בדקה ה־36 של משחק שמינית גמר המונדיאל מול דרום קוריאה - כשחלום גביע העולם של ברזיל עוד היה בחיים ונראה היה שדבר לא יעצור את הסלסאו - העלה לוקאס פאקטה את הנבחרת הצהובה ליתרון 0:4 בבעיטת וולה מרהיבה. באותן דקות, כפי שהיטיב להגדיר הפרשן של "כאן 11" מוטי איווניר, "ברזיל לא שיחקה כדורגל, אלא רקדה סמבה על הדשא". על הבישול לפאקטה, שמשחק בווסטהאם יונייטד מהפרמייר ליג, היה חתום ויניסיוס ג'וניור, כוכב ריאל מדריד; אבל השער הזה היה כולו תוצרת אקדמיית הנוער של מועדון פלמנגו מריו דה ז'נירו, שגידלה את שני הכוכבים הללו, ורבים אחרים.
פלמנגו, שמשחקת בליגה הברזילאית הרחוקה, מעט פחות מוכרת בישראל, אבל לפחות מבחינה אחת מדובר במועדון הכדורגל הגדול ביותר בעולם: על פי כל סקרי האוהדים שנערכים בברזיל, פלמנגו היא הקבוצה האהודה ביותר במדינה. הסקר האחרון, שנערך ב־2020, קבע כי יותר מ־40 מיליון ברזילאים מכל רחבי המדינה הענקית, המונה 220 מיליון בני אדם, מזדהים כאוהדי פלמנגו - יותר מכל מועדון ספורט אחר בעולם, כולל מועדוני פאר אירופיים כמו ברצלונה, ריאל מדריד, ליברפול או מנצ'סטר יונייטד.
פלמנגו, כאמור, היא גם אחד מ"מפעלי הכוכבים" הגדולים בעולם. האקדמיה של המועדון מאתרת ומכשירה נערים מתוך כוונה מוצהרת למכור אותם בבוא העת ברווח עצום. המשימה קשה: רק 3% מבין הילדים שעוברים את הסינון הראשוני ומתקבלים לקבוצות של פלמנגו בגילי 7 עד 10, יהפכו בסופו של דבר למקצועיים. כוכבי־על כמו ויניסיוס ופאקטה, או אגדות עבר כמו רונאלדיניו, זיקו, בבטו, חוליו סזאר, דז'למיניה, אלדאיר ורבים אחרים שלמדו כאן, יימכרו בשלב מסוים למועדונים הגדולים של אירופה - לעיתים אחרי ששיחקו בקבוצה הבוגרת של פלמנגו, ולעיתים עוד קודם - תמורת סכומי עתק, שמגיעים לעשרות מיליוני יורו. שחקני הדרג השני יעבירו את הקריירה שלהם בקבוצה הבוגרת של פלמנגו, אלופת דרום אמריקה הנוכחית, שהיתה יכולה להשתלב בקלות באחת מהליגות הבכירות של אירופה; ושחקני הדרג השלישי יימכרו למועדונים קטנים יותר בחו"ל, בליגות באירופה, ברוסיה, בסין או אפילו בישראל.
משחקים ביום, לומדים בערב
כשיצאתי ממכונית האובר שלקחה אותי לאקדמיה של פלמנגו בקצה המערבי של ריו, כשעה נסיעה ממרכז העיר, קיבלה את פניי חבורה של מאבטחים גדולי גוף שעמדו על המשמר בכניסה למתקן. המתחם כולו, שמשמש גם את הקבוצה הבוגרת של המועדון, ממוקם בשכונת וארגם גרנדה ומוקף בחומות גבוהות שעליהן גדרות תיל.
"אנחנו לא רוצים שמרגלים מקבוצות יריבות יצלמו את האימונים של הקבוצה הבוגרת שלנו", הסביר לי לאון למי, המנהל הלוגיסטי של המתקן. ייתכן שזה חלק מההסבר, אך הרושם שמתקבל הוא שהמתחם המפואר נועד גם לבודד את הילדים והנערים שמתאמנים בו מהמציאות הקשה השוררת מחוץ לחומות.
בפנים, המתקן המשתרע על שטח עצום נראה כגן עדן טרופי: מדשאות ירוקות, נוף של גבעות המכוסות ביער גשם. בין כל אלה - בניינים חדשים ומצוחצחים ושמונה מגרשי אימונים מטופחים, חמישה מדשא טבעי ובגודל מלא ועוד שלושה מגרשים סינתטיים, מעט קטנים יותר. אף שזו שעת צהריים באמצע יום לימודים, עשרות ילדים ונערים מתרוצצים על המגרשים ומפליאים בביצועים עם הכדור.
