סנדרה שדה ומיכאל מושונוב מיומנים בראיונות לתקשורת. הם יודעים איך להתחמק משאלות קשות, לחייך למצלמה ולדבר יפה על הסרט או על ההצגה התורניים שצריך לקדם. הוא בן 36, היא בת 73, ובחייהם נדמה שהספיקו לענות על כל השאלות האפשריות. אבל איך יתמודדו כשהמראיין שיושב מולם יודע עליהם הכל? זאת אומרת, בסיטואציה שבה יראיינו זה את זה. אמא את בנה, בן את אמו.
כשנפגשו לראיון, התגובה המיידית של שניהם היתה התרגשות. "אף פעם לא עשינו משהו כזה", הודו יחד ושלפו מייד רשימת שאלות שהכינו בבית. אחר כך החזיקו ידיים, ואז לחצנו על הכפתור האדום שבמכשיר ההקלטה.
מיכאל: "אני רוצה להתחיל בלספר לך סיפור שקרה לי לפני כמה ימים. התלבשתי מאחורי הקלעים, באחת ההצגות שאני משתתף בהן, ומתוך חדר ההלבשה שמעתי שיחה בין שני אנשים במסדרון. 'אני לא סובל את אמא שלו... אני לא יכול להסתכל עליה'. ואני לאט־לאט מבין שהם מדברים עלי. אחד אמר: 'אבל במציאות היא לא כמו שהיא בטלוויזיה'. וההוא ענה: 'עדיין אני לא סובל אותה'.
"ואני נורא־נורא נעלבתי, כי זה מתחבר אצלי למקום שאת אמא שלי ולא רק ריקי מ'סברי מרנן'. אמא זה מאוד רגיש. מכל הגברים יוצא צד אחר כשהם מדברים על אמא שלהם, זה הכי אינטימי שיש.
"אבל אני יודע שדברים כאלה מצחיקים אותך, ואת תמיד יודעת לקבל ביקורת ממקום שלא לוקח ללב. אז רציתי לשאול, איך הצלחת במשך כל השנים להתנהל מול זה ולא לקחת ללב?"
סנדרה: "אני רואה בזה מתנה, ואתה יודע - אני עובדת על עצמי כל הזמן ומחבקת כאלו חוויות. אנחנו חיים בתקופה שזה טרנד לשנוא אנשים, לרדת על אנשים ולכתוב מה לא טוב. אני עובדת עם מורה, חנה פילניק, כדי לנטרל תוקפנות ורוע, ולהילחם קרב־רב על הטוב. זה לא מובן מאליו. בגלל זה מאתגר אותי לקרוא טוקבקים".
מיכאל: "כי את לא לוקחת את זה ללב".
סנדרה: "אני כן לוקחת ללב, אבל נולה צ'לטון ז"ל (במאית ומורה נערצת למשחק; נ"ו) לימדה אותי מגיל צעיר שלדעת לעבוד עם ביקורת, זה חשוב יותר מהכישרון. זה הדגל שלי. מישהו תוקף אותי שאני ככה וככה? אני מעכלת, מתמודדת וחושבת איך לתקן את עצמי, כי זה מהלך הכרחי כשחקן ובוודאי כבן אדם".
מיכאל: "מצחיק מה שקורה עם הדמות של ריקי. כל החיים הייתי הבן של מוני. אחר כך נהייתי הבן של סנדרה, ועכשיו אני הבן של ריקי רוזן. בכל מקום שאני מגיע אליו, שואלים אותי אם את במציאות כמו שאת בסדרה, ואני מנסה להסביר שממש לא.
"מצד שני, אני מנסה לחשוב על קווים מקבילים. למשל, שואלים אם את ביקורתית. אני עונה שכן. את אדם ביקורתי, וגם סבתא ז"ל היתה כזו. מצד שני, אף פעם לא הרגשתי שהביקורת שלך קרה ולא נעימה, אלא שהיא נובעת מרצון להשתפר. מה יש בריקי שדומה לך ואיפה את ממש לא?"
סנדרה: "אנחנו דומות בזה שאני לובשת בגדים אלגנטיים ושואפת להיות אישה נאה. אני עובדת על זה בצורה יסודית וחשופה. אני מלבישה את ריקי כמו שאני אוהבת, ואני מתנהגת בסוג של נימוס שאני אוהבת. הדברים שהיא אומרת - זה כבר סיפור אחר".
