כל בוקר אני פוקח את העיניים ומתעורר לציוץ הצופרים. מחלון ביתי אפשר לראות את צומת המסגר/הרכבת העמוס, וקצת אחריו, בדרך לעבודה, אני עובר במחלף לה גווארדיה על דרך איילון.
לא מוגזם יהיה לומר שמדובר באחד האזורים העמוסים ביותר בישראל: רחוב המסגר מחבר את מרכז העיר לדרומה ודחוס בתחבורה ציבורית; אל רחוב הרכבת מגיעים אינספור אוטובוסים היישר מהתחנה המרכזית, והמחלף מחבר את הבאים מהכביש הראשי לאחד ממרכזי העסקים השוקקים של תל אביב. כל בוקר אני צופה במתרחש מהבית ובדרך לעבודה, וכל בוקר נדהם מחדש עד כמה הנהג הישראלי, סליחה, הוא טיפש.
הישראלים, הרי זה ידוע, אינם פראיירים, אבל גם לא חכמים במיוחד. אחרת איך תסבירו שכל יום, בלי יוצא מן הכלל, כל בוקר, צהריים וערב, כל שעה וכל שתי דקות על השעון, שאון הצופרים מחריש את האוזניים כאילו הנה, הגיע היום שבו הצופר שלי יגרום לאחר מעשה לאיזה פלא לקרות, הזמן ידלג אחורנית או שיד אלוהים תפציע ותבוא, תרים את הרכב אל על ותדלג עימו מעדנות בשלום אל משכנו.
אבל לא הצופרים הם שמשגעים אותי - אליהם אפשר להתרגל. בכל זאת, יותר מ־40 שנה אני חי בישראל. זהו חוסר ההבנה הבסיסית שאם אני אכנס לצומת עמוס ואשאר שם כשיתחלף הרמזור, הזקתי לכולם הרבה יותר משהועלתי לעצמי.
ההחלטה הזאת, לצפצף על חוק כה טריוויאלי, נובעת מהצורך הקיומי לחסוך עוד עמידה ברמזור. צורך - ולא מחשבה, כי לו החוכמולוג היה חושב רגע הוא היה מגיע למסקנה הפוכה.
כי אולי אתה בערמומיותך חסכת שתי דקות יקרות מפז, אבל בעומדך באמצע הכביש, חוסם את הדרך לבאים מכיוון אחר, לפעמים משתרך מאחורי נהג אוטובוס גולם ולפעמים חונה על מעבר חציה, השארת רבים אחרים להמשיך לעמוד ברמזור, לקלל אותך על שנולדת ולצפור, הו, כמה לצפור.
כי אתה אולי חסכת שתי דקות, אבל בזבזת לאחרים שעה שלמה במצטבר, לכל הפחות. החשבון פשוט: על כל עבריין תנועה שנכנס לצומת מלא ומתנחל בו, 30 ויותר בעלי צופרים אחרים מתעכבים, נאלצים להמשיך לעמוד בתסכול ברמזור, ורק האופנוענים שכבר השתחלו בינות למכוניות, שורטים דלתות ומורידים מראות, מאלצים את הולכי הרגל לעקוף אותם מסביב למעבר החציה אל תוך הכביש עצמו ומסתכלים להם בעיניים בלי שמץ של בושה, מצליחים לתפוס את הירוק למרות רשעותך.
הרי מדובר בשרשרת בלתי פוסקת של חוסר התחשבות חסר גבולות, תרתי משמע. לו היית מציית לחוק ומחכה עוד דקה - בסדר, שתיים - היית חוסך להרבה אחרים את הזמן שכפית עליהם להמשיך לחכות. היום אתה החוסם, אבל מחר תהיה החסום, וגם אתה תצפור, או־הו כמה שתצפור. הזעם שירתח בגופך יתפרץ לכדי תנועת גיבור־על היישר קדימה אל מרכז ההגה, תקלל את המניאק שעיכב אותך ברמזור אדום נוסף, כאילו לא אתה היית זה שאך אתמול, בתחבולה נכלולית, עיכבת עשרות, כי בסך הכל רצית לחסוך שתי דקות.
והולכי הרגל, מה הם אשמים? לעיתים קרובות ילדים בדרך לבית הספר הם טרף קל בג'ונגל הרכבים הישראליים, מחויבים להשתחל בגללך בין אגזוזים מעשנים ופגושים מלוכלכים. ואם אתה האידיוט הוא נהג אוטובוס - הם גם יסכנו את חייהם ביציאה אל תוך הכביש כדי להגיע אל העבר השני, אם בכלל שמו לב לחילוף האור ברמזור כי הרכב הגדול הסתיר אותו לחלוטין.
ושוטרים? מה יש לומר. יש תחנת משטרה כמה מטרים מהצומת המדובר. ניידות עוברות שם ללא הרף ונותנות את התחושה שאם אלה האנשים שאמורים לשמור על החוק, אין פלא שמדי יום, שעה ודקה, הכאוס שולט בתנועה.
לך, הנהג הישראלי, "לציית" לחוק נשמע כמו מעשה תבוסתני. מה פתאום שתציית, ימות העולם, אני לא אצא פראייר, רק קצת מטומטם.