"הם לא מפסידים לימודים", מבהיר לי תיאגו, מנהל אקדמיית הנוער של פלמנגו ובעצמו שחקן כדורגל מקצועי לשעבר, ששיחק בליגות של רוסיה ואזרבייג'ן. "אנחנו מקפידים מאוד שהנערים ילמדו, כי רובם לא יהפכו לשחקנים מקצועיים. את שעות הבוקר והצהריים הם מבלים באימונים, בתרגילי כושר, בטיפולים ובהרצאות טקטיות, ואחר הצהריים הם הולכים לבית הספר" (בית ספר ערב היא שיטה נהוגה בברזיל, ת"מ).
התדמית הרומנטית של הכדורגל הברזילאי מציירת תמונה של שחקנים שצמחו בסמטאות הפאבלות, בשעות ארוכות של משחקים שכונתיים על מגרשי עפר. זה עדיין נכון במידת מה, אבל זה רק החלק הראשון בתמונה מורכבת בהרבה: הסיור באקדמיה של פלמנגו חשף בפנינו מנגנון משומן ומקצועי שלא היה מבייש אף מועדון פאר באירופה, כמו באיירן מינכן או ברצלונה, שגם הם מנהלים אקדמיות מפוארות לכדורגל, ובוודאי - מועדונים בארץ יכולים רק להתקנא בה. "יש לי יותר מ־100 עובדים", משיב תיאגו לשאלתי כשאנו מסיירים בין המשרדים והחדרים השונים. "מאמנים, סקאוטים, עורכי וידאו, אנליסטים, אנשי צוות רפואי, תזונאים, פסיכולוגית שמלווה את הנערים, מעסים, אנשי מינהלה ולוגיסטיקה ועוד".
כל אנשי הצוות לבושים בחולצות האדומות־שחורות של פלמנגו, וכשאנו נכנסים בהפתעה לחדרים השונים - למשל זה של האנליסטים, או של עורכי הווידאו - כולם שקועים בעבודה מול המסכים. מתברר שהמציאות שהופכת ילדים עניים לכוכבים שזוכים במונדיאל, כרוכה באינספור שעות עבודת נמלים של עשרות אנשי מקצוע - וכמובן של הילדים עצמם. היא רחוקה מאוד מהדימוי המערבי הרומנטי - ויש להודות, המתנשא מעט - של הברזילאים, שלא אוהבים לעבוד ומטפחים את הכישרון האגדי שלהם לכדורגל רק באמצעות משחקים בשכונה.
גם טיפולי שיניים ומספרה
כשאני מציץ לאחד החדרים, אני מבחין בכיסא של רופא שיניים ובמכשור רפואי.
"כן, זו מרפאת שיניים, וזה רופא השיניים של המועדון", מציג לי תיאגו גבר חייכן, שבדיוק עסוק במילוי טפסים רפואיים. "רבים מהנערים אצלנו באים מרקע כלכלי קשה, ואין להם כסף לטפל בשיניים שלהם, אז אנחנו מספקים להם טיפולים על חשבוננו, כאן במועדון". מרפאת השיניים היא רק קצה הקרחון של המעטפת שמספקת האקדמיה של פלמנגו לכישרונות הצעירים - הכל כדי שיוכלו להתמקד רק בכדורגל, ללא הסחות דעת.
"יש לנו 12 סקאוטים שמאתרים עבורנו את הכישרונות", מסביר תיאגו כיצד מתנהל התהליך, "שישה מסתובבים בשכונות של ריו דה ז'נירו, עוד שניים בסאו פאולו (העיר הגדולה ביותר בברזיל, ת"מ), וארבעה נוספים בערים שונות ברחבי המדינה".
כל אחד יכול להיבחן?
"כן. המבחנים הראשוניים פתוחים באופן עקרוני לכולם, אבל רק 15%-10% מהילדים עוברים אותם בהצלחה ומתקבלים לאקדמיה. כשילד שאינו מהאזור מתקבל לאקדמיה, אנו מעבירים את כל המשפחה שלו לריו ומספקים לה דיור. בעבר הילדים היו מתגוררים כאן באקדמיה, אבל היום אנו מאמינים שיותר נכון לאפשר להם להמשיך להתגורר עם המשפחה". במהלך הסיור לוקח אותי תיאגו גם לחדרי השינה המטופחים והנקיים שבהם התגוררו בעבר הילדים.
"כיום אנחנו משתמשים בהם רק במקרים מיוחדים, כמו ערב משחק חשוב, כשאנו רוצים שכולם יהיו יחד במועדון ללא הסחות דעת", הוא מסביר.