חרוט האור של מוני
מיכאל: "זה מוביל אותי לשאלה שמאוד רציתי לשאול אותך בתור מישהו שעוקב אחרי הקריירה שלך מאוד באדיקות".
"מתוך ברירת מחדל", ממשיכה אותו סנדרה, ושניהם מתפקעים מצחוק.
מיכאל: "יש משהו מדהים בגישה שלך, כי את מתייחסת בצורה זהה לפסטיגל ול'סברי מרנן' - כמו ל'ריצ'רד השלישי' ול'סיפור משפחתי' בתיאטרון. איך את מצליחה להתייחס להכל באותה רמת כבוד?"
סנדרה: "אתה צריך לראות אותי כשאני עולה על במת הפסטיגל. תמיד באה חמש דקות לפני הזמן, נושמת עמוק, אוספת נתונים. אני באמת עולה לפסטיגל כאילו אני על במת תיאטרון רויאל שייקספיר.
"לקח לי שנים להבין שהרגע מול הקהל הוא האודישן האולטימטיבי. הרגע הזה לא יחזור, והוא התגלמות כל מה שטוב במשחק. להיות טוב יותר מההופעה הקודמת ולראות בפרטנר את השחקן הכי גדול שאי־פעם שיחקתי איתו".
מיכאל: "אז כשאת עומדת מול אגם בוחבוט, זאת אותה גישה כמו מול ליא קניג?"
סנדרה: "לגמרי. זה היתרון שצברתי במקצוע. הרבה פעמים ראיתי דווקא את הלא טוב בשחקן שמולי. זה נעלם כשהבנתי שזאת לא הדרך. נולה אמרה לי, 'את - זה מה שאת עושה מהפרטנר שלך'".
מיכאל: "ולא מפריע לך שבפסטיגל את משחקת עם טיקטוקרים ויוטיוברים, אנשים שלא הגיעו מעולם התיאטרון?"
סנדרה: "היוטיובר עידן תלם הוא הפרטנר הכי טוב שלי. הוא מאוד סקרן לגבי מה זה משחק, מבקש ממני הערות ומשתפר. הוא מתוק.
"התאהבתי שם בכולם, אבל אני לא יכולה לממש, כי מדובר בארבע הופעות ביום וכל הזמן רצים מסצנה לסצנה. אין זמן לפתח יחסים. הפסטיגל הוא תעשייה משוכללת, ולשמוע את הילדים מתרגשים זה מדהים".
מיכאל: "בגיל 70 פתאום קיבלת הכרה ופרסום. איך זה לחוות הצלחה כזו בגיל כזה ולהיות כוכבת ילדים בפסטיגל?"
סנדרה: "הכי כיף בעולם. אתה נהיה שחקן כדי להגיע לכל אחד. אני אסירת תודה, אבל הכל בפרופורציות שונות לעומת הצלחה שקורית בגיל צעיר מאוד ונהיים שיכורים ממנה. אני לא שיכורה".
מיכאל: "עבדת כל השנים בתיאטרון ועשית דרך עם עליות ומורדות. יש לי זיכרונות שאנחנו באים לאסוף אותך מחזרות ואת אומרת 'פיטרו אותי'. והנה, פתאום הגיעה סדרה שהרבה אנשים זלזלו בה".
סנדרה: "זה סוג של נס. זה קרה מעונה לעונה עם משפחת 'סברי מרנן'. לא עלה על דעתי שילדים בני 8 יעריצו את ריקי. זאת הפתעה ומתנה, במיוחד כי עד לפני חמש שנים עוד הייתי רק 'אשתו של'.
"בכוכבות של מוני היה חרוט של אור גדול כבר מגיל צעיר מאוד, וכולנו התחממנו בחרוט האור שלו והיה לנו מאוד נעים שם. לא עלה על דעתי שיום אחד ייפול עלי חרוט משלי".
מיכאל: "אבל גם כשאבא היה באור, עדיין עבדת איתו".
