"המשק הוא אפרוח בסכנה"
בתחילת 1953 התבהרה במהרה העובדה שכישלון המדיניות הכלכלית של הממשלה יוצר גל הדף עצום, המכה בכל מגזרי המשק הישראלי - שהמומחים המשילו אותו ל"אפרוח שלא הספיק להצמיח לעצמו פלומות, וסיכוייו לחיות מתמעטים".
בישיבת הממשלה הראשונה לשנת 1953, שנערכה ב־5 בינואר, הוכו השרים בתדהמה כששרת העבודה, גולדה מאיר, דיווחה בקול נכאים: "אתמול קיבלתי לידי נתון מדאיג מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שממנו מתברר שהאבטלה בסוף החודש הקודם הכפילה את עצמה לעומת סוף 1951".
לפי הנתונים שנאספו, בחיפה דווח על 1,400 מובטלים, בירושלים על 1,300, בחולון, בנתניה ובבאר שבע על כ־300 חסרי עבודה בכל עיר - וכך כמעט בכל נקודת יישוב בארץ.
"העסקת עובדים בעבודות ציבוריות ירדה מ־12 אלף ל6,000", דיווחה שרת העבודה, והוסיפה: "הצלחנו להעביר מובטלים לעבודות חקלאיות זמניות, אולם בקרוב תסתיים עונת קטיף פרי ההדר ומסיק הזיתים, וכ־8,500 איש יחזרו למעגל האבטלה, בתוספת לפחות 2,500 פועלי ייצור שצפויים להיפלט מהתעשייה בחודשיים הקרובים".
עוד דיווחה השרה מאיר על הכאוס שמשתלט על לשכות העבודה ברחבי הארץ, "הקורסות תחת לחץ המובטלים. בשבוע שעבר לא היה יום שבו לא הוזעקה המשטרה לטפל במתפרעים בלשכת עבודה זאת או אחרת".
שר המשטרה, בכור שלום שטרית, הודיע ש"הפגנות הפועלים המתקיימות מדי יום ברחבי הארץ מתישות את המשטרה". שר המסחר והתעשייה, פרץ ברנשטיין, דיווח ש"הפדיון בחנויות צונח". שר האוצר, לוי אשכול, הביע מצידו ספק "אם הממשלה תוכל לשלם את תוספת היוקר הקרובה". שר הפנים, ישראל רוקח, הודיע ש"לא נותר בקופות העיריות והרשויות המוניציפליות כסף כדי לשלם עבור עבודות יזומות".
גם שר החינוך, בן ציון דינור, דיווח ש"ניכרת ירידה בביקורי ילדים בבית הספר, ומתברר שחלקם הולך לשוק ומחפש לעצמו עבודה בשביל פרוטות, במטרה לעזור בכלכלת המשפחה", וכך עוד ועוד בשורות מדאיגות שנמסרו מפי שרי ממשלה אחרים.
"שפע טלפונים בקרוב"
בשבוע הראשון של 1953 הודיע שר הדואר, יוסף בורג, כי "בקרוב יהיו בישראל שפע של טלפונים לכל דורש".
ההודעה באה בעקבות השלמת התקנתן של שלוש מרכזיות טלפון חדשות בשלוש הערים הגדולות, כל אחת מהן בעלת קיבולת של אלפי קווים, נוסף על 60 מרכזיות קטנות עם קיבולת של בין 100 ל־300 קווים - שהיו בתהליך התקנה בעשרות מקומות ברחבי הארץ.
עוד דיווח השר בורג שבקרוב ייפתח במשרד הדואר קורס להכשרת עשרות עיוורים כמרכזנים ברחבי הארץ, שכן ב־1953 נדרשה כל שיחה יוצאת לסיוע מצד מרכזן, שחיבר באופן ידני את מספר המתקשר אל מספר הנמען.
באותם ימים עמדו בפני הנהלת הדואר והטלפון לא פחות מ־15 אלף בקשות להתקנת קו טלפון ברחבי הארץ. לעיר תל אביב, שבה כבר היו כ־6,000 מנויי טלפון, נדרשו 8,500 קווים נוספים, ואלפי קווים חדשים נדרשו גם בירושלים ובחיפה.
הבעיה היתה נעוצה בקצב ההתקנה האיטי של טכנאי הדואר, שלא הצליחו להתקין יותר מ־600 קווים בחודש, אולם השר בורג הודיע ש"בקרוב ייפתחו קורסים להכשרת טכנאי טלפון נוספים".
מנגד, באותה הזדמנות דיווח שר הדואר שמשרדו מתכנן העלאה במחיר התקנת קו, שיגיע ל־200 לירות (יותר משתי משכורות חודשיות של פקיד), דמי השכירות השנתיים יועלו ב־50 אחוזים, ועלותן של השיחות המקומיות והשיחות הבין־עירוניות תוכפל. כבר למחרת תקפו העיתונים את משרד הדואר וקבעו ש"הטלפון בישראל הופך למוצר אקסקלוסיבי המיועד לעשירים בלבד!"
יום הולדת לעיתון הילדים
בינואר 1953 חגג "הארץ שלנו" שנתיים להיווסדו, ועורכו, הסופר והעיתונאי בנימין תמוז, קבע במהדורה החגיגית ש"'עיתוננו מיקם את עצמו במהירות בראש טבלת השבועונים לילדי הארץ".
שוק הילדים והנוער בישראל קרץ במשך שנים רבות למוציאים לאור של עיתוני הבוקר הרבים שהופצו בישראל. מאז הוציא אליעזר בן יהודה ב־1893 את "עיתון קטן - עיתון לתלמידים ותלמידות", ניסו עשרות מו"לים את מזלם בקרב הילדים ובני הנוער בישראל. רובם כשלו עד מהרה, ורוב העיתונים הייעודיים שהחזיקו מעמד לאורך שנים נאלצו לבסוף להתאחד ביניהם, אחרת לא היו להם תוחלת והצדקה כלכלית.
"הארץ שלנו", כיתר שבועוני הילדים שיצאו לאור בשנות ה־50 וה־60, לקח על עצמו שפע משימות חינוכיות, שכן עורכיו ראו בעיתונם סוכן תרבות שעומד לצד בתי הספר. לכן אפשר היה למצוא ב"הארץ שלנו" מגוון תכנים: החל ממאמר שמדגיש את חשיבות שמירת הרוח הציונית ועד צרור עצות כיצד להסיר בזהירות בולים ממעטפות.
ב־1985 התאחד "הארץ שלנו" עם "דבר לילדים" ועם "משמר לילדים" לשבועון משותף בשם "כֻּלָּנוּ", שזכה להצלחה גדולה, עם כ־45 אלף עותקים שהופצו ממנו בכל שבוע. עם זאת, במהלך השנים ירדה התפוצה, עד לסגירת השבועון המאוחד ב־1991.
היורדים מבקשים לחזור
ממחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית נמסר בתחילת ינואר 1953 כי "בשלושת החודשים האחרונים אנו עדים להתרחבות תופעה בקרב אלה שירדו מהארץ - שפונים אלינו כעת ומבקשים לשוב". עוד התברר שבחודש הקודם, דצמבר 1952, חזרו לארץ 50 יורדים, ומאות נוספים הודיעו שהם מעוניינים לחזור - אך לדבריהם אין באפשרותם לממן את עלות הנסיעה לישראל, ולפיכך הם מבקשים סיוע.
הנושא הועלה לדיון באחת מישיבות הממשלה האחרונות לשנת 1952, ומזכיר הממשלה, זאב שרף, הודיע ש"הממשלה בישיבתה קבעה פה אחד בעניין סיוע ליורדים, שכשם שהם הסתדרו היטב בארגון עזיבתם את הארץ – הם לבטח ימצאו את הדרך לארגן את עלות נסיעתם חזרה".
מחאה: "אנחנו לא קופים"
המושב כְּסָלוֹן שממערב לירושלים נוסד ב־1950 כמעברה לעולי תימן, שהפכה למושב בסוף 1952. בתחילת ינואר 1953 מסר מזכיר המקום, יגאל שרעבי, לעיתון מעריב ש"כל תושבי כסלון מכריזים על מניעה של כניסת תיירים למושב".