אחת הסיבות לכך שהילדים כבר לא ישנים באקדמיה היא השריפה הטרגית שאירעה במקום בפברואר 2019, שגבתה את חייהם של עשרה נערים בני 14 עד 17. חקירה גילתה כי כשל במערכת מיזוג האוויר גרם להתפרצות האש לפנות בוקר, והתקלה הסתיימה באסון נורא. השריפה נחשבת עד היום אירוע טראומטי במיוחד בפלמנגו, ונשיא המועדון רודולפו לאנדים הגדיר אותה בזמנו "הטרגדיה הנוראה ביותר שחווה המועדון ב־123 שנות קיומו". לאחר השריפה הוכרזו שלושה ימי אבל במדינת ריו דה ז'נירו.
אבל גם אם הנערים לא ישנים באקדמיה, הם עדיין מבלים בה את רוב זמנם, והיא מאובזרת בהתאם. חוץ ממתקני האימונים, חדרי הטיפולים המפוארים וחדרי הכושר, יש במקום גם מועדון לשעות הפנאי, חדר אוכל שמספק ארוחות בהתאם לתפריט מוקפד שנקבע על ידי התזונאים של המועדון, וחדרים להכנת שיעורי בית.
מהי תדירות האימונים?
"בגילי 7 עד 10 העניינים עדיין רגועים יחסית, והילדים מתאמנים כמה פעמים בשבוע ומשלבים לסירוגין אימוני כדורגל רגילים עם אימוני כדורגל באולמות (Futsal)", אומר תיאגו. "בגיל 14 הקצב עולה, והאימונים הופכים ליומיומיים". החל מגיל זה גם מעניקה פלמנגו תמיכה כלכלית לשחקנים באקדמיה, שמוחתמים על חוזה חצי־מקצועי.
הנערים ששורדים את הניפויים התכופים, ועודם משתייכים לאקדמיה בגיל 16, מוחתמים על חוזה מקצועי ומתחילים לקבל משכורת - אף על פי שגם בגיל הזה מחציתם לא יגיעו לקריירה מקצועית. זוהי דרכו של פלמנגו להביע בהם אמון בשלב קריטי להתפתחותם המקצועית, וגם להעביר מסר שלפיו המועדון תומך בכולם, ולא רק במי שיהפכו לכוכבי־על.
כאמור, עוד לפני שמתחילים לטפח את כוכבי העתיד במתחם המפואר של האקדמיה, צריך לאתר אותם ברחובות ובפאבלות של ריו. "יש לנו פרויקט משותף עם העירייה בשם Campo Dos Sonhos ("תחום החלומות"), שבמסגרתו אנו מגיעים ליותר מ־40 קהילות (הכינוי התקין־פוליטית לפאבלות, ת"מ) ברחבי ריו. זו התחנה הראשונה שבה אנו מאתרים רבים מהשחקנים שלנו".
לאורך כל הביקור באקדמיה מלווה אותנו מתיאוס גימראייס לוקאס בן ה־17, המתורגמן. "הוריי נולדו בברזיל והיגרו לארה"ב, ואני גדלתי בניוארק, ניו ג'רזי", הוא אומר לי. תיאגו מספר כיצד איתרו את מתיאוס באמצעות אחד ממאגרי המידע על כדורגלנים צעירים שהמועדון מנוי עליהם.
"צפינו בסרטון שלו והחלטנו להביא אותו למבחנים. הוא הרשים אותנו מאוד, ובו־במקום החתמנו אותו על חוזה". מתיאוס נפרד מהוריו ומהחברים האמריקנים שאיתם גדל, ועבר לצד השני של העולם, מרחק של כמעט 8,000 קילומטרים מהבית, כדי להתגורר עם סבתו בריו דה ז'נירו ולהצטרף לאקדמיה של פלמנגו. הוא עושה רושם בוגר יחסית לגילו, רחוק מאוד מהדימוי קל הדעת שדבק לעיתים בכדורגלנים צעירים. לדבריו, העובדה שהוא שולט בפורטוגזית ומגיע ממשפחה ברזילאית סייעה מאוד לקליטתו המהירה.
"עדיין לא בטוח שאגיע לבוגרים, אבל אני חושב שיש לי סיכוי. אני משחק כקיצוני וכחלוץ, ולאחרונה התאפשר לי להתאמן פעמיים עם הקבוצה הבוגרת של המועדון. זה היה קצת מלחיץ בדקות הראשונות, הקצב מאוד אינטנסיבי. אבל אחרי שהלחץ הראשוני עבר הצלחתי להשתלב, ואפילו כבשתי שני שערים". כמו כל שחקני האקדמיה בגילו, מתיאוס כבר חתום על חוזה מקצועי. "יש לנו ציפיות גדולות ממנו", אומר לי תיאגו.