סנדרה: "עבדתי איתו כשחקנית, אבל הייתי ממוקדת במנטליות הישנה שלפיה במה היא מקצוע אחר. עד היום אני זוכרת שכשאבא הלך לשחק ב'זהו זה!' - חשבתי שזה לא מספיק רציני בתור שחקן.
"וכשריצ'רד ברטון עשה קולנוע, אז השייקספירולוגים בלונדון אמרו עליו 'זה הרס אותו כשחקן'. בזמנו לשחק בקולנוע ובטלוויזיה נחשב דרגה נמוכה יותר מבמה. מקצועות פחות נשגבים. כיום השתנו פני הדברים, והתגלשתי לתפקיד משני בסדרה והדמות האנטיפתית של ריקי נהייתה אהובה וגדולה.
"באודישן טוביה (צפיר, נ"ו) כל כך הצחיק אותי, שלא הצלחתי לקרוא את הטקסט. אז חשבתי שייקחו מישהי אחרת לתפקיד".
מיכאל: "באמת חשבת את זה באודישן של 'סברי'?"
סנדרה: "הייתי בטוחה שזה 'לא'. הייתי בהלם כשקיבלתי את התפקיד".
מיכאל: "אנשים לא יודעים, אבל שיחקת ב'מינכן' של סטיבן ספילברג, אבל הסצנה שלך נחתכה ולא נכנסה לסרט".
סנדרה: "ועדיין כשאתה מזכיר לי זה מרגש אותי שהוא בחר בי, גם אם הורידו את הסצנה".
מיכאל: "מבחינתי, ספילברג זה החלום. כשקיבלת את התפקיד - אני התרגשתי. אבל סיפרת לי שכל הזמן ספילברג דיבר איתך רק על גילה אלמגור וכמה הוא אוהב אותה".
סנדרה: "הוא כל הזמן אמר עליה 'That voice, my god, that voice'. אני גם מעריצה את גילה, אנחנו חברות. אני זוכרת שבצילומים הרגשתי כמו בהפקות של סרט שנה ראשונה בעירוני א' - קטן ודחוס. ספילברג היה מקסים, והוריד את הסצנה, שזה גם בסדר".
מיכאל: "ואיך מתמודדים עם זה?"
סנדרה: "יש המון כאב במקצוע ולומדים לחיות עם כאב עצום. ספציפית זה לא כאב לי. הספיק לי שראיתי את ספילברג ושהוא רצה אותי".
נתפס הצוואר בפסטיגל
מיכאל: "את מרגישה שמהפכת מי־טו שיפרה את היחס לשחקנים ולשחקניות בתעשייה?"
סנדרה: "כשנכנסתי בפעם הראשונה לתיאטרון חיפה שמעתי סיפורים על המנהלים הקודמים, החלוצים שהיו בדורות לפנינו, ומתוך אלגנטיות לא נזכיר שמות. סיפרו לי שכשאחת הבנות הדליקה את הבמאי, הוא היה מפסיק את החזרה, לוקח את הבחורה למעלה וכל הקאסט היה מחכה רבע שעה עד שהם היו חוזרים. זאת היתה נורמה.
"חשבתי, 'אלוהים, אני צריכה להתאים את עצמי, ואולי גם אני אזכה שייקחו אותי לרבע שעה למעלה'. הבנתי ש־that's the name of the game. חייתי בתקופות שבהן הטרדות מיניות היו נורמה. אבל בגלל שהגורו שלי היתה אישה, אז אף פעם לא התפתיתי לתת לבנים לעבוד עלי".
מיכאל: "עצם זה שהיה לך את נולה, מורה, במאית ודמות כל כך חזקה, אז..."
סנדרה: "ואמרתי לעצמי, אם היא לא הזמינה אותי לשכב איתה במיטה - זה אומר שזה לא הכרחי. היא היתה כל כך דומיננטית ומרתקת, שהבנתי שהנושא הוא לא סיפור אהבה. אז שמרתי על עצמי, למרות שלפעמים קינאתי בשחקניות שהיו להן רומנים סוערים, למרות שלא באמת הלכתי לשם".
מיכאל: "אז יש שינוי ומודעות עכשיו".