בעקבות הידיעה הגיע למושב פקיד ממשלתי עם עיתונאים אחרים ושוחח עם אנשי המושב, שעמדו מעבר למחסום גדול שהקימו בכניסה והחזיקו שלט גדול, שעליו נכתב בעברית ובאנגלית: "אנחנו לא קופים".
אמנם באותם ימים היו בכסלון הרבה בעיות שדרשו טיפול ופתרון, אבל העילה למחאה המוזרה היתה הפעם אחרת. התברר שבשל קרבתו לירושלים, והיותו מאוכלס בעולים חדשים, הפך המושב לנקודות ביקור מועדפת שאליה הובילו מוסדות השלטון ומשרדי הממשלה השונים את האורחים החשובים שהגיעו לביקור בישראל. זאת, כדי שהאורחים יוכלו לחזות במו עיניהם ב"אורח החיים של קהילה אקזוטית שהגיעה לישראל מעבר להררי החושך", כהגדרתם. האורחים המרוגשים מחו"ל הקפידו להצטלם במהלך ביקורם עם ילדי המושב.
"כל עוד היינו מעברה, והוסבר לנו שהאורחים מחו"ל הם אלה שמממנים את חיינו בה - עוד הסתדרנו", הסביר המזכיר שרעבי, "אבל עכשיו אנחנו מושב עצמאי ולא גן חיות, ואנחנו מבקשים שתיירים לא יבואו לכאן יותר".
יוסר הפיקוח על מחירי ארוחות במסעדה
בסוף דצמבר 1952 נערכה פגישת חירום בין נציגי ענף המסעדות לבין הפקידות הבכירה במשרד המסחר והתעשייה, כדי לדון ב"קריסת ענף ההסעדה בישראל". בפגישה הודיע מזכיר סקטור ההסעדה בהסתדרות, שמואל נעמני, כי "יש ירידה של עד 50 אחוזים בביקורים במסעדות בשל המצב הכלכלי הקשה, ונוסף על כך, אנחנו נדרשים לעמוד במחירים מפוקחים שלא מתחשבים בהתייקרויות שנרשמו בשנה החולפת במחירי חומרי הגלם". ב־2 בינואר 1953 מסר בתגובה דובר משרד המסחר והתעשייה, שהפיקוח על מחירי הארוחות במסעדות יוסר לאלתר. עם זאת, "מחירי הארוחות האחידות יישארו בפיקוח, ולגביהן תהיה מותרת העלאה של 10 אחוזים בלבד" בצילום: מסעדת פועלים בתל אביב, שנות ה־50.
הנעלמים / מקצועות שהיו
מוכר עיתונים נייד
קוראי עיתונים שלא היו מנויים בזמנים ההם על עיתון יומי ספציפי, כזה שהיה מגיע עד לפתח ביתם, השיגו את העיתון המועדף עליהם ברכישה בקיוסק, או בקנייה מאחד הנערים שהתרוצצו בחוצות העיר כשבידם חבילת עיתונים טרייה היישר מהדפוס - כשהם מכריזים בקול את הכותרת הראשית של היום. דרך נוספת להצטייד בעיתון אז היתה באמצעות מוכרים שהפיצו כמה עיתונים יחדיו והיו מתניידים במהירות בין נקודות של ריכוזי קהל ברחובות הראשיים, בעודם מציעים מגוון של ארבעה-חמישה סוגים שונים של עיתונים.
הצרכנייה / קינוחים ודברי מתיקה
פודינג תנובה
תנובה הוקמה ב־1926 במגמה לרכז ולאגד את הטיפול בכל שלבי העיבוד, הייצור והשיווק של תוצרת חקלאית טרייה, אך בשנות ה־50 החל הקואופרטיב לשווק מוצרים שאינם דווקא ממקור חקלאי. אחד מאלה היה הפודינג, שנוצר מאבקה שפותחה בבית חרושת בשם "גלעם", שייצר אבקות סוכרים ועמילנים לתעשיית המזון והיה בבעלות קיבוץ מענית (סמוך לפרדס חנה). הפודינג של תנובה זכה להצלחה מוגבלת וירד מהמדפים לאחר שנים ספורות.