עם הילדים הצעירים יותר באקדמיה לא מרשים לנו לדבר. חלקם מגיעים מרקע לא פשוט, ובמועדון עושים מאמצים גדולים כדי להגן עליהם. תיאגו שואל אם ארצה לבקר גם בקומפלקס של הקבוצה הבוגרת, שמצוי באותו מתחם במרחק כמה עשרות מטרים. "שם אסור לצלם", הוא מתריע מראש, "הכל סודי, ואנחנו לא רוצים לתת ליריבות שלנו שום מידע".
הדבר הבולט ביותר בקומפלקס של הקבוצה הבוגרת הוא שכמעט כל המתקנים בו זהים, פחות או יותר, לאלה של אקדמיית הנוער. במילים אחרות, מהילדים לא נחסך דבר: החל מחדרי הלבשה מצוחצחים, ועד לבריכות חמות וקרות לטיפולים אחרי האימונים המתישים. פה ושם, באופן בלתי נמנע, נהנים הבוגרים מכמה הטבות ייחודיות.
למשל, בחדר המנוחה אני מבחין שנוסף על שולחנות הפינג־פונג והביליארד, הספות והטלוויזיה הענקית, יש שני כיסאות מקצועיים של מספרה מול מראות וציוד ספרות. "השחקנים אוהבים לעשות דברים משוגעים עם השיער שלהם, אז כדי שיהיה להם נוח - הבאנו את המספרה לכאן", מסביר תיאגו.
לדבריו, שגרת היום של שחקני הקבוצה הבוגרת מתנהלת במתחם האימונים: "הם לא יכולים לקום מאוחר ולבלות כל היום. הם מגיעים לכאן בבוקר, מתאמנים, עוברים טיפולים, אוכלים צהריים במועדון, שומעים הרצאות טקטיות וכדומה. יש להם יום עבודה של ממש שמסתיים אחרי הצהריים, ורק אחריו הם נהנים מזמן חופשי. כמו כן, בערבים שלפני משחקי הבית של המועדון כולם מתכנסים כאן וישנים במתחם, כדי לשמור על פוקוס לקראת המשחק".
הנבחרת משחקת? המדינה מושבתת
בזמן הביקור שלנו בברזיל המונדיאל בקטאר היה עדיין בעיצומו, והליגה הברזילאית כולה הושבתה. שחקני הקבוצה הבוגרת של פלמנגו לא נמצאים במתחם - הם בחופש, למעט הקשר אברטון ריבריו והחלוץ פדרו, שנמצאים עם סגל נבחרת ברזיל בדוחא. בימים שבהם הנבחרת שיחקה במונדיאל - החנויות, המשרדים ובתי הספר נסגרו מוקדם, ומרכזי הערים התרוקנו לקראת שריקת הפתיחה. במדינת ענק בת כ־220 מיליון תושבים, המשוסעת בין ימין לשמאל, בין לבנים לשחורים ולמולאטים ובין עשירים לעניים - הנבחרת הלאומית מאחדת את כולם.
נבחרת ישראל, כרגיל, שוב צפתה במונדיאל רק בטלוויזיה. נכון, אנחנו מדינה קטנה עם פחות מ־10 מיליון תושבים, אבל קרואטיה קטנה מאיתנו, וכך גם וויילס, ושתיהן הגיעו למונדיאל. שלא לדבר על נבחרות רבות אחרות שמצליחות להעפיל מפעם לפעם לטורנירים גדולים, כמו נורבגיה ואפילו איסלנד.
מה למדנו מהביקור באקדמיה של פלמנגו? שבכדורגל, כמו בחיים האמיתיים, אין קסמים. הברזילאים בוודאי מוכשרים, וניחנים בתשוקה יוצאת דופן למשחק, אבל החומרים הללו לבדם לא מייצרים אלופי עולם. בספורט שכבר מזמן הפך לעסק ומתנהל בכלים מדעיים, כוכבים גדולים כמו פלה או מרדונה כבר לא צומחים במגרשי עפר בשכונות, אלא במעבדות כדורגל שמתנהלות כמו גיבוש מתמשך לסיירת מטכ"ל. עד שלא נפנים את זה, נישאר תקועים כנראה בשכונת הכדורגל הקטנה שלנו - בין סקציה נס ציונה להפועל חדרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו