אספן ראשי: הצצה לעולם האספנות של יניב סויסה

מתי בפעם האחרונה עצרו אותך ברחוב?

"הבוקר ובמשך כל יום, כל היום. מבקשים לעשות איתי סלפי, וגם כל יום עוצרים אותי ומבקשים ממני כדמות של ניסים מ'שפע יששכר' לשלוח ברכות, סרטונים. מגיעות גם בקשות מהאינסטגרם, ואני צריך לפנות לזה ימים שלמים ולעבוד בזה. לצערי, אני לא יכול לענות לכולם, אבל אני שולח ברכות לחתונות וסרטונים לילדים שסובלים מחרם. אני לא מחפש את ההכרה מכולם, אני רוצה את העשייה. בהצגות יחיד שלי מול תלמידים אני שואל אותם 'כמה אנשים אתם מכירים שקמים בבוקר לחלום שלהם ומרוויחים מזה כסף?' העבודה הזו היא מתנה.

"'קופה ראשית' מאוד יקרה לליבי, גם מבחינת התוכן. לדעתי היא ברמה של 'החמישייה הקאמרית' או 'הפרלמנט', שגם אם תראי אותן בעוד 30 שנה, תרגישי שלא נס ליחן. כשקיבלנו את הטקסטים ובאנו לקריאה ראשונה, היתה אכזבה בחדר. ידענו שזה ממש טוב ומצחיק, אבל החינוכית עמדה בפני סגירה בתוך חצי שנה. הגדולה של התאגיד היא שהם מעלים את הפרקים ליוטיוב, וככה 'קופה ראשית' הפכה לקאלט".

מתי בפעם האחרונה איבדת חיית מחמד?

"איבדתי את הכלבה שלי פטל לפני פחות מחצי שנה. מאוד אהבתי אותה. היא הולכת איתי מאז בנייד: בווטסאפ שלי יש תמונה שלה שציירה על חלוק אבן הציירת רינה קלדרון, אמה של השחקנית הדס קלדרון. פטל היתה בת 11, היא היתה אך ורק שלי, הילדים אהבו אותה אבל אני טיפלתי בה. היא היתה צמודה אלי, שומעת איתי מוזיקה, היא הכירה הכי הרבה אלבומי פסיכדליה בהיסטוריה. גילו לה לפני שנה לב מוגדל. מאוד הקפדתי על הבריאות ועל התזונה שלה, אבל בגלל המצב התחלנו לתת לה כדורים, ואחרי שנה המצב הידרדר. זה אובדן קשה. זו החיה היחידה שאת מסתכלת לה בעיניים ורואה נשמה של בן אדם. היא ידעה את כל הסודות שלי, הכל, היא ידעה לפני כולם. ניסיתי להציל אותה, אבל לא רציתי שהיא תסבול, וזה היה חודש עמוס רגשות".

מתי בפעם האחרונה היית על סט?

"השבוע הייתי על הסט של 'השמרטפים' בכאן חינוכית. זו הפעם הראשונה שאני מגיע כעצמי, לא כדמות, וזו חוויה גדולה. כל פרק הוא רבע שעה, אבל צילמנו כל יום, מהבוקר עד הערב. זה לא סתם ילדים שאני עושה עליהם שמרטפות, אלו ילדים עם סיפורי חיים. למשל, יש ילדה שגרה בתוך משאית וקרוואן עם הוריה, ויש ילד שלא הולך לבית הספר. המפגשים איתם כללו זמר שהרדים אותם בשיר לפני השינה, והיתה הפתעה כשהעלו את מתי כספי. כשדיברתי איתו רעדו לי המילים, לא האמנתי שאני מדבר עם מתי כספי".

ועכשיו אתה מגלם דמות של עבריין במחזמר "החבדניקים".

"נכון, כשהתקשרו לספר לי על התפקיד אמרתי לעצמי שזה שוב לגלם עבריין, אבל מה אכפת לי? רציתי מחזמר. כשאמרו לי שגם תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים תופיע על הבמה, רקד לי כל הגוף".

