"לא פחדתי - כי אש הציונות בערה בי": אשת מוסד ותיקה חושפת את כל הסודות

אילו זה היה תלוי בשוש עמית, הראיון הזה לא היה מתקיים כלל ולעולם לא הייתם שומעים את שמה. ובכל זאת, רגע לפני שהבזק המצלמה הוציא אותה מהצללים, היא ביקשה לשנות את זווית הצילום ולא להיראות על רקע המטבח הצנוע בדירת דיור המוגן שבה היא מתגוררת. כי אחרי הכל, גם בגיל 90 אשת המוסד לשעבר היא הרבה מאוד דברים. "אישה של מטבח" הוא לא אחד מהם.

מה ששכנע אותה בסופו של דבר להיחשף היה הרצון לסייע בהעלאת המודעות לתרומת יהודי עיראק לבניית מערך המודיעין של מדינת ישראל, במיוחד בשנותיה הראשונות. דירתה שבאחוזת פולג, שבה נפגשנו ביום חורף חמים, משדרת אמנם שקט ושלווה, אך אינה מסגירה את הסערות שהיו מנת חלקה של הדיירת. לא פעם היו גם סערות פנימיות שליוו אותה עד לשעות הקטנות של הלילה והגיעו לעיתים עד לחלומותיה.

"התפקיד האחרון שלי במוסד", היא משתפת, "היה כרוך במילוט יהודים בעיקר מסוריה בין השנים 82' ל־90'. העבודה ליוותה אותי עד שהלכתי לישון. כל הזמן רצו בראשי המחשבות מה שלומם, איך הם ייצאו, האם הכל יהיה בסדר, האם המבריח יגיע בזמן, האם כל הנתונים שנתתי טובים מספיק. הראש שלי עבד 24 שעות, אבל אני מאושרת שזכיתי לעבוד בתפקיד הזה".

שוש עמית כנערה בעיראק, בטיול של המתחרת הציונית

ילדות בבית ציוני בבגדד

היא נולדה בשנת 1933 בבגדד, כבת שלישית למשפחה שבה שבעה ילדים. "הבית שלנו היה שונה מעט מהבית העיראקי המסורתי", היא מספרת, "לאבות בעיראק היה מעמד גבוה והם כמעט לא דיברו עם הילדים שלהם, חלקם לא זכרו את שמות הבנות. מעמד הנשים היה מאוד נמוך, אבל אצלי בבית זה היה הפוך. אבא שלי, שעסק ברכישת קרקעות בעיר כירכור, ממש שיתף אותנו בשיקולי הרכישה שלו, ואמא היתה בוגרת בית הספר אליאנס, דבר שלא היה מקובל באותם ימים.

"הבית שבו גדלתי היה ציוני. סבתא שלי מצד אמא עלתה לארץ ישראל כבר בשנת 1926. היה לנו קשר הדוק עם ישראל. אני ואחותי שגדולה ממני בשנתיים גם קיבלנו שמות עבריים - אוריה ושושנה. לא פעם אני שומעת יהודים עיראקים מדברים בערגה על עיראק. אני בחיים שלי לא הרגשתי שייכות, אולי בגלל כל הפעמים שבהן אבא דיבר על ישראל ועל הכוונה שלנו להגיע ארצה". בשנת 1936 הגיעה משפחתה לביקור בארץ ישראל, מה שרק הגביר את זיקתה לארץ הקודש. "כשחזרנו לעיראק, אנשי הקהילה היהודית התייחסו אלינו כאל קדושים מכיוון שהיינו בישראל, והסקרנות לגבי ישראל היתה רבה".

רב שלוחץ ידי נשים?

בבית היא גדלה על ברכי המסורת היהודית, "בעיראק רוב היהודים היו מסורתיים. הקפדנו על החגים, על צום ביום כיפור, על הליכה לבית כנסת ועל הפרדה בין בנים לבנות בבתי הספר. מצד שני, לא היינו פנאטים. בכיתה שלי למדה גם בתו של רב הקהילה, וכשביקרנו אותה הוא היה מדבר איתנו ולוחץ לנו את היד. רק כאן, בארץ, הכרתי את המושג חרדים ולמדתי שרב לא לוחץ יד לאישה".

שוש מתארת מתן אוטונומיה חינוכית מוחלטת ליהודים מצד השלטונות בעיראק, ולצד זה גם נאמנות גדולה של היהודים לשלטון המקומי - מה שלא מנע את המאורעות האנטישמיים שהם חוו בתחילת שנות ה־40 כאשר אירופה בערה מאש התופת הנאצית. "גרנו ברחוב הראשי ליד מוסלמים, פלשתינים ונוצרים. כשהלכתי בסמטאות, פחדתי במיוחד כשערבי עבר לידי. יום אחד ראיתי יהודי זקן מדדה בדרך, וילד ערבי בן 12 היכה אותו והפיל לו את הכובע. אז נדלקה אצלי נורה שצריך להיזהר. כילדה, האירוע הזה מאוד השפיע עלי".

מה שזעזע עוד יותר את עולמה היו אירועי הפרהוד - הפרעות שבוצעו ביוני 1941 בקהילה היהודית בבגדד, שכללו גם רצח וביזת רכוש יהודי רב. "היתה רוח נאצית", היא נזכרת, "המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, היה אז בעיראק. היתה תעמולה נאצית שהרגישו אותה בבית הספר. באותה תקופה, דוד שלי, שהיה מהנדס ושירת בצבא בדרגת סג"מ, גר איתנו בבית. כשהחלו מאורעות הפרהוד בלילה, שמענו צעקות ואמא ניסתה להרגיע אותנו. הבוזזים התקרבו לדירה שלנו, והשכנים עברו דרך הגג המשותף לבית שלנו. דוד שלי, שהיה על מדים ולא נראה יהודי, עמד מול קבוצה של 50 איש ואמר להם להסתלק, כי אין יותר יהודים באזור הזה. אז הם הלכו. אבא הזמין כרכרה ונסענו לחבר מוסלמי שלו, שנתן לנו לישון אצלו עד שהצבא הבריטי השתלט על העניינים. האירועים האלה מאוד השפיעו עלינו".

מחתרת חדשה וייעוד בחיים

זמן קצר לאחר מכן החלה לפעול בעיראק מחתרת חדשה שהשפיעה מאוד על שוש, ושבמידה רבה סימנה לה את המשך דרכה בעתיד. המחתרת הציונית בעיראק החלה לפעול באופן חשאי בקרב יהודי עיראק כדי להעניק להם חינוך עברי וציוני, לאפשר להם להגן על עצמם בעת הצורך, ולשכנעם לעלות לארץ ישראל ולסייע בהקמת המדינה. למחתרת היו כמה תנועות בת: תנועת החלוץ, תנועת ההגנה ("השורה") ותנועת ההעפלה.

ב־1942 הגיעו לעיראק אנצ'ו סרני, עזרא כדורי ושמריה גוטמן. המסווה שבו פעלו היו עבודות בנייה של "סולל בונה" עבור הצבא הבריטי בעיראק. בפועל הם שימשו שליחי ההגנה, שתפקידם היה לאתר פעילי נוער מקומיים בולטים שיסייעו בבניית תשתית למחתרת הציונית העיראקית. אחרי המפגש עימם, לשוש היה ברור שהיא מצאה את ייעודה.

"אירועי הפרהוד השפיעו מאוד על האנשים", היא אומרת, "קרוב משפחה הגיע אלינו הביתה וביקש לדבר עם אמא שלי. הייתי בת 13. הוא סיפר לה שיש תנועה שלומדים בה עברית ושאל אם היא מוכנה שאני ואחותי נהיה חלק ממנה. לאמא היתה חשובה ההשכלה, אז היא הסכימה. אחרי ארבעה חודשים המליצו עלי להיות מדריכה. אני שימשתי מדריכת נוער ואחותי היתה מדריכת בוגרים".
נראה שהניצנים הראשונים לדפוסי החשאיות שהיא מאמצת עד היום, נבטו כבר אז. "הלכנו בקבוצות של לא יותר מחמישה כדי לא לבלוט בשטח. אחותי לא ידעה מה אני עשיתי ואני לא ידעתי מה היא עשתה. עד כדי כך המידור היה קשה".

למה זה היה חשוב כל כך?

"כדי שאם אני אתפס, רק אני אדע למה אני אחראית. גרעין המחתרת הציונית בעיראק החל בשישה חברים. חודש לאחר שהשליחים הגיעו, כבר היינו 50 ובשנת 1948 היינו כבר אלפיים - מתוכם 22 מדריכים. היו בעיראק 24 סניפים. פעם אחת נסעתי לבד ברכבת במשך כמה שעות לאחד הסניפים כדי להכניס בהם קצת רוח. עד אז הלכתי לבד רק לבית הספר ולפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה קיבלתי את האומץ לעשות דבר כזה בגיל 14".

עם הזמן היא הפכה לחברה בתנועת ההגנה ואף למדה לתפעל כלי נשק, "למדנו לפרק ולהרכיב נשק וגם ירינו במטווח. מדי פעם היו הפגנות בעיראק, אז קיבלנו הוראה להיות בהיכון. היה חשש שיהיה עוד פעם פרהוד, כי ברגע שיש תסיסה נגד הממשלה - לאן מכוונים את ההמון כדי שיירגע? ליהודים. אני ואחותי יצאנו מהבית, ואני זוכרת את אמא שלי ממלמלת: 'לכל הרוחות, מה אני חשבתי? חשבתי שלומדים עברית'. אגב, השם שלי במחתרת היה דליה".

למה דליה?

"כי מאוד אהבתי את השם. רציתי להחליף את השם שוש לדליה. כשהתגייסתי לצה"ל ביקשתי מקצינת הניוד להחליף את השם. היא אמרה לי שיש לי כבר שם עברי ואי אפשר להחליף אותו".
שוש מספרת שלנערות היהודיות במחתרת ניתנו משימות קשות, שלא פעם העמידו אותן בסכנה. "עשינו מטווח בעיראק. למדנו לירות באקדח. למדנו להגן על הקהילה היהודית. "בגלל העבאיה הארוכה (גלימה שנשים נהגו ללבוש בעיראק - מ"ו), היה קל יותר להעביר חומרי לימוד בעברית ואפילו נשק. פעם אחת אחותי אוריה הלכה עם נשק מוחבא ונקרע לה חלק מהבגד, והיא התיישבה והסתירה את זה. שוטר שהיה במקום שאל אותה מה היא עושה, והיא ענתה שהיא בהיריון. אצל ערבים היריון זה קודש הקודשים, אז הוא עזב אותה. אני מתפעלת איזו תעוזה היתה לה.

"אני עצמי זוכרת איך עברתי ליד הבית שלנו, שהיה קרוב לבולשת העיראקית. כששואלים אותי היום איך העזנו לנהוג כך בארץ ערבית, אני משיבה שהדבקות שלנו במטרה, ההתלהבות, האהבה לארץ והמטרה הסופית שתהיה לנו מדינה, נסכו בנו את האומץ לפעול. איך לא פחדתי? כי להבת הציונות בערה בי".

ההוראה: לעזוב את בגדד

בינתיים מדינת ישראל קמה, ובעיראק, שבה הציונות הוצאה מחוץ לחוק, החבל סביב צווארם של היהודים התהדק. במחתרת הבינו שיש לפעול במהירות. "ב־1949 נעצרו הרבה חברים מהתנועה", מסבירה שוש, "כל מי שקיבל מכתב מהארץ נעצר. היתה סכנה גדולה שיעצרו גם אותי. שליח העלייה החליט שכל המדריכות צריכות לעזוב מייד את בגדד".

בעקבות המציאות החדשה, נאלצה שוש להיפרד מהוריה. במהלך הראיון היא הפגינה זיכרון חד, צלילות ורהיטות, אך כשתיארה את פרידתה הקשה מהוריה, בפעם הראשונה המילים כמו נעתקו מפיה. "בעיראק, ולא רק אצלנו, ההורים לא נהגו לחבק. אני לא זוכרת את אמא שלי מחבקת ילד, אפילו ילדים קטנים. אבל כשבאו להודיע לי שצריך לעזוב את הבית בבגדד, אמא שלי חיבקה אותי", היא אומרת בקול שבור ועם דמעות בעיניים. "עד עכשיו אני מרגישה את חום הגוף של אמא", היא אומרת לבסוף.

מבגדד עברה שוש לדודתה שבבצרה. אחרי חודשיים פגשה את אחותה לצד ארבע מדריכות נוספות, בדרך לטהרן. כעבור שבועיים כבר מצאה את עצמה בדרך לישראל. "הגעתי בדצמבר 1949. ישנתי בבית ליד, ומישהו הגיע בג'יפ וביקש את דליה. מייד קפצתי. הייתי בת 17, אבל לכולם אמרתי שאני בת 18 כי רציתי להתגייס". בעקבות הרקע שלה במחתרת, היא גויסה ליחידת ש.מ 2, שלימים הפכה ליחידת 8200 המפורסמת.

שוש התגוררה במשך תקופה אצל סבתה ברמת גן, ואת מקום הוריה שנותרו בעיראק מילאו חבריה ליחידה. "כשהגעתי לש.מ 2 הרגשתי שאני בבית. נכנסתי לאולם האלחוט והיו שם 15 אנשים בגיל 18, 40 ו־50 שדיברו ביניהם בערבית. כולם היו עיראקים. האנשים האלה היו כמו המשפחה שלי. הם הבינו את ההרגשה שלי כחיילת בודדה, בלי הורים, ונתנו לי הרגשה מאוד חמה".

ביחידת המודיעין היא שירתה יותר משנתיים. לאחר מכן המשיכה לשרת בה כאזרחית עובדת צה"ל. במהלך שנים אלו היא נישאה ונולדו לה שני ילדים - אוסי ואבי. את הזרעים שנזרעו בזמן שהיתה חברה במחתרת בעיראק, עם כל הצורך במידור ובפעולות חשאיות, היא קצרה בשנת 1960 כשהתגייסה לארגון הביון הישראלי.

פגישה מחודשת עם ההורים

"היה לי ידיד שעבד במוסד", היא מספרת, "הגעתי לראיון לתפקיד במשרד הביטחון. מי שראיין אותי אמר שלדעתו אני מתאימה יותר 'למשרד אחר'. לא הבנתי על מה הוא מדבר".

המשרד התברר כמוסד. זמן קצר לאחר שהחלה פרק מקצועי חדש, ארוך ומשמעותי במוסד, היא זכתה לתפנית חדה גם בחייה האישיים ונפגשה עם הוריה לראשונה זה 11 שנה.

"אחרי ההפיכה ב־1958 עלה שלטון שהיה טוב ליהודים, שיכלו לצאת לנופש. ההורים שלי יצאו לביירות, ושם הם פגשו את 'פנינה' - סוכנת המוסד שולה כהן. אבי הלך לבית הכנסת ואמר שהוא רוצה להגיע לארץ. אז נוצר הקשר עם פנינה, המוסד נכנס לתמונה, וההורים שלי ואחי הקטן הגיעו לטורקיה".

ידעת שהם יצאו מעיראק?

"לא. עד אז הקשר היחיד שלי איתם היה כשהצלחתי להעביר לאבא שלי דרך יהודייה מעיראק שהיתה נשואה לערבי, תמונה שלי ושל בתי אוסי כתינוקת. כשההורים שלי הגיעו לטורקיה, מי שהיה אחראי למחלקה שם נכנס למשרד שלי ואמר לי שהם הגיעו".

איך הרגשת?

"הגענו כל האחים, שבשלב הזה כבר עלו לארץ, לנמל התעופה בלוד. את אחי הקטן עזבתי בעיראק בגיל 11 ופתאום, כשפגשתי אותו באותו היום, הוא כבר היה בן 22. גם את אמא שלי בקושי זיהיתי. שאלתי את אוריה אחותי, 'יכול להיות שאבא התחתן עם אישה אחרת?", היא אומרת בצחוק ומוסיפה, "גם עכשיו כשאני נזכרת בזה, אני מתרגשת".

המשימה: להעלות יהודים

לפני שעברה לתפקיד הבא, שוש שירתה במוסד במשך 22 שנה בשורת תפקידים - בעיקר בתחום המחקר המבצעי, שעליהם היא עדיין לא יכולה לפרט. "על רוב שנות עבודתי במוסד אני לא מעוניינת לדבר. אני יכולה לדבר רק על שמונה השנים האחרונות שלי".

בתחילת שנות ה־80 היא מונתה לתפקיד ראש ענף, המקביל לדרגת סא"ל, ביחידת "ביצור" שבראשה עמד אז אפרים הלוי, לימים ראש המוסד - יחידה שמטרתה לעקוב אחר יהודים שחיו במדינות אויב. "התעניינו במה שקורה עם יהודים במדינות מצוקה - בתוניסיה, במרוקו, בסוריה ובכל מקום. אפרים אמר לי, 'שלוש שנים לא הוצאנו יהודי אחד מסוריה. מה את אומרת? תוכלי לעשות את התפקיד הזה?'. אמרתי לו, 'אני מודה על הזכות הזאת להחזיר חוב. גם אותי מילטו. מבחינתי זו פשוט הזדמנות לסגור מעגל'. הבטחתי שאעשה את המקסימום".

תפקיד זה הסב לה את הסיפוק הרב ביותר. "אני גאה כל כך במוסד שיש לו את הפונקציה הזאת שלא קיימת לא במקבילה הבריטית של המוסד, ה־MI6, ולא ב־CIA האמריקני. מה קורה לאמריקני שנמצא במקומות אחרים בעולם? הגאווה שלי שהמוסד לקח על עצמו תפקיד כזה. חוץ מלהסתכל על האויב, אנחנו מסתכלים גם על היהודים שלנו שנמצאים בתפוצות. פשוט מדהים".

זה היה כבר בתקופה שלאחר העליות המאסיביות של יהודים ממדינות ערב.

"נכון. עסקנו יותר בהעלאת משפחות. היתה התעניינות רצינית מצד המוסד ביהודי הארצות האלה. באחת הפעמים קיבלנו ידיעה שיהודי מתוניס רוצה לעלות ארצה".

יהודי? אחד?

"כן, יהודי אחד. ביקשתי חומרים על האיש, כדי לבדוק כמה הוא רציני. פעם אחת הגיע מכתב מקנדה שהיה כתוב בערבית. היו בו פרטים על המשפחה ולמעלה היה כתוב בעברית 'בתוך עמי אני רוצה לחיות'. זה כל כך ריגש אותי. היה לו אישור מוגבל לשהות בקנדה לפני שהיה צריך לחזור לסוריה, והיו לו אישה ושני ילדים בחלב. היינו צריכים למלט אותם כמה שיותר מהר".

בעוד ליהודי מדינות ערב שונות היתה אפשרות לעלות לארץ, המציאות הקשה ביותר שררה בסוריה למודת המלחמות מול ישראל. "לשתי אחיות בארץ היה אח בסוריה, ששהה מחוץ למדינה. הן ביקשו שאשכנע אותו שלא יחזור לסוריה. אמרתי לו שהמודיעין הסורי נמצא בכניסה לשכונה שלו. מרוב ידע והכרת האזור, הרבה חושבים שהייתי בסוריה. אבל הוא רצה לחזור בכל זאת כדי להיפרד מאמא שלו. הייתי בטוחה שיתפסו אותו. הוא חזר, אכן נתפס וישב בכלא".

איך הרגשת?

"נורא. אבל הפעלנו את האמריקנים, ואחרי שנה וחצי הוא שוחרר ולבסוף עלה לארץ".

מחסור בבחורים בקהילה

מעבר לקור רוח, במהלך עבודתה היא נדרשה להפגין גם הרבה מאוד יצירתיות. "כל אם יהודייה רוצה שהבת שלה תתחתן, אבל בסוריה היתה בעיה. היה מחסור בבחורים כי רבים נמלטו והיו הרבה יהודיות רווקות בגיל חתונה. התחלנו לחשוב אילו אפשרויות יש לנו. אמרנו שכל היהודים ערבים זה לזה, אז פנינו לקהילה היהודית בצרפת ונתנו לכמה רווקים כתובות של הרווקות מסוריה כדי שישלחו להם מכתבים שהם רוצים להתחתן איתן. ממש הזמנה לחתונה. לפעולה הזאת היה אפקט מדהים".

שוש לא מוכנה לנקוב במספר היהודים שהעלתה לארץ, אך מציינת כי היה מדובר בעבודה מאוד דקדקנית ופרטנית מול משפחות ולעיתים אנשים בודדים שנדרשו לסיוע ולמילוט ממדינות אויב.

בשנת 1990, לאחר 30 שנה במוסד ו־40 שנה במערכת הביטחון, היא יצאה לגמלאות, אך לא הפסיקה לרגע מלעסוק במה שאהבה כל כך - הפעילות החשאית והמחתרתית. "כשיצאתי לפנסיה אחד העובדים שלנו עבד בארכיון ההגנה, והוא הציע לי לעבוד על הקשר החשאי שהיה בין תנועת המחתרת למוסד לעלייה ב', שהיה הזרוע של ההגנה בשנות ה־40 להעלאת יהודי עיראק. התנדבתי ארבע שנים בארכיון, וזה היה מרתק. רציתי לדעת מה חשבו עלינו השליחים ועל התנועה. עליתי על מכתבים שהם כתבו, ואחד השליחים כתב שהוא הוזמן לבית של יהודי עיראקי שהבן שלהם בתנועה. הוא תיאר בית מפואר ואוכל בשפע. הוא גם סיפר שביקש לאסוף כסף למדינה שבדרך, ובעל הבית הוציא עשרה דינרים, שזו משכורת של פקיד בכיר. הוא סיכם את המכתב וכתב: 'תשכחו מזה שהיהדות הזאת תעזוב אי פעם את סיר הבשר'. זה ממש הרגיז אותי. יכולתי להבין את הפסיכולוגיה שלו, אבל זה היה כל כך שונה ממה שקרה במציאות".

בחודש שעבר נערך יום עיון, ביוזמת מרכז מורשת יהדות בבל ובשיתוף מרכז שז"ר והמרכז למורשת המודיעין (המל"מ), בנושא יהדות עיראק והמודיעין הישראלי. בכנס הובאה התרומה של יהדות עיראק למערך המודיעין של מדינת ישראל, ובמסגרתה סיפוריהן של נשים יוצאות עיראק, ובהן סיפורה של שוש.

"ליהודי עיראק", מסבירה הסופרת, חוקרת יהדות עיראק ואשת המודיעין לשעבר בדרגת סא"ל ציונית פתאל־קופרווסר, "היתה יכולת אופיינית וייחודית רק להם. היה להם ניסיון במחתרת הציונית והם הכירו את השפה והתרבות הערבית, לכן הם השתלבו היטב בשירותי המודיעין הישראליים"

היו עליות ממדינות ערב נוספות כמו מרוקו, סוריה ותוניסיה. מה מיוחד ביהודי עיראק?

"הם ידעו גם את השפה הערבית הספרותית. זה ייחודי ליהודי עיראק. הם למדו את זה בבית הספר וגם ידעו שפות נוספות כמו אנגלית וצרפתית. אבל החיבור ליחידות המודיעין היה בעיקר דרך המחתרת הציונית וההיכרות המוקדמת. היה קשר עמוק בין האנשים, וחבר גייס חבר".

מסירות מלאה ואפליית נשים

"רוב המדריכים אצלנו במחתרת", מסבירה שוש, "התקבלו לאמ"ן, לשב"כ או למוסד. הם גם היו מאוד חרוצים. כשיחידת ש.מ 2 עברה לגלילות, באתי כבר עם בטן של היריון, ואמרו לי שהיה קשה להוציא אותי משם הביתה. המסירות שלנו, יוצאי עיראק, לעבודה, היתה טוטאלית. אנשים לא הסתכלו על השעון. זה שילוב של התרבות העיראקית, הנאמנות לשלטון, ציונות גדולה ואהבת הארץ.

"אגב, בניגוד ליהודים רבים, אבא שלי הצליח לעלות לארץ עם כסף, תודה לאל. פעם אמרתי לאבא שלי שבתור עולה חדש מגיע לו דיור. הוא אמר לי, 'בינתי, המדינה הזאת לא עשירה, לא צריך לקחת ממנה'. הוא אמר שיש לו כסף ושהוא יכול לקנות דירה. אבא שלי היה אדם מדהים, הערצתי אותו".

שוש, בשנות ה־60 היית אישה צעירה, עולה חדשה, מזרחית ומסורתית, שהגיעה לארגון שנחשב מאוד גברי, צברי, אשכנזי וחילוני. איך היה המפגש הזה?

