הרב הטיף לנצרות?
באמצע ינואר 1953 פרצה סערה סביב פעילות המיסיון הנוצרי בישראל - נושא טעון מבחינה היסטורית, שחוזר ועולה במחזוריות מדי כמה זמן, מקום המדינה ועד ימינו אלה.
הסערה התורנית ניצתה לנוכח תחקיר שפורסם באותם ימים בעיתון "מעריב", שנחשב בזמנו לנפוץ ביותר במדינה ולפיכך הגיע לעיניים רבות. מהתחקיר עלו ידיעות ומסקנות מדאיגות בנוגע לפעילות אנשי המיסיון בישראל, שמטרתם, כך פורסם, היא "להעביר יהודים על דתם" ולהופכם למאמינים בנצרות.
"לא פחות מ־400 מיסיונרים פעילים בתקופה זו בישראל, ובמוסדות החינוך שלהם נמצאים כבר כ־1,000 מילדינו", פורסם בעיתון. התחקיר קבע כי "יש לממירים שיטות חדשות ומתוחכמות במשימתם ללכוד את נפש היהודי, וגם כסף יש להם כעת, אחרי שגברת אמידה מטקסס, אליס ווילהייט שמה, הלכה לעולמה וייעדה את כל כספה, בסך שני מיליון דולרים, למוסדות ולארגונים הפועלים להמיר את דתם של יהודים בארץ ישראל לנצרות".
התחקיר הנפיץ פורסם חודשים ספורים אחרי שהתפוצצה בישראל פרשת הרב ד"ר דניאל ציון, שהנהיג בארץ את קהילת עולי בולגריה, תוך שהוא משלב את פעילותו בהתקרבות לתנועת "היהדות המשיחית" - שחיברה בין אמונה במשיח נוצרי לבין זהות יהודית.
הממסד היהודי הדתי האשים שחברי התנועה "פועלים בשירות המיסיון הנוצרי במטרה להונות את היהודים". וכשהרב ציון הודיע, ב־14 בספטמבר 1952, במסגרת ראיון שהעניק ברדיו קול ישראל, שהוא "מאמין בישו, ועל היהודים לקבל אותו כמשיחם" - רעשה הארץ.
סגן שר הדתות, זרח ורהפטיג, גייס לעזרה את הרבנים הראשיים של תל אביב־יפו, והללו קבעו ש"הרב ציון לקוי בשכלו, מסית ומדיח, ויש לסלקו מתפקידו ולא לאפשר לו להיכנס לבתי הכנסת שבעיר".
בסופו של דבר נאלץ ציון להתנצל רשמית בפני שר הדתות, חיים משה שפירא, שמצידו פנה לחברה קדישא בבקשה "שלא להביא לקבורה בקבר ישראל מומרים שהוכרזו כמסיתים ומדיחים".
חידת מודעת החיפושים
בתחילת השבוע התקשר למערכת "שישבת" קורא בשם עמנואל דודאי, בן 84 מתל אביב, שהתעניין במודעה שפורסמה בטור המודעות הישנות במדור זה, ביום שישי האחרון.
"בתיה דודמן המוזכרת במודעה היא אמי", אמר דודאי הנרגש, והוסיף: "היא הלכה לעולמה ב־1989, בלי שסיפרה מאומה, לי או לאחי, על הפרשה המוזרה שמובאת במודעה". כעבור יומיים צלצל דודאי שוב, והפעם הודיע בהתרגשות שאחרי שחקר, הגיע למסקנות בקשר למקור הפרשה: "ב־1936, בזמן שהוריי עזבו את פולין ועלו עם סרטיפיקטים (אשרות עלייה מטעם המנדט הבריטי; ד"ס) כזוג צעיר לארץ ישראל, בחרה בת דודה שמאוד אהבה את אמי להגר מפולין לאמריקה.
"מקץ שנים, כשאותה בת דודה חשה שיום מותה מתקרב, היא כתבה צוואה שבה הורישה לאמי, בתיה דודמן מישראל, חבילת מניות של בנק 'אוצר התיישבות היהודים'. את הצוואה היא הפקידה לביצוע בסניף בנק לאומי בניו יורק.