מתי בפעם האחרונה לא הבינו אותך?

"בקורונה ניסיתי להגשים חלום וללמוד לנגן על גיטרה בס, וחברים שלי לא הבינו אותי. לפני זה קניתי מערכת תופים, ולמדתי לתופף לבד. החברים שאלו: 'למה בס? זה סתם בום בום בום בום', אבל אי אפשר להסביר לבן אדם למה אתה אוהב חורף ולא קיץ. רק מוזיקאים יבינו. יש רגש בבס. זה משהו שיוצא מתוך הגוף. ברגע שאני מחבר אותה, נסגרות לי העיניים ואני שם, אין עם מי לדבר.

"אני מנגן לעצמי ב'מתושלח' - זה חדר ששכרתי, הפינה שלי, שם אני מחזיק אוסף של חפצי וינטג'. מאז שהייתי ילד היתה לי משיכה נורא חזקה לדברים ישנים, עד שאמא שלי היתה זורקת לי אותם.

"ב־1997 התחלתי את האוסף רשמית. היתה לנו שבת פלוגתית בראש פינה. ישנו באכסניה, ובבוקר ראיתי מולי מבנה, בית שמיועד להריסה. היה עליו שלט ענק: 'נא לא להיכנס, סכנת קריסה', ואיכשהו אני קראתי את זה 'בוא'. טיפסתי וקפצתי פנימה כמו טוני ודאג במנהרת הזמן. נחתי לתוך אמבטיית פלדה, מצאתי שם בקבוקי פרפומריה, טלוויזיה ישנה, בקבוקי קריסטל, הייתי כמו בקפסולת זמן. זה היה בית שהיה סגור משנות ה־70 והתחלתי לפשפש בו, לקחתי משם דברים שהיו זרוקים על הרצפה, כמו מכתב רשמי שנכתב ב־1944 וגזרי עיתונים. האוסף שלי מכיל פוסטרים של סרטים ישראליים, טלפונים, מכונות כתיבה, משקלים, מכשירי רדיו, פטיפונים, בקבוקים".

מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?

"אני גאה מאוד בבתי אביטל, טולי שלי. היא תהיה בת 17 החודש, אבל עבורי היא התינוקת שלי שעומדת שלוש שעות בלול וצועקת לי 'אבא, אבאאאא', וכשאני בא היא מחייכת וחוזרת לישון. היא משחקת ב'שלי הכובשת' בכאן חינוכית, והיא מדהימה. כילדה, היא באה איתי להצגות, ישבה בסטים וראתה איך זה עובד. אני קלטתי את הכישרון שלה מאוד מהר. כשהיא היתה קטנה היינו עושים במכונית ליפסינק, הרבה לפני אינסטגרם וטיקטוק. הכנסתי אותה ואת אחיה לעולם של השירה העברית, לימדתי אותם שירים שאף ילד לא מכיר.

"בעבר היו גם אודישנים שלא סיפרתי לה עליהם כי לא רציתי שהיא תלך, רציתי שתהיה לה ילדות, וכשהגיע האודישן ל'שלי הכובשת' הבמאי דיבר איתי עליה, אבל אני החלטתי לא להתערב. היא עשתה אודישן ביתי מצולם, אהבו אותה והזמינו אותה לעוד אודישן ולבסוף היא זכתה בתפקיד. אני מאמין שכל דבר בא בזמנו, אי אפשר לקטוף תפוז ירוק. אני גאה לא פחות בבן שלי נועם - הוא בן 13.5, תותח מחשבים, מבין במשחקים ובאפליקציות, והכל כתוצאה מהעצלנות שלי. כשהוא ביקש ממני עזרה אמרתי לו ללכת לגוגל ולקרוא איך פותרים בעיות".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"הבוקר. אני מניח תפילין בכל בוקר. אני בן אדם מאוד מאמין ואני יודע שיש משהו או מישהו מעלינו. הרבה אנשים חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת, אבל זה לא נכון. לא מזמן פגש אותי מישהו בהצגת בוקר וראה אותי מניח תפילין. הוא שאל אותי למה אני עושה את זה, ואמרתי לו: 'יש כאלה שמשתתפים בכל מיני מעגלים, חלק עושים יוגות ומאמינים בברכת השמש, וזה מה שאני עושה. זה לא מובן מאליו שקמת בבוקר, אתה צריך להגיד תודה'".

מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?

"תשאלי אותי לשם של שר באיזה משרד ואני לא אדע. בכל דבר שקשור בפוליטיקה אני לא שולט. אני יודע שביבי זה ליכוד, ולפיד זה...?"

יש עתיד.

"כן? אני לא קורא, לא רואה חדשות, לא שומע רדיו. אני מנותק. זה לא דבר טוב, אבל זו בחירה שלי כי אין לי שום עניין בזה".

מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?

"לפני שנתיים, עבור התפקיד של עופר מקסימוב. הורדתי 17 ק"ג בתוך שלושה-ארבעה חודשים. הבמאי עמנואל נקש אמר לי לנסות לרדת במשקל, ואמרתי לו 'סגור, עלי'. לא עשיתי דיאטה פסיכית, הורדתי לחם ומתוק, ועשיתי כל יום ספורט. אחרי הדיאטה הלכתי למדוד חולצות ופתאום הייתי מידה לארג'. כדי להיכנס לדמות של מקסימוב ישבנו וחפרנו שעות על הדמות, כולל קריאת תמלילים מחקירות משטרה. מה שהדליק אותי היה משהו שזיהיתי אצלו שקיים גם אצל גיבור הסרט האהוב עלי, 'התפוז המכני', וזה החיוך שלו. גם לעופר יש את החיוך המופרע הזה. בגזר הדין שלו הוא חייך כמו ילד שאומרים לו 'נו־נו־נו', וזה היה הקו שהוביל אותי.

"היה לי קטע מצחיק כשנפגשתי עם מקסימוב בחנות של מכבי ת"א לפני שנה. אני אוהד מכבי שרוף, ובדקתי מה חדש בחולצות, כשפתאום ראיתי את עופר שם, ודפקתי לו צעקה 'עופרררר'. הוא זיהה אותי. התפדחתי לבקש ממנו להצטלם איתו. אחר כך הוא התרחק ולא ביקשתי, בגלל הפדיחה, ולכן אין תיעוד שזה קרה וזה מצער אותי".

מתי בפעם האחרונה קינאת?

"אני מקנא המון בקטע טוב במוזיקאים. מוזיקה זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם. הציעו לי הרבה פעמים להצטרף להרכבים, ותמיד אמרתי שזה לא יקרה, אבל לפני שלושה חודשים התקשרו אלי חברים וביקשו ממני להופיע איתם עם המג'יקל מיסטרי טור, שמנגנים שירים של הביטלס. בהתחלה נחרדתי - אני? לשיר? אני לא זמר, אבל אמרתי כן. הגעתי לחזרות יומיים לפני ההופעה, ביקשתי לשיר את 'Twist And Shout' ואת 'Baby You Can Drive My Car' ועוד שיר יחד עם טלי אורן. בחזרות הבנתי שאני לא נכנס בסולם הנכון, התחלתי להזיע, אבל לאט־לאט נכנסתי לטונים. ביום ההופעה הגעתי לגריי, ולא היה לי פחד כזה מאז הפעם הראשונה שעליתי לשחק בבית ליסין. למרות שאני לא שותה אלכוהול ביקשתי מהמלצרית ערק, ודפקתי את הכוס בשלוק. התפללתי רק שיעבור בשלום, וכשעליתי לבמה הייתי משוחרר.