות עתיקות ממדבר יהודה. ספרים אלה פורקו על ידי הסוחרים ונמכרו דף־דף, במחירים שהרקיעו שחקים.
שינוי בארנונה בתל אביב
ב־20 בינואר 1953 התבשרו תושבי תל אביב על כוונת העירייה לשנות, החל מחודש אפריל, את שיטת חישוב הארנונה, כך שכל תושב ישלם לעירייה מסים על פי כעשרה מרכיבים שונים. בין השאר, יובא בחשבון אזור המגורים שבו נמצאת הדירה, כך שבשכונה נאה וחדשה יחסית ישלמו יותר, ואילו דיירי שכונות ספר ישלמו מעט - כך נמסר.
לצורך קביעת מסי הארנונה הציעה ועדת מומחים לחלק את העיר לשמונה אזורים: באזור א', לדוגמה, שהקיף את שכונת התקווה, כפר שלם, שכונת עזרא וכרם התימנים, יוחל לפי עצת הוועדה שיעור המסים הנמוך ביותר. לעומת זאת, באזור ח', שכלל את רחוב רוטשילד ואת שדרות חן, יוטל שיעור המסים הגבוה ביותר.
להלן רשימת המרכיבים הנוספים שהיו מיועדים להשפיע על גובה הארנונה, לפי השיטה החדשה: מצב הבית (עם שישה פרמטרים מ"חדש" ועד "מתחת לסטנדרט"), גודל הדירה, הקומה, מצב השירותים בדירה, אם הרחוב שקט או רועש, אם המדרכה מרוצפת או לא, אם הבנייה ברחוב צפופה או מרווחת, מה המרחק מהבית לגינה הציבורית הקרובה, ועוד.
ראש העיר, ישראל רוקח, הודיע שהוא סומך את ידו על התוכנית, "שתכניס לעיר שלושה מיליון לירות נוספות, שנדרשות לה מאוד". מנגד, האופוזיציה העירונית תקפה את התוכנית וקבעה ש"כל מה שנרוויח מהתוכנית החדשה ייצא לתשלומי שכר עבור גדודי פקידים, שיעסקו בחישובים המסובכים בנוגע לכל דירה ודירה".
קיצוץ בשליחים לחו"ל
"בשל הירידה שחלה בשנה שעברה בגיוס המלוות, אנו נאלצים לקצץ השנה במספר השליחים לחו"ל, שיירד מ־48 ל־40 בלבד", כך הודיע יו"ר קרן היסוד, אליהו דובקין, בישיבת דירקטוריון שהתכנסה בירושלים ב־17 בינואר 1953.
תפקידה של קרן היסוד בתחילת שנות ה־50 היה לרכז בכל העולם (למעט ארה"ב) את המגביות למימון פעולותיה של ההסתדרות הציונית בישראל, ולאסוף תרומות לבניין הארץ.
עוד מסר היו"ר דובקין, ש"מגביות רבות ברחבי העולם כבר החלו לפעול עבור הגיוס לשנת 1953, וכמה ממנהיגי התנועה הציונית קיבלו על עצמם לפתוח את המגביות במדינות שבהן אין לנו שליח". שר החוץ, משה שרת, שהשתתף בישיבת הדירקטוריון, הודיע: "הנני מוכן ומזומן לקחת על עצמי את פתיחת המגביות בארגנטינה, באורוגוואי ובברזיל".
סוף ליומני חדשות?
יומני החדשות של אולפני גבע הודיעו ב־20 בינואר 1953 שיפסיקו להקרין את היומנים שלפני הצגת הסרט בבתי הקולנוע, עקב סירובם של בעלי בתי הקולנוע להעלות את התשלום, שלא השתנה מאז 1944.
אולפני גבע דרשו העלאה של התשלום לגובה של 2.5 אחוזים מהכנסות הסרט, ואילו בעלי בתי הקולנוע, ששילמו עד אז רק כעשירית מכך, טענו שאין להם צורך ביומנים, שכן "בקרוב יתחילו להגיע לארץ יומנים מחו"ל במימון אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם). יצרני היומנים הודיעו בתגובה: "בקרוב נתחיל בהקרנות חינם בכיכרות ובגנים".
צופר גרם לבהלה
בהלה נגרמה ב־20 בינואר 1953 בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, עקב צפירה בלתי פוסקת שהחלה להישמע בשעת חצות. תושבי השכונה היו בטוחים שמדובר בצפירה המתריעה שוואדי מוסררה הסמוך (נחל איילון) עולה על גדותיו בגלל הגשמים המרובים, וברחו בבהלה מבתיהם.
יללות הצופר נמשכו 45 דקות ברצף, עד שהופסקו על ידי נציגים ממשרד הג"א. תושבי השכונה, שחזרו בחשש לבתיהם, גילו לתדהמתם שהבתים יבשים, שכן מי הוואדי לא גלשו. למחרת בבוקר התברר שהצפירה נבעה מתקלה, שנגרמה עקב הרטיבות הרבה באוויר.
שוק התיאטרון לילדים פורח
תיאטרון הנוער של אליעזר אנסקי בתל אביב דיווח בתחילת 1953 על "הצלחה גדולה להצגה 'חסמב"ה' מאת יגאל מוסינזון". אנסקי, שנישא על גלי ההצלחה, הקים תיאטרון לנוער גם בירושלים, בשיתוף ההסתדרות והעירייה, והודיע ש"בתחילת מארס תעלה הפקה כפולה, בירושלים ובתל אביב, של הצגת הילדים 'מלכת השלג'". גם בחיפה התקנאו בפריחת התרבות לילדים ולנוער בערים הגדולות האחרות וחתמו על הסכם שיתוף פעולה עם תיאטרון "אהל", כך שיקים תיאטרון חיפאי לילדים.
הנעלמים / פריטים שהיו בבית
דוקרן לבישול ביצים
פריט שימושי, שאפשר היה למצוא בזמנים ההם כמעט בכל מטבח ברחבי הארץ: בתקופה שבה החיסכון נחשב לערך אישי וחברתי עליון, והיה חבל על כל ביצה שהתפרקה מהחום בזמן בישולה, הומצא המתקן השימושי הזה, שאם דקרו באמצעותו את הביצה בהתאם להנחיות - היה מובטח שהיא תסיים את זמן הבישול ותיהפך לביצה קשה ללא כל פגיעה בה. והאמת? מדובר בפריט שיכול היה לשמש גם במטבחים המודרניים של ימינו, אך למרבה הצער הוא כבר לא מיוצר.
הצרכנייה / דברי מתיקה וקינוח
סוכרייה עם תמונה
נראה שבזמנים ההם כל מה שהיה חשוב ליצרני הסוכריות ודברי המתיקה היה משיכת עיני הילדים באמצעות צבעים זרחניים בוהקים. זאת, לצד מתיקות מוגזמת, שהושגה באמצעות כמויות בלתי נתפסות של סוכר ששולבו בייצור. הגימיק היה לא פחות חשוב, ובסוכרייה היו משלבים דימויים של פרח, ליצן או מכונית זעירה. הילד, מצידו, היה מוציא בכל רגע את הממתק מפיו, כדי לבדוק שהתמונה לא נעלמה.