סנדרה: "תודה לאל. כי אני חושבת על נינה, הנכדה שלי, ומה שהיא תצטרך לעבור אם תיכנס למערכת של אמנות, והרי יש סכנה כזאת, אפשר לדבר על נפוטיזם. כשאתה נולד לתוך המיליה - זה מושך אותך. גם על אשתך, שירן, חשבתי שאם היא היתה הבת שלי, היא מזמן היתה שחקנית".
מיכאל: "אני חושב על זה הרבה. להבדיל מאבא, את באת מבית מאוד יצירתי ואמנותי".
סנדרה: "ועם דרישות גדולות מגיל אפס לספק את הסחורה, לעשות הופעות, לתת את הנאמבר, להשמיע את הקול. היו מתארחים אצלנו משפחה או חברים, 'סנדרה, בואי בבקשה, תראי להם מה את יודעת'. רוצה לא רוצה - קדימה, לעבודה. בתור ילדה ברומניה אמא שלי דחפה אותי לשחק".
מיכאל: "גדלת שם עד גיל 15".
סנדרה: "הייתי בחוג למשחק, השתתפתי בתסכיתי רדיו ובתוכנית טלוויזיה".
מיכאל: "ומשם הגעת לישראל, למעברה. תמיד תיארת לי את זה כחוויה כיפית, אבל בתכלס עברת הרבה שינויים בגיל רגיש. הייתם ברומניה, היו לכם חיים, כבר התחלת לשחק. קראו לך 'יהודייה מסריחה' בבית הספר, ופתאום את עוברת לפה. למעברה. איך הצלחת?"
סנדרה: "כי עד היום אני חוגגת את ההרגשה שבישראל אף אחד לא יקרא לי יהודייה מסריחה".
מיכאל: "ההרגשה של להיות פה כולם יחד, למרות הפערים והמריבות בכבישים?"
סנדרה: "למרות סמוטריץ' ולמרות הכל. ההרגשה שזאת מדינה שלך. כשאת נולדת ארבע שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, התחושה הזו היא כמו אוויר לנשימה. המלחמה ההיא מרחפת מעלי באובססיביות עד היום.
"אני חייבת לספר משהו. נתפס לי הצוואר בגלל ההופעות בפסטיגל עם הכתר וכל החשיבות העצמית. אז לפני כמה ימים יצאתי מהאמבטיה עירומה, בקושי זזה, ומוני רואה אותי ככה ואומר לי, 'את נראית כמו בדרך למקלחות'".
מיכאל: "זה טוב שאפשר לצחוק. הצחוק מבריא את הכאב. כילד אני זוכר שבכל יום שואה הקפדת שנראה את הסרטים ונחווה את הזיכרון".
סנדרה: "אני קראתי באובססיביות. יהודי שנולד מייד אחרי השואה לומד מי הלך ומי לא, ואיך אספו את תפוחי האדמה. אין פרט שאתה מחסיר. אני חושבת על הנכדים שלי שגדלים בברלין, הם עוד לא מכירים את ההיסטוריה.
"אני דור שני קלאסי, וזה רודף אותי בעוצמות. והם חיים בברלין, בגלל קריירות נפלאות של ההורים - הבת שלי והחתן שלי. והם בכיתה א' והולכים לבית ספר גרמני בתום לב. ואני רק חושבת, מתי יהיה הרגע שהם ילמדו ויבינו?
"אח שלי גבי (שדה, זמר טנור מוערך, נ"ו) עשה קריירה מפוארת בגרמניה בתור זמר אופרה. היינו נוסעים לבקר אותו בעיר, רואים את ההרס של המלחמה ברחובות, וממשיכים לבית האופרה ורואים את גבי מופיע שם. האמנות מנצחת והחיים גדולים מהכל. זה ניצחון על השואה.
"לכן, כשאלמה אחותך עברה לדיסלדורף, כזמרת אופרה בעצמה, כבר היה לי קל יותר. ועדיין, אלמה לא הסכימה לקנות לבית שום רהיט ישן. הכל מאיקאה. היא אמרה לי, 'אי אפשר לדעת אצל מי זה היה קודם'".