"העיראקים לא מרבים להתלונן, אבל מדי פעם שמעתי על אפליה. אני בכל אופן הגעתי ארצה כאילו נולדתי כאן. התקבלתי מאוד בחום. אתה יודע שקיבלתי הרבה מאוד הצעות נישואים מאשכנזים", הוא שואלת וצוחקת בקול, "גם במוסד, קיבלו אותי בחום. אני באתי על בסיס אהבה למדינה".

באותה תקופה נשים במוסד, ונשים מזרחיות בפרט, היו מחזה נדיר?

"היו וגם בתפקידים מבצעיים - אבל בודדות. אגב, היו שאמרו לי שאם הייתי גבר הייתי מגיעה לפחות לתפקיד ראש מחלקה. היתה בתקופה ההיא אפליה בין גברים לנשים, אבל זאת באמת היתה תקופה אחרת".

איך הגיבו בסביבתך לעבודה הלא שגרתית שלך?

"היו פעמים שבשבת שלחו מונית לאסוף אותי למשרד, וזה די בלט בשכונה. אבל בגלל התפקיד שלי לא הייתי מחוברת לשכנים. לא הייתי צריכה להיכנס לסמול טוק ולספר מה אני עושה".

והילדים ידעו?

"אף אחד לא ידע. הילדים שלי היו צוחקים עלי איזה סיפור של אוטובוס אני אמציא הפעם".

מה זאת אומרת?

"בנסיעות באוטובוס, כשחזרתי הביתה, הייתי ממציאה סיפורים כדי שיהיה לי מה לספר לילדים על העבודה שלי".

מישהו מהם בחר בעולם המודיעין?

"בזמן ששירתי במוסד, הבת שלי שירתה באמ"ן־מחקר והמשיכה לעבוד בתחום כמה שנים גם לאחר השחרור. הרבה פעמים כשהיה מגיע איזה חומר חדש, היו אומרים לה בצחוק שתבקש את העזרה שלי. גם הנכדה שלי שירתה במודיעין, ב־8200".

יש היום שיח ער על שירות לוחמות, ויש מי שמצדדים בפתיחת כלל היחידות הלוחמות לנשים, כולל שריון, גולני וסיירת מטכ"ל. מה דעתך?

"אני נגד זה. לדעתי כל מה שקשור לעבודה פיזית, הוא לא מקום לנשים. אני דואגת שבגלל שילוב נשים, רמת ההכשרה תהיה נמוכה יותר. עם זאת ברור שבדברים שאינם פיזיים, לא צריכה להיות הגבלה".

הרוח הציונית שהשתקפה מסיפור החיים שלך, מהמחתרת בבגדד ועד לשירות במוסד, היא עדיין רלוונטית ומעניינת גם את הדור הצעיר?

"אחרי שיצאתי לפנסיה התנדבתי בהרבה בתי ספר כדי לספר על התנועה. תמיד אמרתי להם, 'אני מהדור שחלם על מדינה יהודית. אתם כבר חיים במדינה. אני לא יודעת כמה אתם מעריכים את זה. ההבדל ביני לביניכם הוא שאני החולמת ואתם הגשמת החלום. המסר שלי אליכם הוא לשמור על המדינה, כי היא מאוד יקרה לי.

"אתן לך דוגמה אחת. בני, שהיה מנכ"ל מיקרוסופט ישראל, התגורר בארה"ב שלוש שנים. בארץ היתה תקופת מיתון, והחבר'ה שלי בעבודה אמרו שאשכח מזה שהבן שלי יחזור. באחד המכתבים כתבתי לו: 'עכשיו יש תקופה של מיתון, אולי תישארו עוד קצת בארה"ב?'. אתה יודע מה הוא כתב לי? 'אמא, מיתון או לא מיתון, קבענו רק שלוש שנים, אני חוזר' - וכך היה. אני העברתי את המסר בצורה מאוד חזקה, וזה עבד. יש לי שישה נכדים וחמישה נינים. אני מאושרת להגיד שלא רק במשפחה המצומצמת, אלא גם במשפחה המורחבת, כולם חיים בארץ".