"משחלפו השנים, והיורשת דודמן לא הגיעה לניו יורק לדרוש את מימוש חלקה בצוואה, פנה בנק לאומי למשרד האוצר בישראל בבקשה לאתרה בארץ".
לדברי דודאי, "בשלב מסוים הועברו המניות שעל שם אמי מניו יורק לסניף בנק לאומי בארץ, ובזמנו הן היו שוות כסף רב. אך למרבה הצער, אמי שמעה לעצות לא למכור ולא לממש אותן, וברבות השנים הלך ונשחק ערכן. כיום המניות הללו שוות רק פרוטות".
תודה לרו"ח יהודה בר לב, על עזרתו.
גם לכם יש תעלומות מהעבר? אנא ספרו לנו, ונשתדל לסייע בפתרונן!
"המדינה מעליבה סופרים"
"אין מדינה בעולם שחייבת כל כך הרבה לסופריה, ושנתנה להם כה מעט - כמו מדינת ישראל!" במילים אלה פתח הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר־יוסף את מדורו השבועי "הרהור שני", שפורסם בעיתון "מעריב" במחצית הראשונה של שנות ה־50.
בר־יוסף הוסיף ביקורת על יחסה של המדינה לאנשי תרבותה: "עריסתה של הציונות המדינית, ובעצם של המדינה כולה, היא בספר העברי. עובדה זו ידועה לכל תלמיד בבית ספר עממי בישראל, שנתקל בכל שורה בספרי הלימוד בשמות הסופרים העבריים, אך היא אינה ידועה כנראה לממשלתנו, שרואה בסופר העברי בטלן מיותר, שאותו יש לדחוק לקרן זווית הן כלכלית והן חברתית".
בר־יוסף מספר בטורו שבצרפת מחולקים מדי שנה כמאה פרסים לסופרים. "הממשלה שם משתתפת בעלות פרסומם וקידומם של ספרי מקור, והסופרים הבולטים מקבלים משרות כבוד, שמשחררות אותם מדאגה כלכלית ומאפשרות להם להתמקד ביצירתם הספרותית".
לדבריו, כך המצב גם ברוב מדינות אירופה, המקדישות קרנות מיוחדות לעידוד היצירה המקורית. "הספריות הציבוריות משלמות לסופר דמי קריאה, וכל מדינה רואה לה לכבוד להפיץ את יצירתה הספרותית בכל העולם".
הסופרת אדיבה גפן, שמשמשת כיום יו"ר מכון "גנזים" (שכולל את ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם), אומרת שכיום מצב הסופר העברי גרוע הרבה יותר מאשר בימים שבהם פרסם בר־יוסף את טורו.
"כיום רוב הסופרים נדרשים לממן את הפקת ספרם בכוחות עצמם, ולא לכולם יש האמצעים לכך. אין סיוע מצד הממשלה בנושא הזה, ואין ספק שבדרך זו אנו עלולים להחמיץ את הטולסטוי או את הדויד גרוסמן הבאים".
כנס ירקנים ובעלי בסטות
ב־12 בינואר 1953 התקיים בתל אביב כנס ארצי של ירקנים ובסטונרים (בעלי דוכנים לממכר ירקות), בחסות התאחדות הסוחרים הארצית. ההחלטה הבוערת ביותר בכנס היתה לפנות באופן דחוף למועצה הכלכלית שליד לשכת ראש הממשלה, בדרישה שתדון מחדש בהחלטה שפרסמה ימים ספורים קודם לכן - לאשר לחנויות מכולת, לצרכניות וגם לרוכלים למכור ירקות.
באותו זמן פעלו בארץ 1,700 בעלי ירקניות, שהיו חברים בארגון הסוחרים ושילמו דמי ועד שנתיים. אליהם נוספו 3,500 רוכלי ירקות ובעלי בסטות. אחד הדיונים בכנס עסק בשאלה אם יצורפו הרוכלים והבסטונרים לארגון. מול אלה שטענו שיש לצרפם, היו רבים שהתנגדו למהלך.
יו"ר ארגון הירקנים, אמיל ויינריב, התנגד לצירוף הבסטונרים וטען: "היום הם פה ומחר במקום אחר, ואיך אפשר יהיה לשלב ירקן בעל חנות מסודרת ומאורגנת עם בעלי בסטות ורוכלים?".
נאומו גרר תגובות נזעמות מהקהל, ונוצרה מהומה שהתפתחה חיש קל לתגרת ידיים גדולה. היו"ר דפק בפטישו ללא הרף, וכשלא הצליח להרגיע את הרוחות - נאלץ לנעול את הישיבה.
מבצע חיסכון בעיריית עכו
בשבוע הראשון של 1953 הכריזה מועצת עיריית עכו על "תוכנית צמצום" בבניין העירייה, במגמה להעניק דוגמה אישית לכל תושב בעכו, כך שיקפיד בעצמו על חיסכון.
והנה, ב־12 בינואר 1953 יצאו ארבעה פקידי עירייה ברכב מיוחד של העירייה, דרומה לכיוון תל אביב - שם היו אמורים להשתתף בדיון שנגע לעתיד עכו. אלא שבחלוף עשר דקות מצאתם לדרך, התקבלה במזכירות עיריית עכו שיחה מתל אביב ובה נמסר ש"בשל תקלה טכנית בוטל הדיון ויתואם תאריך חדש, ולכן אין לפקידים שלכם סיבה להגיע".
מזכיר עיריית עכו התקשר מייד למשטרת חיפה, ונתן לשוטרים תיאור של המכונית ובה ארבעת הפקידים שנוסעים למעשה לשווא. המשטרה פרשה, מצידה, מחסומים בדרכים עד שאותר הרכב - והוחזר עם ארבעת נוסעיו לעכו. איך אומרים? אחרי הכל, חיסכון הוא חיסכון.
בן־גוריון במלון בטבריה: "התעייפתי מאוד"
בסוף דצמבר 1952 שמעו חברים מפי ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שהוא "עייף מאוד וחייב לצאת לחופשה ממושכת". ואכן, בתחילת ינואר 1953 עברו בן־גוריון ורעייתו פולה (עימו בצילום למעלה) לגור במשך כחודשיים במלון "גלי כנרת" בטבריה, שהיה אהוב עליהם במיוחד. לכל הפניות שקיבל משרי הממשלה בנושאים שונים, הגיב בן־גוריון במילים: "אני בחופשה, תסתדרו לבד". הוא הסכים להשתתף רק בשני דיונים חשובים במיוחד, שהתקיימו במלון. בתום כשישה שבועות חזר בן גוריון לעבודה, אך הודיע שישוב לטבריה בערב פסח המתקרב וימשיך את חופשתו.
הנעלמים / היה בבית
מעצור לדלת
בזמנים ההם, להוציא ימים גשומים במיוחד, חלונות הבתים היו פתוחים בדרך כלל לרווחה. במצב זה, כל משב רוח קל שנכנס לחדר היה מטלטל את הדלתות הדקות ממקומן וגורם להן להיטרק בעוצמה - ואגב כך גם מקפיץ בבהלה את בני הבית. כדי למנוע את התופעה המעצבנת הומצא הפטנט הזה: מעצור שהוצמד לדלת, והופעל בלחיצה של הרגל על ראשו. לחיצה ראשונה גרמה לכך שמעצור ייצמד לרצפה ולא יאפשר לדלת לזוז ממקומה. לחיצה נוספת היתה משחררת את המעצור - ובכך מאפשרת לסגור את הדלת כרגיל.
הצרכנייה / פריטי הנעלה מהעבר
ערדליים
הערדליים (וביחיד: ערדל) היו מגפי גומי גדולים שנלבשו מעל לנעליים הרגילות, לשמירתן מפני בוץ ורטיבות. את הערדליים הביאו לארץ בני העלייה הראשונה והשנייה (שתמיד נהגו לספר "איך שקעתי בבוץ עד הברכיים"), אך ככל שחלפו השנים, ואדמת ישראל הולבשה "שלמת בטון ומלט" - נדרשו הערדליים פחות ופחות. כיום הם משמשים ילדים קטנים שמשכשכים בשלוליות, וכן חקלאים של ההתיישבות העובדת - שעובדים עדיין בבוץ.