התקף חרדה ברחוב
סנדרה: "עכשיו תורי לשאול שאלות. אתה בן אדם כל כך צנוע, למרות שיש לך שני פרסי אופיר. לאבא יש רק אחד ולי אין אף אחד. אתה עשית, ועדיין עושה, דברים מדהימים בצניעות נדירה ושורד את ההורים שלך. ויחד עם זה, מצאת את הקול שלך ואת הדרך שלך".
מיכאל: "זה כי היתה לי היכרות אמיתית עם המקצוע, ולא התייחסתי אליו כמשהו נוצץ וזוהר. הרגעים הגבוהים הם הרגעים שאני הכי פוחד מהם. זה כמו להיות למעלה בגלגל ענק - יש כאלה שנורא אוהבים להיות שם, אבל בשבילי זה הרגע הכי מפחיד.
"החוויה שלנו בפסטיבל קאן ב־2007 מתארת את זה הכי טוב. אני ואבא שיחקנו בסרטים שונים. הוא בסרט אמריקני, 'הלילה הוא שלנו', ואני ב'תהלים' של רפאל נג'ארי, שזה בעצם התפקיד הראשון שלי. הייתי מאוד צעיר, וזה איזשהו שיא, אבל הדבר היחיד שאני זוכר משם הוא השוד. שדדו אותנו.
"הזמינו אותנו לארוחת ערב עם רומן פולנסקי, ואתם אמרתם, 'כן, תלך'. ושם לא מכניסים אותך לשום מקום אם אתה לא לובש חליפה. אז עצרנו את האוטו באמצע היום ברחוב כדי לקנות, והגיעה חבורת שודדים רעולי פנים על אופנועים משני צידי האוטו. הם לקחו לך את התיק, ואת משכת".
סנדרה: "אמרתי, 'לא נותנת את התיק, זה תיק חדש שקניתי עכשיו'. נאבקתי איתו ממש. במשטרה אמרו שעשיתי טעות איומה כשהתנגדתי".
מיכאל: "עברנו שוד מאוד קיצוני, ולחוות את זה כבחור צעיר עם ההורים זה מאוד פגיע. אין יותר ירידה לקרקע מזה. המעבר בין השטיח האדום לבין אני מחכה בתור כדי להיכנס לסרט של מישהו אחר כל כך מהיר, שזה לא נעים. אני נאחז בקרקע הזאת כדי לשרוד במקצוע. ידעתי שזה מקצוע מורכב, הרבה בגללך".
סנדרה: "היו לי חוויות קשות ביותר מהמקצוע. הייתי חוזרת הביתה בוכה".
מיכאל: "ההיכרות מהבית היתה היתרון הגדול שלי. יכולתי להתכונן".
סנדרה: "קראתי ראיון עם ג'יימי לי קרטיס, שאמרה שאין יום שבו לא מזכירים לה שהיא הבת של טוני קרטיס וג'נט לי".
מיכאל: "אצלי תמיד זה הדבר הראשון שאומרים לי, ואני חי עם זה בקבלה. זה מאתגר כשזה מגיע לבמה, כי שם אני רוצה להיות הדמות. ותמיד כשאני עולה לבמה, ולא משנה איזו הצגה זו, אני שומע לחישות: 'הנה הבן של סנדרה ומוני'. אני סוחב את זה לטוב ולרע.
"זה לא פשוט. אני חי בצל, אבל בחרתי במקצוע כי אני אוהב אותו. אני זוכר רגע בעבר שלא רציתי את זה".
סנדרה: "היה לך משבר גדול בחיים".
מיכאל: "עוד לפני המשבר. כשהצטלמתי לפרסומת נגד אלימות - הופנתה כלפיי הרבה אלימות. I’ve Been bullied בגלל הפרסומת הזאת בכמה סיטואציות. אני ער למציאות של המקצוע. העניין הוא שהמקצוע משך אותי מכיוונים שונים. החלום שלי היה להיות במאי קולנוע".
סנדרה: "עדיין זה החלום שלי שתהיה".
מיכאל: "כי אני נורא אוהב קולנוע. אמנם גדלתי על במות ועל סט צילומים, הייתי מבקר אתכם הרבה, אבל הרגעים שהשפיעו עלי באמת הם לאו דווקא משם.
"לדוגמה, אחד הרגעים שגרמו לי להתאהב בתיאטרון היה כשבבית הספר לקחו אותנו לראות את 'משרתם של שני אדונים' עם שמואל וילוז'ני, וזה השפיע עלי מאוד. או כשהלכתי עם אבא לראות את הסרט 'מי הפליל את רוג'ר ראביט', ועד היום אני זוכר שיצאתי משם ואמרתי, 'אני רוצה להיות בקולנוע'.
"חוץ מזה, תמיד ראיתי כמה אבא שלי נהנה מהמקצוע. זה המקום היחיד שבו הוא בחופש. אבא מעולם לא נסע לטיולים כיפיים בחו"ל. אתם לא טסים לנופש, רק לבקר את אחותי או לעבוד".
סנדרה: "אנחנו לא יוצאים לבלות. רק עובדים".
מיכאל: "העבודה בשבילכם היא חופש. עכשיו, כשאני עובד עם אבא בהצגה 'הקומיקאים', אני רואה כמה הוא נהנה ופורח בעבודה".
סנדרה: "בניגוד אלי, שאני מדברת על הניתוחים הפלסטיים ועל הטיפולים, ונמשכת לחשיפה אישית - אתה לא. אתה שומר בפנים את הסודות שלך על החיים הפרטיים. לא מדבר בתקשורת על משברים שעברת, וגם לא אוהב שאני מדברת על זה.
"יש לי זיכרון שלך כנער, שעדיין לא היה יום אחד בתיכון, הולך בשדרה מתחת לבית שלנו ושני חברים שלך מחזיקים אותך כדי שלא תיפול, כי היה לך התקף חרדה. ואני רואה את זה מהמרפסת ואומרת לעצמי, 'אלוהים, זה הבן שלי שם שלא יכול ללכת'. אני מכבדת אותך על זה שאתה שומר בפנים, בניגוד אלי, שתמיד שופכת הכל החוצה, אבל כשאתה לא משתמש בחולשות ובבעיות הפרטיות שלך בראיונות לתקשורת - אז אתה משלם מחיר".
מיכאל: "נכון, היו לי תקופות קשות מאוד בחיים".
סנדרה: "הן היו תקופות מוגדרות".
מיכאל: "את עונה או אני? בתקופה ההיא, סביב גיל 16, חוויתי משבר שרק היום אני מבין כמה עמוק ואפל וקשה הוא היה. הרבה דברים שקשורים בכל מה שדיברנו. אני לא אוהב להאשים את ההורים, האצבע המאשימה הזאת נראית כמו פתרון קל מדי של פסיכולוגים.
"מבחינתי, אחותי אלמה היא מושא הערצתי, כי היא חלוצה שהלכה קדימה. ואני תמיד הלכתי אחריה. לכן כשלא קיבלו אותי לתלמה ילין, בגלל הייחוס המשפחתי דרך אגב, זה סדק אצלי משהו.
"כעבור כמה שנים, כשהייתי בתוך הדיכאון, חבר שלמד שם הזמין אותי לשחק בסרט קצר. זאת היתה הפעם הראשונה שבה מצאתי דרך לבטא את עצמי יצירתית. גיליתי שזה מרפא את הנפש. יכולתי להשתחרר בתוך הדמות, וככה עזרתי לעצמי. זאת היתה נקודת מפנה שאחריה התחלתי לרצות גם להיות שחקן, לא רק במאי קולנוע. היו שני מסלולים שיכולתי לבחור, והסרט הקצר ההוא גרם לי לפנות שמאלה".
סנדרה: "תודה לאל".
מיכאל: "אני לא אוהב לדבר על הרבה דברים אישיים, כי אני אוהב לשמור את הפרטי לעצמי, אבל מזל שיש לנו אותך, שלפחות יהיה קצת עניין במשפחה".
"אני תמיד אומרת כן"
סנדרה: "בוא נדבר על 'אמריקה', הסרט שאתה משחק בו, שעולה לאקרנים בסוף השבוע".
מיכאל: "לפני כמה שנים שיחקת בסרט 'האופה מברלין', של הבמאי אופיר ראול גרייצר, שביים גם את 'אמריקה', וסיפרת איך למרות ששיחקת בסצנות בודדות - את בכית והתרגשת בהקרנת הבכורה. מעולם לא שמעתי אותך מדברת ככה על אף במאי, ונורא סקרן אותי האיש הזה".
סנדרה: "הפתיעה אותי היד האצילית של ראול. אסתטיות גדולה יש שם. הוא לא התאים את עצמו לקצב המטורף, אלא לקח את הזכות לצאת למסע עמוק וחודר. זה מראה על כוח פנימי עצום ועל זהות מוגדרת מאוד של במאי גדול".
מיכאל: "ואז קרה הדבר הבא: אני מקבל טלפון מפרי כפרי ז"ל, שהיתה הסוכנת שלי ושל ההורים, והיא אומרת, 'אופיר ראול גרייצר רוצה לפגוש אותך'. 'אמריקה' זה סרט על חברות - מאמן שחייה שהיגר לארה"ב חוזר ארצה ומחדש קשר עם חבר ילדות וארוסתו. המפגש הזה מוביל לסדרת אירועים שמשנה את חייהם".
סנדרה, ממלמלת בקול חנוק: "בא לי לבכות. פרי כפרי היתה חברה טובה, ואני מתגעגעת אליה".
מיכאל: "כשנפגשתי עם אופיר הרגשתי התקף חרדה קל. שתיתי יותר מדי קפה ובאתי לחוץ. רציתי לעבוד איתו ולא רציתי לפשל. בהתחלה נבחנתי על שתי הדמויות. התרגשתי שהוא ליהק גם את אבא, ושאבא בכלל הסכים להשתתף, כי אבא רוב הזמן אומר 'לא'. גם לתפקידים מאוד טובים".
סנדרה: "אני אומרת 'כן' לפני שאני יודעת מה זה".
מיכאל: "אז אבא אומר 'לא', הוא מאוד בררן. לכן הפתיע אותי שהוא לקח חלק בסרט - גם בגלל שאת אהבת לעבוד עם הבמאי, גם בגלל שהוא אהב את התסריט, וגם - ככה אני רוצה לחשוב - כי הוא חשב שיהיה נחמד שתהיה לנו סצנה או שתיים יחד".
סנדרה: "איך היו הצילומים עם אבא?"
מיכאל: "כבר ביום הראשון על הסט צילמנו את הסצנה שלי עם אבא. חשבתי, מה יקרה אם ישפטו אותי לפי הסצנה הזאת? אבל קרה משהו קסום. הבמאי העמיד את המצלמה רחוק ונתן לנו לרוץ כמה פעמים, וזה הרגיש מאוד אינטימי. זה ייכנס להיילייטס של חיי.
"בשנים האחרונות אני ואבא עובדים הרבה יחד. השתתפנו בסרט 'חומוס FULL טריילר', במחזה 'הקומיקאים' וב'אמריקה', אז כבר יש לנו טרילוגיה. זה נחמד".
סנדרה: "ואתה בסדר עם זה?"
מיכאל: "אני כל הזמן מתלבט בשאלה. גם לפני הראיון הזה אמרתי, 'הנה, עוד פעם אני בא עם אמא'. אבל האגו שלי לא שואף להיות לבד על במה. לכן, כשאני יכול לחלוק את הבמה עם ההורים שלי, למרות שברור שאנשים יגידו כך וכך, מבחינתי זה עדיין זמן איכות. אני ואת לא שיחקנו יחד, ואני חושב שזה יכול להיות נהדר".
סנדרה: "עכשיו קיבלת הצעה להצטרף למחזה שאני עומדת לשחק בו. תפקיד מקסים של הבן, ורק שלושה שחקנים בהצגה, וסירבת".
מיכאל: "אני רוצה שנעשה דברים יחד, למרות שאני הכי אוהב שאת בתפקיד אמא שלי בחיים. תמיד אהבתי לעבוד עם חברים ואנשים שאני אוהב. וגם, תמיד משכה אותי הקריירה של אבא, כי אני חושב שהוא באמת עבר הכל - היו לו פרטנר, תיאטרון, קולנוע, הוא ביים הצגות. עשה הכל".
סנדרה: "הוא לא עשה ראפ כמוך".
מיכאל: "הוא עשה גם ראפ, דרך אגב".
סנדרה: "בתור בדיחה".
מיכאל: "לא בתור בדיחה".
סנדרה: "לא היתה לו להקה אף פעם, הוא לא היה מוזיקאי - אתה מוזיקאי".
מיכאל: "הוא ו'זהו זה!' הם להקת הבנים הכי מצליחה בישראל. אבל נכון, מוזיקה היתה דרך לבטא את עצמי בכיוון אחר מההורים; עד שיום אחד אבא בא ואמר לי, 'אני הולך הערב להופיע עם מירו וחמי ב'חלוצי החלל' (הרכב היפ הופ, נ"ו).
"אני הייתי חלק מ'כהן@מושון', והשנה התחלתי דרך חדשה עם עומר ג'ו נווה בהרכב 'קריסטלים'. הוצאנו בחודש שעבר סינגל ראשון. היה לי חשוב למצוא מקום אישי להתבטא, והמוזיקה אפשרה את זה.
"אני זוכר שבבית הישן היה לנו טייפ וכמה קסטות - הביטלס, מייקל ג'קסון וסנופ דוג. אלה הדברים שעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי. חינכתם אותי לא לשמוע רק מוזיקה אחת, שמענו את כל הסגנונות. אפילו אופרה, מתוקף זה שהייתי צריך לשבת לראות אופרה של גבי או אלמה. מי השחקניות שהכי השפיעו עלייך?"
סנדרה: "היו הרבה, אבל אם ניקח לדוגמה שחקנית כמו ג'יין פונדה - ראיתי אותה בסרטים טובים ובפחות טובים, וזאת היתה הנחמה".
מיכאל: "אני מרגיש אותו דבר לגבי לאונרדו דיקפריו, ולכן אני כל כך מעריך אותו. יש סרטים שהוא ממש לא טוב בהם, וסרטים שהוא הכי טוב שיש אי־פעם".
סנדרה: "לפעמים אתה נדלק על שחקן, ואז רואה שהוא כמוך - גם הוא לא יודע. זה נותן תקווה שבאמנות אתה יכול היום להיכשל, ומחר יהיה לך עוד צ'אנס".
"אני החוליה המקשרת"
סנדרה: "לסיום, לא אשאל על נכדים, כי אני משתדלת לא להיות ריקי רוזן, אבל רציתי לומר שיש משהו בנישואים שלך עם שירן שמשפיע לטובה על הנישואים שלי ושל מוני.
"ההורים שלי התחתנו והתגרשו שש פעמים, אבל אתה אמרת לי פעם, 'אני מתייחס לנישואים כאל משהו קדוש'. ואכן, ככה אתה מתייחס לנישואים שלך, ויש לך פרטנרית הכי מקסימה שאפשר לדמיין. אז למדתי ממך ואמרתי לעצמי, אולי אנסה גם להתייחס לזה כמשהו קדוש, וזה שידרג את מערכת הנישואים שלי עם אבא, ואני מקווה שאתה רואה את זה".
מיכאל: "איזה כיף לשמוע. כל יום שישי אני ושירן אצל ההורים שלה, ובשבתות אצלכם, וזה מעניין לראות את השוני. נורא מעניין אצלנו העניין התקשורתי, אני תמיד החוליה המקשרת. את אומרת משהו שאבא לא הבין, אני מסביר לו, ואז אני אומר לשירן. כמו טלפון שבור. זאת התמסרות מעניינת מאוד".
סנדרה: "כי אנחנו זקנים מאוד".
מיכאל: "ויש לנו את הכלב לוק, שהכי בעולם אוהב אותך".
סנדרה: "לוק הוא הטרום־נכד".
מיכאל: "אני מאוד רוצה להיות אבא כבר".
סנדרה: "כשאני אומרת לכם, 'אני אוציא את לוק', אתה אומר, 'לא, את כבר לא יכולה להוציא אותו - הוא חזק מדי בשבילך'. ואני תמיד חושבת, מה יהיה כשיבואו הנכדים? אם אתם לא נותנים לי להוציא את הכלב, אני אצטרך בייביסיטר מתי שהם יגיעו".
מיכאל: "אמא, אני מאוד אוהב אותך וגאה בך. בחברה שלנו יש צפייה מנשים, בטח מאמא, גם לעבוד וגם להכין אוכל, ועשית הכל בשבילי".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו